החצויים בהוגוורטס

נ"מ פרסי:

"פרסי, תקום כבר!!" אנבת' צעקה. "אנחנו

צריכים לספר לך משהו, פרסי!! זה בקשר

לסבא שלך."

"מה אמרת עכשיו?" אמרתי. התיישבתי

במיטה ופקחתי את העיניים שלי. כולם

היו בחדר. כל החצויים. "למה כולם פה?"

"גילינו אתמול למה הארי לא ממש מחבב

אותך." ליאו אמר וג'ייסון הנהן. "הוא סיפר

לנו שוולדישורט הזה, או איך שלא קוראים לו,

הרג את ההורים שלו כשהוא היה בן שנה. ואז

שאלנו אותו אם הוא הבן של לילי וג'יימס, אתה

זוכר אותם? והוא הנהן ואמר, ואני מצטט, 'אני

הארי פוטר. הילד שנשאר בחיים.' אני לא חושב

שהוא סומך עלינו."

"אוקיי, זאת בעיה גדולה מאוד." אנבת' אמרה.

"למה את מגזימה?" שאלתי אותה בחוסר טאקט.

"כי מה יקרה אם הוא יחשוד בנו? אני מתערבת

שהוא יעקוב אחרינו וכל זה, ואז הוא יגלה הכל.

ואסור שהוא יגלה כלום. כירון אמר לנו שאסור

שהקוסמים יהיו מודעים לנו. פשוט אסור שזה

יקרה."

"אני מסכים איתה." ג'ייסון אמר.

"אוקיי, אולי יש לכם נקודה טובה." אמרתי.

"אבל אני ממש רעב, אז בואו נלך לאכול."

"טוב." פרנק אמר וכולנו ירדנו למטבח. גברת

וויזלי אמרה לנו שאנחנו נלך לסמטת דרקון, או

משהו כזה, ושם נעשה קניות. התכוננו לצאת

ואז עמדנו מול האח.

"מה את רוצה שאני אעשה?!?" שאלתי בצעקה.

הקוסמים האלו לא שפויים.

"אתה מפזר את האבקה ואומר לאן אתה רוצה

להגיע." גברת וויזלי הסבירה שוב. "זה די פשוט."

"אני אראה לכם איך עושים את זה." הארי אמר.

הוא התקרב אל האח ונכנס אליה. הוא לקח קצת

אבקה מהכלי שגברת וויזלי החזיקה, זרק את

האבקה, ואמר, "סמטת דיאגון." ורגע אחר כך

הוא לא היה שם. כעבור כמה דקות כולנו הגענו

לשם. סמטת דיאגון הייתה רחוב מלא בחנויות.

התחלנו ללכת, אבל אז תנחשו את מי ראינו? את

ההורים שלנו. לא את בני התמותה, אלא את זאוס,

פוסידון, אתנה, אפרודיטה, הפייסטוס, ארס, האדס

ואפולו. הם אמרו למשפחת וויזלי, הארי והרמיוני לחכות

לנו בחוץ, ואנחנו נכנסנו לבנק. כשיצאנו, ההורים שלנו

לא היו איתנו. אבל היו לנו מזכרות מהם. ארנקים קטנים

שמתמלאים לבד. שלי היה עם הקלשון של אבא שלי והוא

היה בצבע כחול-ירוק. ביחד עם הקוסמים, הלכנו לחנות

בשם 'מדאם מלקין גלימות לכל עת', שם מדדנו גלימות.

הבנות לא הסכימו לצאת מהתאים להן, בגלל שהן היו

צריכות ללבוש חצאיות. בסופו של דבר כולן יצאו, חוץ

מאנבת'.

"אנבת', יאללה, תצאי כבר." אמרתי לה. אני כבר

חזרתי ללבוש את הבגדים הרגילים שלי.

"תשכח מזה." היא אמרה לי. ואז אחרי כמה שניות

היא יצאה. היא חזרה למדאם מלקין. "זה לא נוח.

אני שונאת חצאיות. איך אני אמורה להילחם בה."

"אני יודע, אנבת'. אבל גם לי זה לא היה כיף."

כעבור כמה דקות יצאנו מהחנות, והתקדמנו

ל'אוליבנדרס יצרני שרביטים', ואחרי שכל החנות

כמעט עלתה באש בגלל ליאו, כל אחד מאיתנו

יצא עם שרביט.

אני יצאתי עם שרביט מעץ צפצפה, וליבת שערת

פגאסוס, שערת היפוקמפוס, שערת אופיאוטאורוס,

ונוצה של עוף חול, ופתאום הבנתי שאני מתגעגע

אל בסי.

אחריי היה תורו של ג'ייסון. שרביטו היה עם ליבת

נוצת זנה של ציפור רעם, ומעץ תפוח.

אחר כך ליאו יצא עם שרביט מעץ קרנית וליבת נימי

לב של דרקון.

אחריו היה תורה של החכמולוגית שלי. השרביט שלה

היה מעץ אשור וליבתו הייתה נוצת ינשוף. מתאים

לבת של אתנה.

מיד אחרי אנבת' פייפר קיבלה שרביט מעץ אפרסמון,

וליבת שערה של חד קרן.

