החותם המשולש

לעקוב אחרי העצים. זה מה שהאישה המסתורית אמרה לג'וני לעשות. אבל הוא הלך כבר חצי שעה, ועדיין לא הבין מה זה אומר. לעקוב אחרי הכיוון של הרוח? לא יכול להיות שום הסבר אחר, כנראה.

"אתה עדיין לא רוצה להגיד לי לאן אנחנו הולכים?"

אוי. לוקאס היה כל כך שקט, שג'וני שכח שהוא בכלל נמצא שם.

"אני לא יודע לאן אנחנו הולכים." הוא ענה בקול קליל, למרות שהוא הרגיש אשם על שגרר את לוקאס החוצה לחינם.

"אתה רוצה להגיד לי שוויתרתי על פנקייק בשביל… כלום?" אבל לוקאס לא נשמע כועס. הוא בעיקר נשמע מבולבל.

"טוב, היה לי חלום כזה," ניסה ג'וני להסביר. הוא ראה את המבט של חברו מקדיר. הוא בטח חושב שג'וני סתם ממציא תירוצים. "הייתה שם אישה בלונדינית כזאת, היא מופיעה בחלומות שלי הרבה בזמן האחרון, והיא אמרה לי ללכת אחרי העצים, מה שזה לא אומר."

"אתה חושב שהחלום הזה אמיתי?" שאל לוקאס בשקט. הוא לא פקפק בו, כמו שג'וני חשב שיקרה. הוא באמת ובתמים נשמע מסוקרן.

"אני לא יודע אם החלום הזה אמיתי או לא, אבל אני יודע שאני חייב לפחות לנסות." הוא ענה בנחישות.

לוקאס הנהן בהבנה. "אוקיי, לא נראה לי שזה אפשרי לעקוב אחרי העצים באמצע העיר. בקושי יש כאן כאלו. אולי כדאי שנתקרב יותר ליער?"

איך ג'וני לא חשב על זה קודם?

"לוקאס, אתה גאון." הוא אמר בחיוך, ולוקאס חייך גם הוא. רק אחרי כמה שניות ג'וני הבין את הבעיה בתכנית הזאת. "רגע, יש איפה היער?"

לוקאס גיחך ונתן לחברו אגרוף בכתף. "היית מת בלעדיי," הוא הקניט. "בוא אחרי."

ג'וני מיהר לעקוב אחריו כשלוקאס התחיל ללכת אל היער, ואל ההרפתקה החדשה שלהם.

•••

“אני שונא את היער," החליט ג'וני אחרי עשר דקות של הליכה. זה היה חשוך בגלל העצים הגבוהים, והיו שם יותר מדי חיות. בעיקר חרקים. הידיים שלו התחילו לשרוף מעקיצות יתושים.

"אתה רוצה לחזור?" שאל לוקאס.

ג'וני הניד בראשו. הוא שנא את היער, זה נכון, אבל הוא כן הרגיש שמשהו שונה עכשיו, כשהוא מוקף בעצים. הוא הרגיש יותר… בחיים. האם זה לא סימן לכך שהחלום כן אמיתי, ושהם בכיוון הנכון?

למרות שהוא עדיין לא הבין מה זה אומר ללכת אחרי העצים.

"אני נותן לך חמש דקות להבין מה עושים לפני שאני חוזר," החליט לוקאס, שבדיוק כמו היער הזה, היה מעצבן מדי.

"פשוט סתום כבר. אתה מפריע לי," ענה ג'וני בעצבנות.

לוקאס משך בכתפיו, ומיקד את מבטו בעצים סביבם.

ג'וני נשם עמוק בשביל וניסה לנקות את המחשבות שלו. הוא לא חשב יותר על לוקאס, או על האישה הזאת, או על העובדה שהוא בקרוב עומד לגלות מי הוא באמת. במקום זה הוא ניסה למקד את כל כוח הריכוז שלו ברעשי הרוח והחרקים ששמע מסביב, בעלים שנתלשו מהעצים וריחפו ברוח, בריח של הצמחייה הפראית.

"אתה מתקדם עם זה או מה?" נשמע קולו של לוקאס אחרי עשר שניות.

ג'וני נאנח בקול לפני שפנה לחברו. "אתה יודע שאתה מעצבן?"

לוקאס משך בכתפיו בחיוך. "אני מנסה."

ג'וני פתח את הפה בשביל לקלל אותו, אבל משהו עצר בו לפני שהספיק. הוא יכל לשמוע קול חלש, כנראה הוא הגיע מרחוק. הקול היה חלש מכדי להבין את המילים, אבל זה בטוח היה שם.

"מפה," קרא ג'וני, והתחיל ללכת לכיוון הקול.

"מצאת משהו?" שאל לוקאס, אבל ג'וני סימן לו לשתוק. לוקאס לא נראה מרוצה, אבל הוא באמת שתק ועקב אחרי ג'וני. עברו חמש דקות לפני שלוקאס עצר במקום ותפס את היד של ג'וני. "לאן אנחנו הולכים?"

"אתה לא שומע את זה?" שאל ג'וני בבלבול. הקול כבר היה חזק מספיק בשביל שהוא יצליח להבין את המילים. זה היה קול נשי, שקרא לו לבוא אליו. זה חייב להיות מה שהאישה דיברה עליו, שהוא כשהוא יגיע.

