מיתר של קסם

רחוב צ'רינג קרוס קידם את פנינו רועש ומלא באנשים כיאה לשעת צהריים מוקדמת.

"תקלוט את זה,” קראתי בהתלהבות לאבא והצבעתי על חנות הספרים פוילס שהרגע חלפנו על פניה. “פה קינינו את כל הספרים של הארי פוטר, אתה זוכר? ואז אני חשבתי שאני רואה את הכניסה של הקלחת הרותחת ואתם לא האמנתם לי. התברר שבאמת ראיתי אותה.” עזבתי את ידו ודילגתי לי באושר ובניצחון.

רחוב, צ'רינג קרוס היה אחד הרחובות האהובים עלי בלונדון. בעיקר בגלל שבו נמצאת הקלחת הרותחת האגדית (ועכשיו התברר שהיא באמת נמצאת שם!) אבל בעיקר בגלל שיש כל כך הרבה חנויות ספרים שאני פשוט כל פעם נדהמת מחדש.

לפני יומיים נוויל הופיע בביתנו שוב, אימא בדיוק הניקה את לילי. כן, אימא ואבא החליטו שזה השם שלה. לילי. אבא כמובן ניגן בפסנתר. טוב, בהתחלה אימא חשבה שזו מתיחה אבל אז כבר פחות. ואבא... אני לא בטוחה שהוא מבין אפילו עכשיו מה בדיוק הולך. הוא לא קרא את הארי פוטר ואממ דיי תיעב את הספרים בלשון המעטה. לגלג עליהם ולא הפסיק לרדת עלינו. הייתי מעדיפה שאימא תבוא איתי לסמטת דיאגון לקנות את הספרים וכל זה ואני חושבת שגם אימא ממש רצתה אבל היא עדיין חלשה וצריכה לנוח בבית עם לילי כך שאבא נאלץ לבוא איתי.

אני חושבת שהוא לא ממש מבואס מכך. הוא אפילו טיפונת סקרן, להכיר סוף כל סוף את העולם הזה שהוא כל הזמן שמע מממני ומאימא.

"סופי, את בטוחה שאת יודעת איפה החנות?” שאל אבא.

"כן,” עניתי. “כי הנה היא!” הצבעתי בהתרגשות לעבר דלת עלובת מראה שעמדה

אחזתי בידו הגדולה של אבא ונכנסנו פנימה. פנים הפונדק היה ממש עלוב, יותר ממה שציפיתי. הוא היה חשוך ומקור האור היחיד היה אח מלאה בגחלי אש שעמדה בפינה ולצידה מדרגות עץ רעועות שהובילו כנראה לקומה השנייה.

האח פתאום התמלאה בלהבות אש ירוקות ופלטה בזה אחר זה משפחת קוסמים קטנה שמיהרו בעליזות ליכרתי החנות.

"וואו,” אבא נסוג אחורה בהפתעה. “ראית את זה?”

"כן, אבא זאת רשת הפלו, היא עובדת דרך האחים, אפשר להגיע ככה ממקום למקום,” הסברתי.

"לא ייאמן,” הוא מלמל והביט סביבו נפעם.

מיהרנו בעיקבות המשפחה ונכנסנו אחריה בפתח אל תוך סמטת דיאגון.

"היי,” אחד הילדים במשפחה משך לי בשרוול. “גם את שנה ראשונה?”

הסתובבתי להביט בו. זה היה ילד גבוה יחסית היה לו שיער חום פרוע ועיניים ירוקות.

"כן, עניתי לו. “גם אתה?”

"אה אה,” הוא ענה לי. “קוראים לי ג'יימס.”

"סופי,” אמרתי. “ו..אני בת מוגלגים,” הוספתי. “המקום הזה הרבה יותר מגניב ממה שחשבתי.”

"אהה, קראת את הספרים,” הנהן ג'יימס. “חחה, זה ממש מגניב. את יודעת, הוא אבא שלי.”

"מי אבא שלך?” לא הבנתי.

"קוראים לי ג'יימס פוטר,” הוא אמר שוב. “ואני אפילו מופיע בפרק האחרון,” הוא הוסיף בגאווה לא מוסתרת.”

"וואו,” עיניי נעשו לפתע עגולות מאד. פתחתי את פי על מנת לומר משהו אך אימו של ג'יימס – מן הסתם ג'יני (!) אחזה בידו והם נעלמו בתוך ההמון.

"אבא, אבא, קלטת מי הייתה המשפחה הזאת?” קראתי. אבא היה עסוק בלבהות בכלבו דורסי הלילה.

"זאת הייתה משפחת פוטר, האגדית!” קראתי. “הוו, דיברתי עם ג'יימס פוטר, אני הולכת ללמוד עם ג'יימס פוטר!”

"לאיזה חניות אמרת שאנחנו צריכים ללכת?” שאל אבא שבברור לא הבין על מה כל התרגשות שלי ועדיין בהה נפעם בעטלפים ובינשופים שעמדו בכלובים בחלונות ראווה של הכלבו.

"טוב, אם אנחנו כבר כאן ליד החנות אז אני רוצה לקנות לי תנשמת,” אמרתי והבטתי ברשימה שהכנתי מבעוד מועד. “אחר כך נלך לקנות את הגלימות, אז את הקדירות והשרביט ואז לכרך ודף בע"מ.”

ונכנסנו אל תוך החנות. היא הייתה מלאה בכלובים עד אפס מקום. “שלום לכם,” ניגשה אלינו מוכרת חביבה. “מן הסתם להוגוורטס, נכון? אז מה תרצי? תנשמת? ינשוף?”

"אממ...” העברתי את מבטי בחנות. תמיד חלמתי כמובן כמעריצת הארי פוטר על תנשמת לבנה אבל משהו משך את תשומת ליבי. ציפור צבעונית וגדולה עמדה בתוך הכלוב והביטה בי בעיניים צהובות. “שלום!” יצאה צווחה מפיה. “שלום! שלום! אני תוכי! שלום!”

"הווו, הוו, אני רוצה אותו!” קראתי בהתלהבות. “מה זה? תוכי מדבר?”

המוכרת הנהנה בראשה. “כן, זה תוכי ארה,” היא אמרה. “ממש נדיר פה. הוא הגיע אלינו מברזיל. בשנים האחרונות גילו שגם הוא טוב בשבילנו להעברת דואר. הוא טיפונת יקר בגלל זה.”

"אבא! אני רוצה אותו! אני רוצה אותו!” קראתי ומשכתי בשרוולו. “בבקשה בבקשה, בבקשה! אימא תמיד רצתה תוכי,” הוספתי.

נראה שהמשפט האחרון עשה את שלו כי הוא שלף את הארנק.

"רגע, קראתי בבהלה. “אבא שכחנו להחליף את הכסף בבנק!”

"מה גם כסף מיוחד יש לכם פה?” אבא גלגל את עיניו והכניס את הארנק בחזרה לכיס.

וכך הלכנו לגרינגוטס ואם אבא חשב לעצמו שהוא כבר ראה את הכל אז התחוור לו כשלא כאשר הוא ניתקל בגובלינים והשתתק על מקומו בתדהמה. עשינו כספת חדשה בבנק ושמרנו שם כסף ואחרי שיצאנו מהבנק סוף כל סוף אבא הצהיר שהוא לפה לא חוזר, ובמיוחד לא לרכבת הרים.

אחר כך לקחנו את זאוס מהכלבו לחיות ודווקא הוא מכל הדברים האחרים שהיו במקום ההומה הזה משך את תשומת לב הקוסמים והמכשפות כשהוא צווח אליהם קריאות שלום. השרביט שלי התברר כעץ דפנה עם ליבת חד קרן וקשיח. קנינו גם גלימות, קדרות וספרים בכרך ודף בע"מ. המוכר שם עשה קסם וכך הספרים ריחפו לצידנו ולא נאלצנו לסחוב אותם. ראיתי מזווית עיני את אבא נוגע בהם באצבעותיו ונושף בהתפעלות. כמובן שלא יכולתי להתאפק ונכנסנו לחנות הוקוס מוקוס של האחים וויזלי. פגשתי שם שוב את ג'יימס ונופפנו אחד לשני מרחוק.

אחרי כל זה חזרנו הבייתה עמוסים ועייפים.

טוב, התברר שאימא לא הכי התלהבה מהיצור החדש שקנינו. היא ממש רצתה תנשמת, כך היא אמרה לי אבל היא דפדפה בספרי לימוד בהתלהבות אבל אחרי שלילי פלטה על קצה הספר לקחתי את הספרים וטמנתי אותם מדף העליון שבארון הבגדים והנחתי את כלובו של זאוס ליד מיטתי.

"שלום!” הוא אמר ברגע שהתיישבתי על המיטה בעייפות. שמעתי מלמטה את קולו של אבא מספר לאימא ולאמלי בהתלהבות על הגובלינים וכל הקוסמים.

בהחלטה של רגע פתחתי את דלת הכלוב של זאוס. ברגע שהדלת נפתחה הוא פרש כנפיים ועף סחור וסחור ברחבי החדר.

"ווואהה,” צרחתי בבהלה וכיסיתי את ראשי בשני ידיי. השתתקתי לרגע כשחשתי ברגליו נעמדות על ידי. הכנסתי אותו במהירות לכלוב וסגרתי אותו בחזרה.

"טוב, יהיה לנו זמן לתרגל את זה,” אמרתי לו. “אנחנו הולכים להיות חברים טובים.”

"חברים טובים,” צווח זאוס. “חברים טובים!”

הפרק הקודם