פרנק קיבל שרביט מעץ אלון, ונימי לב של דרקון.

קלאריס קיבלה שרביט מעץ גפן ונימי לב של דרקון.

השרביט של הייזל היה מעץ לוז, ושערת זנב של

ת'סטראל.

אחרי הייזל, היה תורו של וויל. הוא קיבל שרביט

מעץ סיסם, ומנוצה של עוף חול.

וניקו קיבל שרביט מעץ אורן ומשערת זנב של

ת'סטראל.

אחרי שסיימנו עם השרביטים חזרנו לכיכר גרימולד

והתחלנו להכניס את הדברים שקנינו למזוודות שלנו.

מחר אנחנו אמורים להגיע להוגוורטס. סוף סוף. חיכיתי

לזה. הארי ורון ישבו בשולחן האוכל ודיברו על קוויביץ או

משהו כזה. הסתבר לי שרון והרמיוני נבחרו להיות מדריכים,

והארי נבחר להיות קפטן נבחרת הספורט בבית שלהם.

"מה הקטע הזה של הבתים?" אנבת' שאלה בזמן הארוחה.

"יש ארבעה בתים בהוגוורטס." הרמיוני התחילה להסביר.

"גריפינדור, הפלאפף, רייבנקלו וסלית'רין. גריפינדור

האמיצים, הפלפאף הנחמדים, רייבנקלו הגאונים, וסלית'רין

הנחושים. אנחנו בגריפינדור."

"מגניב." ג'ייסון אמר.

"הארי, ג'ייסון וליאו סיפרו לי על השיחה שלכם אתמול בלילה."

אמרתי להארי שישב מולי. לא רציתי שהוא יכעס עליי. הוא נראה

נחמד.

"חשבתי שזה מה שהם יעשו." הארי ענה לי.

"אני מצטער. לא ידעתי."

"זה בסדר. זה פשוט מוזר. אני ממש מתגעגע אליהם, אבל אני

לא כועס עלייך. אני כועס עליו. בהתחלה כן שנאתי אותך, אבל

עכשיו כבר לא. זה לא אשמתך שהם מתים. זה בגלל זנב תולע

ובגלל וולדמורט." הארי אמר ואז הסתכל על סיריוס ורמוס שהפסיקו

לאכול. "סליחה."

"זה בסדר." סיריוס אמר וחייך אל הארי, אבל הוא נראה עצוב.

שבור. זאת המילה הנכונה.

"מה קרה לו?" שאלתי את הארי מאוחר יותר. כשכל החצויים הבנים

היו אצלו בחדר.

"לסיריוס?" הוא שאל ואני הנהנתי. "הוא היה בבית הכלא של הקוסמים

12 שנה והוא חף מפשע. וזה לא בית כלא רגיל. הסוהרים באזקבאן הם

סוהרסנים. זה נחשב לאחד היצורים המסוכנים ביותר בעולם. הם אוכלים

ייאוש של בני אדם. סוהרסן מוצץ את כל השמחה והאושר של מי שקרוב

אליו. הוא גם יכול לתת נשיקה שקוראים לה נשיקת הסוהרסנים, וככה

הם שואבים נשמות. לא הרבה אנשים חזרו מאזקבאן כמו שהם הגיעו

לשם. רובם השתגעו לגמרי."

"אתה נראה מאוד קרוב אל סיריוס."

"הוא הסנדק שלי. הוא היה החבר הכי טוב של אבא שלי. זנב תולע

שהזכרתי קודם, הוא היה חבר של ההורים שלי, אבל אז הוא בגד בהם

וגילה לוולדמורט את המקום שבו היינו. ואז סיריוס הואשם ברצח שלו,

ושל עוד 12 מוגלגים, ועכשיו כולם חושבים שסיריוס הוא אוכל מוות שברח

מאזקבאן, ושפיטר בחיים."

"אבל הוא בעצם היה אצלי בתוך סקאברס." רון אמר. "העכבר הישן שלי.

לחלק מהקוסמים יש יכולת להפוך לחיה כלשהי. אתם תראו את זה מחר

עם סיריוס. אז זנב תולע הפך להיות עכבר והפך להיות חיית המחמד שלי

עד שלפני שנה גילינו את האמת."

"וואו." ג'ייסון אמר. "ואני התלוננתי על אוקטביאנוס."

"מי זה?" הארי שאל את ג'ייסון.

"זה סיפור ארוך. בוא נגיד שהוא הרג את עצמו בלי לדעת שהוא ימות."

"זה נשמע טיפשי."

"טוב, הוא באמת היה כזה." פרסי אמר. "יותר ממני אפילו."

"אני לא מאמין שהוא רחוק משפחה שלי." וויל אמר. "רחוק מאוד, אבל

עדיין."

"כמה הוא היה אידיוט?" רון שאל את פרסי.

"מאוד." ג'ייסון ענה לו. "פשוט כל כך אידיוט." וזה היה מאוד כיף.

לרדת על אוקטביאנוס.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

תגובות? תודה לכל מי שכתב

הפרק הקודם		הפרק הבא