המרדף: גרסת הארי פוטר

פרק סופר-קצר, אשתדל להמשיך!

"הגענו??".
"גאד, הארי," הרמיוני נשפה ברוגז והסתכלה בריכוז על הכביש. "אני באמת מתחילה לשנוא את המילה הזו." היא סובבה את ההגה בחדות ורון צרח. הארי היה נרגש מכדי לשים לב לדבר פעוט כגון מוות אפשרי.

הרמיוני זיגגה בין המכוניות כמו שיכורה.
"בחייך, הרמי," מחה רון. "תרגעי קצת!"
"אני לא ארגע!!" היא צרחה. לפתע היא השתתקה והסמיקה. "סורי גאיז..." היא משכה בכתפיה בבישנות. "אני רק קצת לחוצ-אאההה!" היא צווחה כשכמעט התנגשה במכונית שלפניה ועצרה בחריקת בלמים.

"הכ- הכל בסדר." אמר רון לאחר שהתאושש מההלם.
כעבור חצי שעה, ועצבים מרוטים עד דק של הרמיוני באדיבות הארי (מתי מגיעים??), הם הגיעו. "יאייי" צעק הארי באושר. "אל תהיה כל כך מאושר," התריע רון. "החלק הגרוע ביותר עוד לפנינו." הוא אמר, עינייו נוצצת באכזריות.

"מה??" הוא שאל כשראה את גבותייה המורמות של הרמיוני, "תמיד רציתי להגיד את זה!"
הרמיוני גילגלה עיניים.
"מה יכול להיות גרוע מהנסיעה הזו??" תבע הארי.
"רק דבר אחד." לחשה הרמיוני.
"למצוא חניה." אמרו היא ורון באימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא