אחרי- פאפניק שה״ה

ג'ולי התעוררה מוקדם בבוקר והסכלה על הבית השומם בעצב. היא הביטה על הקופסא הקטנה שאימה אמרה לשמור מכל משמר.

"אני חייבת למצוא לזה מקום טוב יותר" מלמלה ג'ולי לעצמה. היא תמידה חיה במחשבה שעולם האלפים הוא עולם ורוד, עולם בלי סכנות...

אבל עצם העובדה שהיא אינה יכולה לשלוט ביכולות שלה כבר מוכיחה שעולם האלפים אינו מושלם כפי שחשבה. וכשהיא מסתכלת לאחור, על עברה...

היא נאנחה והתיישבה על המיטה שלה. היא חיפשה בזיכרונות שלה משהו, כל דבר, שיעזור לה.

לג'ולי היה זיכרון צילומי, וזה לא היה מפתיע בהתחשב בעובדה שלשני הוריה יש זיכרון צילומי.

המחשבה על הוריה העציבה את ג'ולי, והיא חזרה למשימה לחפש פרטים חשודים בעברה. אכן היו שם כמה דברים מוזרים, שהוכיחו שעולם האלפים לא מושלם כפי שחשבה.

אבל היא נאחזה בזיכרון הכי חדש, והכי מפחיד.

ג'ולי בדיוק חזרה מפוקספייר, אחרי שביטאה את היכולת השישית שלה, גורמת.

הזיכרון היה רק מלפני יומיים, יום לפני שההורים שלה נעלמו.  היא זכרה שחיפשה את אימה ומצאה אותה בסוף בחדר העבודה שלה, יחד עם קיף ועוד אדם שלא הכירה, וכרגע ג'ולי גם לא ראתה אותו, כולה חיוורת.

"הם חזרו?" היא לחשה. "זה לא טוב. ג'ולי אפילו לא יודעת על זה, וספק עם היא תוכל להתמודד עם זה בגיל מוקדם כל כך".

 ג'ולי הקשיבה בדממה לשיחה.

"את היית בדיוק בגיל שלה שהתחלת להילחם בהם" אמר האלף. ג'ולי החווירה גם היא.

להילחם? במי? איך היא יכולה להילחם? האלפים לא נלחמים! ג'ולי זכרה שהיא חשבה את זה.

אימה הנידה בראשה. "אני לא רוצה שהיו עוד פעם אבדות. אני לא יודעת איך היא תתמודד עם זה.

ואני לא רוצה לאבד במלחמה נגדם עוד אלפים או כל מין אחר. שלא לדבר על זה שאני לא התחלתי לנצח בגיל הזה. בשלב הזה רק הפסדתי".

"אין לה ברירה. אבל החברים שלה יעזרו לה, בדיוק כמו שלך".

"לא. אני לא רוצה שגם היא תחווה את זה. היא רק ילדה. זה לא מגיע לה. זה לא מגיע לאף אחד" לחשה סופי ורעדה כל כך, עד שקיף היה צריך להחזיק אותה.

"העקשנות שלך לא יכולה לעזור, מיס פוסטר. את חייבת להכין אותה. הם יבואו לחפש אותך, ואת יודעת את זה. הם רוצים נקמה. ג'ולי היא הסיכוי היחיד שלנו. את חייבת להאמין בה". אמר האלף.

ג'ולי הרגישה את סערת הרגשות של אימה. היו שם כל כך הרבה רגשות.

אבל החזק מכולם היה העצב. ג'ולי נכנסה לחדר.

אימה חיבקה אותה.

"אני לא יכולה להסביר עכשיו" אמרה אימה. "אבל את חייבת ללכת לפוקספייר עכשיו, ג'ולי. תיהי אמיצה בשבילי בסדר?"

ג'ולי הנהנה בגרון חנוק.

שם הסתיים הזיכרון, וג'ולי לא ידעה איך הוא חמק ממנה. אולי בגלל שהיא לא רצתה לזכור את הזיכרון הזה.

אבל מה שהיא ידעה, זה שהיא חייבת להציל אותם. אז היא הזמינה את כל חבריה אחרי פוקספייר, כדי לספר להם את החדשות.

אבל כשהגיעו, קרה דבר מפתיע.

"יש משהו חשבו ממש שאתם צריכים לדעת" אמרו כולם ביחד.

"אתם קודם" הם אמרו שוב.

כולם נשמו נשימה עמוקה, ונראה שהזמן נעצר שכולם אמרו את המילים ששינו הכל:

"ההורים שלי נעלמו".

----------

די אני בוכה מהפאנפיק של עצמי, בימיוחד מהזיכרון.

משום מה אני אוהבת דברים מרגשים ועצובים כאלה.

אבל די אני באמת בוכה עכשיוווווווו :מושךבאף:

אה ו... ת''בים?

הפרק הקודם		הפרק הבא