כל פיסה ממך (הארי וג׳יני)

במקום ההליכה המתוכננת הם מצאו את עצמם הולכים לכיוון מגרש הקווידיץ', בעיקר בגלל שהמשחק של גריפינדור נגד סלית'רין התקרב ורון נאלץ "להפסיק ליפול מהמטאטא הארור שלו" לפי כל קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, אבל להארי לא הייתה בעיה עם זה. הוא אהב לשחק עם ג'יני, או טוב.. לשחק בכלל.

"אז, אחות קטנה, את חושבת שאת יכולה לנצח אותי או לא?", רון חייך לאחותו הקטנה. למרות שזה אולי לא היה נראה כך - רון וג'יני אהבו אחד את השני מאוד והם ידעו שלא משנה מה - משפחה תמיד תהיה שם.

"אתה יכול להמר על התחת המחורבן שלך שאני חושבת ויכולה", צחקה ג'יני ותפסה את מהטאטא שלה. בוקר שבת יכול להיות שימושי בדרכים רבות, אבל בשביל וויזלים הדרך הכי טובה להשתמש בו זה להוכיח שאחיך טועה.

הארי החליט לתת להם לשחק לבד - בעיקר כי הוא רצה שיהיה להם רגע משלהם וגם כי הוא רצה לשבת ולראות את רון משוחרר.

הוא התיישב על הספסלים, לצד הרמיוני. בינתיים, ג'יני השיגה נקודה והביטה ברון בניצחון. הארי חייך. הוא באמת אהב - למרות שזה נשמע מצחיק - את ג'יני יכולה להיות כל כך קטנה ועדיין להצליח ברוב הדברים שהיא עושה.

אבל - כרגיל - הוא עשה את הטעות הגדולה של חייו והמשיך לבהות בג'יני, מול הרמיוני.

"אתה עושה את זה שוב", לחשה הרמיוני לאוזנו.

"עושה שוב מה?", שאל הארי, מתפלל למרלין שהיא לא גילתה.

"אתה בוהה בה. אני מכירה אותך הארי, אתה החבר הכי טוב שלי. אבל אולי אתה קצת יותר דיסקרטי".

"אני לא יודע על מה את מדברת. הייתי - כלומר - רק נתתי בה מבט מהיר", גימגם הארי.

"אה, בטח. ואני לא למדתי למבחן שלי שבוע הבא בכשפומטיקה. קדימה הארי, אתה יודע שאת יכול לספר לי הכל"

"טוב, אני פשוט.. הייתי רק הרבה איתה לאחרונה. כלומר - את יודעת שתמיד היינו די קרובים. זהו", הארי נתן בה מבט ונאנח. לאחר מותו של סיריוס הוא היה מדוכא והאדם היחיד שהועיל לו הייתה ג'יני. כולם אמרו לו שסיריוס עכשיו עם הוריו ושהם גאים בו.

אבל לא ג'יני. היא תמיד הייתה יוצאת דופן בצורה נפלאה. היא אמרה לו שזה יכאב, ושאולי זה ייכאב עד סוף ימי חייו, אבל שזה לא בהכרח כאב רע. זה דבר טוב לזכור אותו כל יום.

היא הבינה אותו, היא לא יכלה לשים את עצמה במקומו. לעזאזל - אף אחד לא יכול. אבל היא לא ניסתה. היא הייתה פשוט.. שם. והיא הייתה שם בשבילו.

ורק בגלל זה- הארי אהב אותה.

"כן, אתה באמת נמצא איתה הרבה. אבל האם לא.. הרגשת משהו? אתה יודע איך היא תמיד הרגישה כלפייך", אמרה הרמיוני בחיוך-יודע-הכל. הארי חשב כמה לפעמים זה מעצבן כמה הרמיוני יודעת הכל.

"הרמיוני, כולנו יודעים שהיא המשיכה ממני לפני עידנים = או לפחות זה נראה כך בהתחשב בעובדה שהיא יוצאת עם דין", עיניה של הרמיוני התרחבו בעוד הוא המשיך. "אל תשאלי. והיא גם - אחרי הכל - אחותו של החבר הכי טוב שלי. אני לא יכול להרגיש כלפיה כלום, גם אם הייתי רוצה... נכון?"

"ובכן - הו מרלין. זה הרבה לעבד! אז, אולי יש לך רגשות כלפיה? ואני לא מאמינה! איך יכול להיות שג'יני יוצאת עם דין?" הרמיוני קראה בטעות גדולה - כי היא לא שמה לב לרון התקרב.

"ג'יני היא מה?!", קפצו שניהם למראה רון הכועס. 

"רון!", קראה הרמיוני, מקללת את עצמה.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת שאחותי יוצאת עם תומאס?!", הוא צעק שוב.

"תפסיק כבר רונלד!", ג'יני נגעה בכתפו והביטה בו. היא אהבה אותו והכל, אבל כשהוא הפך להיות ה"אח הקנאי" הוא הפך למטומטם מוחלט.

"את לא יכולה להגיד לי להפסיק כשלא אמרת לי שאת יוצאת עם דין!".

"טוב, זה לא באמת העסק שלך נכון?", רון פתח את פיו וג'יני קטעה אותו. "וחוץ מזה, היה לי רק דייט אחד איתו!"

"טוב, יכולת לספר לי במקום שאגלה לבד בגלל הרמיוני!"

"הרמיוני!", קראה ג'יני והביטה בה.

"אני מצטערת! זה פשוט נפלט!", אמרה הרמיוני והרגישה אשמה.

"אני האחד שאתה צריך להרביץ לו. אמרתי להרמיוני, אני מצטער", התערב הארי.

"הארי!", קראו שני הוויזלים.

"גם אתה ידעת? כנראה שכולם גילו כמו שצריך, חוץ ממני", אמר רון.

"זה אפילו לא עד כדי כך נורא רונלד! הוא בחור נחמד ואני מחבבת אותו", אמרה ג'יני בביישנות.

"אבל -" גמגם רון, קצת מתבייש כרגע בתגובתו. הוא פשוט רצה להגן עליה. הוא אהב את אחותו יותר מדי. הוא לא רצה שהיא תיפגע.

"אבל כלום. אתה חייב להפסיק להיות כלכך מגונן. אני לא ילדה רון. אתה יודע שאני מסוגלת לטפל בעצמי", היא שילבה את ידיה על החזה שלה והיא בו במבט של 'אני יכולה לבעוט לך בתחת ולהעיף אותך למרלין אם ארצה'.

"בסדר", אמר רון באי רצון. "אבל יכולת פשוט לומר לי! את אחותי הקטנה. אני פשוט... לא רוצה שתיפגעי".

"אני יודעת רון ואני אוהבת אותך על זה".

"זה כל כך חמוד", גיחכה הרמיוני.

"טוב, עכשיו שהכל בסדר, אפשר לחזור לחדר המועדון?", אמר הארי, והביט בג'יני במבט שמבקש סליחה. ג'יני החזירה לו במבט נוסף, והוא ידע שהיא סלחה לו. כן, זה כמה שהם הבינו אחד את השנייה.

"כן, בואו נלך", ג'יני חייכה להארי וחיבקה את רון, פורעת את שיערו בשובבות.

אשמח שתגיבו:)

הפרק הקודם		הפרק הבא