מיתר של קסם

זוג עיניים דאוגות מילאו את שדה ראייתי. “את בסדר?”

"כן, כן,” עניתי. מיהרתי לקום והיבטתי סביבי, מתקשה לעכל את מה שעיניי רואות. “לא, זה לא יכול להיות,” מלמלתי, נפעמת. “זה לא אמיתי. אתה צוחק עלי.”

"סלחי לי?” האיש שככל הנראה היה קוסם היה נראה מבולבל מעט.

"זה לא אמיתי,” לחשתי שוב. בעיקר לעצמי.

"אממ, גבירתי הצעירה,” פתח הקוסם והושיט את ידו. “שמי נוויל לונגבוטום והגעתי הנה מהוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות על מנת לבשר לך שאת קוסמת. עכשיו, אני אשמח לשוחח עם אחד ההורים בבקשה.”

"אאה... הם לא בבית,” מלמלתי, מטושטשת “אימא שלי, היא הלכה ללדת ואבא הלך יחד איתה.”

"טוב, אני אשמח לדעת איפה הם נמצאים כרגע, את בוודאי מבינה שזה חשוב.”

"לא!” קראתי לפתע ונצמדתי לדלת. כביכול חוששת שהוא ינסה לצאת החוצה. “אתה לא יכול לדבר איתם עכשיו! אימא שלי מולידה לי אחות עכשיו, היא עסוקה!” אמרתי בכעס. “ואבא שלי לא יהיה בכלל מסוגל להקשיב לך. אתה חייב לבוא לפה עוד כמה ימים ואז לדבר איתם. אז הם יקשיבו לך. עכשיו אי אפשר.”

"אממ,” הקוסם גירד במצחו בבילבול. “אם את אומרת. טוב, אני מניח שאת קראת את ספרי הארי פוטר נכון?”

"אממ, כן ברור,” עניתי. “רק רגע, א..אתה אמרת לפני שניה שאתה נוויל לונגבוטום? אתה נוויל? אתה?” הבטתי בבילבול בקוסם הגבוה שעמד לפני. הוא הביט בי בעיניים חומות וגדולות שמוסתרות טיפה על ידי קווצת שיער חומה וגלית.

"כן, שמי נוויל לונגבוטום,” הוא אמר. "אני הפרופסור לתורת הצמחים בהווגורטס. אז אני מבין שאת קראת על עולם הקסמים ויודעת עליו. האם אף פעם לא חשבת שאולי גם בך יש קסם?”

"לא,” אמרתי כעבור רגע של מחשבה. “אף פעם לא חשבתי על זה. זאת אומרת, תמיד קיוותי וחלמתי אבל אף פעם לא חשבתי שזה באמת יקרה.”

"לא קרו סביבך דברים מוזרים שלא הבנת אותם?” שאל פרופסור לונגבוטום.

"אממ...” ניסיתי להיזכר. “תמיד היו נשברים סביבי דברים מחרסינה ומזכוכית,” אמרתי לאחר כמה רגעים. “עד היום. אבל... לא קישרתי את זה לקסם. תמיד חשבתי שאני פשוט מרחפת ולא שמה לב. זה מה שאימא שלי תמיד אומרת לי.”

"וחוץ מזה?” המשיך פרופסור לונגבוטום.

"פעם אחת הצלחתי להרים את אבא שלי,” אמרתי. “כשהייתי בת שבע כולם ממש התפעלו. אני הרגשתי ממש שהרמתי אותו והוא היה לי טיפונת כבד אבל אחר כך הוא אמר לי שהוא קפץ בדיוק אבל לא באמת האמנתי לו... לא יודעת,” אמרתי לבסוף. “עכשיו כשאני מנסה להיזכר במיקרים כאלו אני נזכרת בכאלה אבל אז הם לא ניראו לי מוזרים כל כך.”

"אני מכיר חבר שסביבו הדברים היו אוהבים להתפוצץ, לא להישבר,” אמר פרופסור לונגבוטום. “שיימוס. וכנראה שבאמת הצלחת אז להרים את אבא שלך. את קוסמת, סופי.”

"טוב, אתה לא יכול להפיל את זה עכשיו על אבא ואימא שלי,” פסקתי. “תבוא עוד שלושה ימים.”

"טוב, אז להתראות לך גבירתי הצעירה,” אמר פרופסור נוויל ונראה משום מה כאילו הוא עומד לפרוץ בצחוק. “ניפגש אם כך בעוד שלושה ימים.” והוא נעלם באיוושת גלימה ובקול פקיקה.

בהיתי בנקודה שבה הוא עמד עד לפני כמה רגעים. האוח הניח את המכתב על שולחן הכתיבה ועף מהחלון אל שמי השקיעה שבחוץ.

לאחר שקראתי את המכתב לפחות עשרה פעמים ירדתי למטה באיטיות. “איפה הארי פוטר ואבן החכמים?” קראתי לעבר אמלי בשנייה שהיא צדה את מבטי.

"לא יודעת,” היא מלמלה לעברי.

"איפה הוא??” קראתי בכעס. “אני רוצה לקרוא אותו!!!”

"סופי, סופי,” מיהר אלי אדון קופר. “תירגעי. מה קרה?”

"אני רוצה לקרוא את הארי פוטר ואבן החכמים!” קראתי. “איפה הספר הזה?”

אחרי מספר רקיעות רגליים מצידי ודמעות מצד אמלי מצאתי את הספר מתחת לכרית בספה.

בשעות הבאות שקעתי אל תוך הספר כל כולי. לא שעיתי לתחנונים מצידו של אדון קופר שהגיע הזמן ללכת לישון.

בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה אדון קופר קפץ על מקומו כשהוא קיבל הודעה בטלפון. “סופי,” הוא אמר בפנים זורחות. “בואי מהר, בואי תראי. הנה אחותך הקטנה.”

קפצתי על מקומי, ומיהרתי אליו. הוא קירב אלי את מסך הטלפון שלו. תינוקת קטנה, עטופה במגבת לבנה קטיפתית. עיניה היו עצומות והיא ישנה בשלווה בתוך זרועותיה של אימא בתמונה.

"ז..זאת אחותי?” לחשתי לבסוף. “היא.. היא ממש חמודה.”

"כן, סופי, זאת אחותך הקטנה,” אמר אדון קופר.

חייכתי חיוך ענק ופסעתי בחזרה לספה נשכבתי והתכסתי בשמיכה. (לא שמתי לב מתי אדון קופר הביא אותה)

נולדה לי אחות! התחשק לי לקפוץ עד לשמיים ולצרוח באושר. מן הסתם הייתי עושה את זה אם לא הייתי כל כך עייפה.

נולדה לי אחות ואני קוסמת, חשבתי. זה היום הכי טוב בחיים שלי.

ובמחשבה זו עיניי נעצמו ושקעתי אל תוך שינה עמוקה ומבורכת.

הפרק הקודם		הפרק הבא