החברה האבודה

התעוררתי בחדר גדול וריק עם קירות לבנים, ובמרכז מיטה אפורה, שעליה אני ישנתי. ירדתי מהמיטה, הולכת לכיוון הדלת באיטיות, נזהרת לא להרעיש.

"מתגנבת?" שאל קול מאחורי. קפצתי בבהלה. מאחורי היה נער שחום עור, עם בגדי כותנה.

"אה.. אני…" מלמלתי במבוכה, מרגישה איך אני מסמיקה. הנער התקדם אליי. הרגשתי את ליבי פועם. התחושה של הנער הייתה מוכרת. מוכרת ומנחמת.

"אני קרטר." אמר, והושט לי את ידו. בהתחלה חשבתי שהוא מנסה ללחוץ את ידי, אך ברגע שהתקרבתי הוא משך אותי אל כיוונו. "אמה." מלמל.

היה ברור לי שהפסדתי משהו. מאיפה הוא מכיר אותי לעזאזל??

"בואי." אמר קרטר, ופנה אל הדלת. "אני מניח שכבר פגשת את וולט?"

"מי זה-" התחלתי לשאול, מוחי מסתחרר במהירות.

"אז בואי, אני אכיר לך את כולם."

ברגע שיצעתי מהחדר נשמעו קולות עמומים מלמטה. ירדתי אחריו במדרגות המפותלות של הבית. 

ככל שהמשכתי הקולות של הבית נשמעו ברורים יותר. ברגע שהגענו לסוף המדרגות הקולות כבר היו חזקים מאוד. ראיתי כמה אנשים יושבים סביב שולחן גדול, עליו אינסוף מאכלים ומתבלים.

ברגע שאני וקרטר הגענו כולם השתתקו. הנער שראיתי בהתחלה חייך אלי, וראיתי עוד כל מיני פרצופים מופנים אליי.

"אז את החברה האבודה של קרטר?" שאלה מישהי.

"והאחות האבודה של וולט?" שאלה עוד מישהי.

ראיתי את קרטר והבחור שחייך אליי מסמיקים. זה הולך להיות יום ארוך ומתיש.

מי שכבר קרא את הפאנפיק הזה, תראו ששיניתי את השם של הפאנפיק, זה בגלל שקו עלילה טיפה השתנה. השראה זה דבר נפלא.

הפרק הקודם