הכוח שטמון בי

מי... מי את?" פרסי גימגם.

הנערה היפה בהתה בו בפליאה.

''אני... ביאנה ואקר ואני... לא משנה. מי אתה?" היא פלטה באיטיות ונראה שהיה עוד משהו שרצתה להגיד אבל לא יכלה.

''אני פרסי ג'קסון, ואני... יודעת, זה גם לא משנה. מה את עושה פה?"

''אממ, אמרו לי שאני צריכה לפגוש פה את אחי התאום ואת אבא שלי." היא בחנה אותו בעיניה. "זה... אתה?"

''כן. זה הוא. וכן, שניכם יכולים לספר זה לזה, כי שניכם גם וגם. קדימה, אין לנו זמן להיסוסים. עוד יש לי צונאמי לעשות היום, ואצנן תיכננתי את הזמן כך שתוכלו לדבר קצת, אבל אם תשתקו ותבהו באוויר במשך כל הזמן הזה זה לא יהיה חכם." גבר מזוקן הופיע באוויר, ופרסי התאפק ולא קרא 'אבא!'.

''אתה... זינקת? אבל... איך? אני לא רואה שום גביש זינוק אצלך!" ביאנה אמרה בפליאה וסרקה את פוסידון מכך רגל ועד ראש. 

פרסי רק עכשיו פגש את הילדה הזאת וכבר הוא נהנה לשמוע אותה מדברת. היה לה מבטא לא ברור שהיה נעים לשמוע, והיא הייתה מאוד בטוחה בעצמה כל הזמן.

"לא. אני פוסידון, אל הים היווני. ואני אבא שלך." הוא אמר ברוגע.

"כן... ברווווווור." ביאנה חייכה. "רגע... אתה רציני?"

''כן. הוא רציני. ואני הבן שלו, לכן אני חצוי, חצי אדם וחצי אל. אני יכול לשלוט בכל נוזל." 

''ואני חשבתי שתחשבו שאני משוגעת אם אני אגיד לכם מה אני." ביאנה נראתה כמו שפרסי נראה (ככל הנראה) כשהוא גילה שהוא חצוי.

''שני דברים:

א. מה את?

ב. את מבינה שזה אומר שגם את חצויה ויכולה לעשות כמוני, כן?"

''להגנתי, אני יודע מה את, ביאנה." האל התגונן.

''כן, פרסי, אני מבינה את זה. מה שבאמת מעניין אותי זה לדעת מה היכולת שלך. אוווו! אתה בטח תהיה הידרוקינטיקאי. או, בעצם, אולי תהיה מתפוגג, כמוני?" ביאנה אמרה את המילים האחרונות בלהיטות כזאת גדולה שפרסי השתוקק לדעת מה זה אומר.

''למה את מתכוונת בהדרואיטקי?" פרסי השתומם.

''הידרוקינטקאי. וזה אומר לשלוט במים. ואני...

אלפית. וגם אתה." ביאנה אמרה.

''אלף? זה לא האלה הקטנים הנמוכים עם הנעליים המחודדות?" פרסי היה המום.

''זה מזכיר לי את סופי כשהיא רק הגיעה לערים האבודות." ביאנה צחקה.

''הערים האבודות? סופי? גביש זינוק? מתפוגג? לשלוט במים? טוב את זה אני כבר עושה. אבל מה כל השאר?" פרסי הטיח בביאנה שאלות רבות, וכיוון והיא נראתה עם כמות שאלות גדולה לא פחות, הוא הוסיף, '' אחרי זה תשאלי גם אותי שאלות ואני אענה." 

ביאנה הנהנה. ''הערים האבודות הן המקום בו האלפים מתגוררים. סופי היא החברה הכי טובה שלי, והיא גרה עם בני אדם עד שאבא שלי מצא אותה ולקחת אותה בחזרה אלינו. עם גבישי זינוק מזנקים ממקום למקום, דב. מתפוגג זו יכולת, שלי יש." היא נעלמה ואז הבליחה מתוך האוויר בחזרה.

''מה?!" פרסי היה המום.

''טוב, אני עייפה. בוא לאוורגלן ושם נמשיך." ביאנה באמת נראתה סחוטה, אז פרסי הנהן.

''אוורגלן?" הוא שאל.

''הבית שלי. אני אכיר לך שם את החברים שלי, ואז אני אשאל אותך שאלות, ותיקח אותי למקום הלא ידוע הזה שבו חצויים מתגוררים'' היא חייכה בשובבות.

''טוב. ואנחנו מתגוררים במחנה החצויים." פרסי הוסיף.

''וואו, יצירתי. עכשיו בוא!" היא קירבה אותו אליה, והוא הרגיש פתאום... 

שלם.

הם נמשכו אל האור וםרסיממצא את עצמו מול שער עשוי אור, ומול שישה נערים ונערות זועפים, צועקים אל ביאנה ואז קולטים שהוא שם.

נער דומה לפרסי כמעט לחלוטין אבל עם שיער חום ולא שחור, דיבר ראשון.

''ביאנה, מי זה?! ואיך יכולת להבריז לנו?! ומי זה?! את יודעת כמה חשוב זה היה?! ומי זה?! ולמה לא ענית לי למקשר כשניסיתי להתקשר אלייך?! ומי זה לעזאזל?!

הפרק הקודם		הפרק הבא