"שומע מה?" לוקאס ניסה להישמע תוקפני, אבל דאגה התגנבה לקול שלו. הוא פחד מהיער?

"אנחנו צריכים ללכת מפה. זאת הדרך למחנה."

לוקאס קפא במקום. "על איזה מחנה אתה מדבר? לא אמרת שום דבר על מחנה."

ג'וני לא ידע מה לענות לו. הוא לא ידע בכלל למה הוא אמר מחנה - זה פשוט נפלט לו.

"תקשיב," אמר לוקאס אחרי כמה שניות שג'וני לא ענה, "אני הולך חזרה. אתה יכול להישאר כאן וללכת למחנה הלא קיים הזה שלך, אבל אני חושב ששנינו יודעים שכדאי לך לחזור איתי."

הוא אפילו לא חיכה לתשובה של ג'וני. הוא כבר התחיל להתרחק משם.

ג'וני ניסה לחשוב מה כדאי לו לעשות. הוא לא רצה להישאר ביער הזה לבד, זה היה קריפי, אבל הוא גם היה כל כך קרוב לגלות מי הוא באמת. ברור שלוקאס לא יבין את הרצון שלו לגלות את העבר שלו. גם אם לוקאס לא מסכים לדבר על זה, זה די ברור שהוא זוכר את כל שמונה החיים שלו לפני שהוא הגיע לבית היתומים (או לפחות את רובן).

ג'וני החליט. הוא הסתובב בשביל להמשיך לעקוב אחרי הקול, אבל קפא במקום כשהוא שמע צווחה מאחוריו. כשהוא פנה לאחור בשביל לבדוק מה קרה, הוא ראה את לוקאס עומד קפוא במקום, ומולו עמד…

זומבי.

כן, אפילו שג'וני ראה את העור המרקיב והשלד שמבצבץ החוצה, היה לו קשה לקחת ברצינות את הזומבי שעמד מולו. כאילו, באמת, זומבי?

אבל נראה שלוקאס לא חשב שזה מצחיק. הוא נסוג לאחור עד שהוא נעמד מול ג'וני, וניסה להגן על חברו הטוב בגופו מפני הזומבי שהתקרב אליהם. למה הוא עשה את זה? זה לא כאילו לוקאס ידע להילחם בזומבים - או להילחם בכללי, לצורך העניין. אבל אז ג'וני נזכר שגם הוא, למעשה, לא יכל להילחם.

הם נדפקו.

"אתה חושב שנצליח לברוח?" שאל ג'וני בלחישה.

"רק בתנאי שהוא איטי כמו בסרטים," ענה לוקאס. היה מוזר לשמוע אותו מתבדח עם המבט הזה בעיניים. הוא היה נראה כאילו הוא מוכן להרוג את הזומבי הזה בידיים חשופות, אם אפשר בכלל להרוג זומבים.

השניים נסוגו אחורה כשעוד זומבים עלו מהאדמה. ג'וני היה כמעט בטוח שכל מה שקורה עכשיו זה חלום, שהוא שוכב עכשיו במיטה של בית היתומים ועוד מעט לוקאס יעיר אותו ויגיד לו שיש פנקייקס.

אבל הפחד היה אמיתי, בזה הוא היה בטוח.

לוקאס הרים אגרופים, אבל הוא לא הספיק לתת את המכה הראשונה לפני שעוד דמות עלתה מהאדמה, ישר מולם. ג'וני זיהה אותה מיד, כמובן. זאת הייתה האישה מהחלומות שלו. אז אולי זה באמת היה חלום, אחרי הכל.

אבל להפתעתו, נראה שגם לוקאס מזהה אותה. הגוף שלו נרפה לגמרי כשהוא בהה באישה המסתורית בעיניים פעורות.

היא הסתובבה אל השניים והסתכלה עליהם בכעס. "למה אתם מחכים? תברחו. המחנה נמצא מאחורי הגבעה הזאת." היא הצביעה על גבעה, בערך מאה מטרים מאחוריהם. "ולא משנה מה תעשו, אל תסתכלו לאחור."

היא הנהנה בשביל לסמן להם ללכת, ואז הסתובבה חזרה אל הזומבים והתחילה להדוף אותם משני הנערים.

לוקאס עדיין נותר קפוא במקום, וג'וני היה צריך לתפוס אותו בזרוע ולגרור אותו משם בכוח. "זוז כבר!" הוא צעק עליו.

נראה שזה השפיע על לוקאס, שניער את ראשו והתחיל לרוץ. "אל תסתכל לאחור, אל תסתכל לאחור, אל תסתכל לאחור…" הוא חזר שוב ושוב על האזהרה של האישה, כאילו בשביל לא לשכוח. אבל ברגע שאור בהיר הציף את שדה הראייה שלהם, לוקאס לא היה יכול לעצור את עצמו והציץ לאחור, אל האישה. ג'וני עצם את עיניו בשביל לא לעשות כמוהו. האישה הזאת הצילה את החיים שלהם, זה רק הוגן שהוא יכבד את הבקשה שלה.

אבל האור נעלם, ולוקאס נעצר, וג'וני כבר לא הצליח לעצור את עצמו. הוא הסתובב לאחור.

האישה נעלמה. גם הזומבים נעלמו. ג'וני היה חושב שהוא דמיין את הכל, אם לא המבט על הפנים של לוקאס ושרידים שרופים של עור רקוב.

הוא תהה במה לעזאזל הוא סיבך את עצמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא