All the Young Dudes

רמוס היה די בטוח שהוא חולם. או שהוא טבע בזמן השיט באגם הנוראי הזה, והמוח שלו פשוט המציא דברים לפני שהוא ימות. הוא עמד באולם אבן עצום, בגודל של קתדרלה. הוא היה מלא בתלמידים, כולם לבושים בגלימות זהות - חוץ מהעניבות שלהם, שהיו שונות - ומואר בנרות. לא סתם נרות - הנרות האלה ריחפו. הוא יכל להבין את זה; זה יכל להיות טריק מחוכם של אור, אולי עם חוטים. אבל כשהוא הסתכל למעלה הוא כמעט צעק. לא היתה תקרה - רק שמי הלילה תלויים מעליהם, עננים אפורים וכוכבים נוצצים.

אף אחד אחר לא נראה מתעניין בזה במיוחד, חוץ מהילדה הג'ינג'ית - לילי - וכמה ילדים אחרים שרמוס הניח שגם להם היו הורים מוגלגים. רמוס לבש את התלבושת האחידה שלו עכשיו, ולהיות לבוש כמו כל השאר גרם לו להרגיש קצת יותר טוב. כל התלמידים האחרים ישבו ליד שולחנות אוכל ארוכים, שמעליהם היו תלויים דגלי הבתים. ג'יימס הסביר בהתרגשות את ההסברים בין כל בית, לצערם של סיריוס ופיטר, ששניהם היו משוכנעים שהם יגיעו למקום הנכון. רמוס לא ידע אם להיות לחוץ או לא. הוא לא הבין מה זה ישנה בשבילו; כנראה יעיפו אותו אחרי השיעור הראשון בכל מקרה. ככל שרמוס בילה יותר זמן עם קוסמים, הוא שיכנע את עצמו יותר ויותר שלא יכול להיות שהוא באמת אחד כזה.

פרופסור מקגונגל, מכשפה חמורת סבר שהובילה את כל תלמידי השנה הראשונה לתוך האולם, עמדה עכשיו ליד שרפרף, והחזיקה כובע חום ומרופט. זה היה המבחן שג'יימס סיפר להם עליו. הם היו צריכים לחבוש את הכובע, ואז איכשהו כל אחד מהם ימויין לאחד מהבתים. רמוס הסתכל על כל אחד מהדגלים. הוא כבר ידע שהוא לא יגיע לרייבנקלו; לא אם היית צריך להיות חכם. הוא לא חשב יותר מדי על האחד עם הגירית - הן לא בדיוק היו חיות מלהיבות, במיוחד בהשוואה לנחשים. הוא גם אהב את הצבע ירוק, כשזה הגיע לבחירת עניבה. אבל ג'יימס ופיטר דיברו על גריפינדור, והם היו האנשים היחידים שהיו ידידותיים אליו בינתיים, אז הוא לא יתנגד להיות ביחד איתם.

ילד בשם סימון ארנולד היה הראשון שנקרא. המצנפת הונחה על הראש שלו, וכיסתה את החלק העליון של הפנים שלו. רמוס תהה אם היא הריחה רע כמו שהיא נראתה. המטרונית תמיד היתה מטורפת כשזה הגיע לכינים, והוא קיווה שלאף אחד מהילדים האלה לא היו. סימון מויין מיד להפלפאף, הבית עם הגירית, לצליל מחיאות כפיים סוערות.

סיריוס בלק היה הראשון מהחבורה שלהם ללכת, ונראה שהוא חש בחילה כשהוא התיישב על השרפרף. היו צעקות משולחן סלית'רין - כמה מהתלמידות המבוגרות יותר קראו לו. שתי נערות עם עננים של שיער שחור ואותן עצמות לחיים גבוהות ושפתיים מלאות כמו סיריוס, שעכשיו רעד עד השרפרף. האולם היה שקט לעוד כמה רגעים כשהמצנפת הגיעה להחלטה על הראש של בלק. ואז היא צעקה,

"גריפינדור!"

הפעם עברו כמה רגעים של שתיקה המומה לפני מחיאות הכפיים. מקגונגל הרימה בעדינות את המצנפת מהראש של סיריוס וחייכה אליו חיוך קטן ונדיר. הוא נראה מבועת, והסתכל במבט נואש לשולחן סלית'רין, ושם שתי הנערות שקראו לו קודם הסתכלו עליו בעיניים מצומצמות. הוא קם והלך לאט לגריפינדורים, ושם היה התלמיד הראשון לתפוס את מקומו מתחת לדגל האדום-זהוב.

המיון המשיך. גם לילי מויינה לגריפינדור, וישבה בחיוך רחב ליד ליד סיריוס, שנראה מאוד אומלל. כשזה סוף סוף היה תורו, רמוס עדיין לא לגמרי הבין על מה היתה כל ההתרגשות. הוא לא אהב את ההרגשה כשכולם הסתכלו עליו בזמן שהלך לקדמת האולם, אבל ניסה להתעלם מזה. בדרך כלל הוא היה מכניס את הידיים לכיסים וינסה לעמוד פחות זקוף, אבל זה לא ייראה אותו דבר בתלבושת החדשה והמוזרה שלו.

הוא ישב על השרפרף, ומקגונגל הסתכלה עליו מלמעלה. היא קצת הזכירה לו את המטרונית, והוא הרגיש גועל מהמחשבה. ואז היא הנמיכה את הכובע, מעל העיניים שלו, והכל נעשה חשוך. המצנפת לא הסריחה בכלל, והשקט והשלווה היו הקלה. 

"המממ," קול רך דיבר באוזנו. זו היתה המצנפת. רמוס ניסה לא להתכווץ כשהיא גרגרה בשקט. "אתה אחד משונה, הא? מה נעשה איתך… אולי רייבנקלו? יש כאן מוח טוב."

רמוס נרתע, מרגיש כאילו מישהו צוחק עליו. שום פאקינג סיכוי.

"אבל," המצנפת המשיכה. "אולי תגיע רחוק יותר… הרבה רחוק יותר… אם נשים אותך ב… גריפינדור!"

רמוס קרע את המצנפת מהראש שלו בשניה שהיא הכריזה על המיון שלו, לא מחכה למקגונגל שתבוא לקחת אותה. הוא מיהר לשולחן גריפינדור, בקושי מקשיב לתרועות ולמחיאות הכפיים. הוא ישב מול לילי וסיריוס. לילי חייכה אליו חיוך מרוצה, אבל הוא רק הסתכל על הצלחת הריקה שלו.

כשהגיעו הפ' ברשימת השמות, רמוס כבר הספיק להתאושש ויכל לצפות במעט עניין כשפיטר, שהיה ילד נמוך ושמנמן מיהר למצנפת המיון. פיטר היה מסוג הילדים שלא היו שורדים חמש דקות בסנט אדי'ס. היה לו מבט לחוץ שהילדים האחרים תמיד סימנו. רמוס היה מופתע שג'יימס - שהיה ההפך הגמור מפיטר; רגוע ובטוח בעצמו, מלא בביטחון עצמי - היה כל כך נחמד למישהו בבירור נחות ממנו.

למצנפת לקח הרבה זמן למיין את פיטר. אפילו המורים נראו כאילו הם מתחילים להילחץ, כשהזמן עבר. לבסוף, הוא מויין לגריפינדור, והרבה יותר מהר גם ג'יימס, שרץ לשולחן גריפינדור עם חיוך ענקי מרוח על פניו.

"מדהים!" הוא אמר לילדים האחרים. "כולנו הצלחנו!"

סיריוס נאנק, הראש שלו בכפות ידיו על השולחן.

"דבר בשם עצמך," הוא ענה, הקול שלו מעומעם. "אבא שלי הולך להרוג אותי."

"אני לא מאמין," פיטר אמר שוב ושוב, בעיניים פעורות. למרות שהוא בבירור קיבל את מה שהוא רצה, הוא כל הזמן התעסק עם הידיים שלו והעיף מבטים מעבר לכתפו, כאילו מישהו הולך לבוא ולהגיד לו לנסות שוב.

מקגונגל באמת באה, אבל היא הניחה יד גרמית על הכתף של רמוס.

"מר לופין," היא אמרה, בשקט, אבל לא מספיק בשקט בשביל שהילדים האחרים לא ישמעו. "תואיל לבוא למשרד שלי אחרי ארוחת הערב? הוא ליד חדר המועדון של גריפינדור, אחד מהמדריכים יוכלו להראות לך את הדרך."

רמוס הנהן בשתיקה, והיא עזבה.

"על מה זה היה?" ג'יימס שאל. "מקגונגל כבר רוצה לפגוש אותך?"

אפילו סיריוס הרים את מבטו עכשיו, סקרן. רמוס משך בכתפיו, כאילו לא היה לו אכפת. הוא ידע מה הם חשבו - הילד הבעייתי כבר בצרות. סיריוס הסתכל בפנס בעין שלו שוב. למזלו, האוכל הופיע והסיח את דעתם של כולם. והוא באמת 'הופיע' - הצלחות הריקות התמלאו פתאום במשתה אמיתי. עופות צלויים זהובים, פרוסות של תפוחי אדמה פריכים מטוגנים, צלחות של גזרים מעלי אדים, אפונים שוחות בחמאה, וקנקן עצום של רוטב עשיר וכהה. אם האוכל יהיה כזה תמיד, רמוס תהה אם הוא יכל להתעלם מהכובעים המדברים וחברי הבית הסנובים שלו.

הוא הקשיב בתשומת לב כשאחד ממדריכי גריפינדור, שהציג את עצמו בתור פרנק לונגבוטום, הוביל את תלמידי השנה הראשונה לחדר המועדון שלהם באחד מהמגדלים. רמוס שנא ללכת לאיבוד, וניסה לזכור כמה שיותר את הדרך כשהם הלכו. הוא סימן לעצמו את הצורה והגודל של כל דלת שנכנסו בה, כל דיוקן שהם עברו על פניו, ואילו גרמי מדרגות זזו. הוא היה כל כך עייף ומלא באוכל טעים, עד שהמדרגות והדיוקנאות הזזים כבר לא נראו כאלה מוזרים.

כשהם הגיעו למסדרון הנכון, רמוס ראה את משרדה של מקגונגל, מסומן בלוח פליז, והחליט לגמור עם הפגישה הזאת. הוא עצר מחוץ לדלת ובדיוק התכוון לנקוש כשג'יימס הופיע,

"רוצה שנחכה לך, חבר?"

"למה?" רמוס שאל, מסתכל בילד שחור השיער בחשד. ג'יימס משך בכתפיו. "כדי שלא תהיה לבד."

רמוס בהה בו לרגע, ואז נענע את ראשו לאט. "לא. אני בסדר." הוא נקש בדלת.

"יבוא," קול נשמע מבפנים. רמוס פתח את הדלת. המשרד היה קטן, עם אח קטנה, מסודרת ונקייה, ומדפי ספרים על אחד הקירות. מקגונגל ישבה מאחורי שולחן נקי ומסודר ללא רבב. היא חייכה מעט וסימנה לרמוס לשבת בכיסא מולה. הוא עשה כך.

"תענוג לפגוש אותך, מר לופין," המורה אמרה במבטא סקוטי. השיער שלה היה אפור, אסוף בפקעת הדוקה, והיא לבשה גלימה בצבע ירוק עמוק עם אבזם מוזהב בצורת ראש אריה. "ואפילו יותר תענוג שאתה בגריפינדור - הבית שאני עומדת בראשו."

רמוס לא אמר כלום.

"אביך היה ברייבנקלו, אתה יודע."

רמוס משך בכתפיו. מקגונגל קפצה שפתיים.

"חשבתי שיהיה הכי טוב לדבר איתך כמה שיותר מוקדם על ה… מצב שלך," היא אמרה, בשקט. "דמבלדור הסביר לי שהיה לך קשר מינימלי ביותר עם עולם הקוסמים עד כה, ואני חשה שזו חובתי ליידע אותך שאנשים עם בעיה כמו שלך מתמודדים עם כמות עצומה של דעות קדומות. אתה יודע מה משמעות המילים 'דעה קדומה'?"

רמוס הנהן. הוא לא ידע לאיית את המילה, אבל הוא בהחלט הכיר אותה טוב.

"אני רוצה שתדע שכל עוד אתה בבית שלי, אני לא אתן לאף אחד להתייחס אליך בצורה שונה או לא נעימה. זה תקף לכל התלמידים תחת חסותי, אבל," היא כיחכחה בגרונה, "אולי יהיה הכי טוב בשבילך להיות זהיר."

"לא התכוונתי לספר למישהו," ענה רמוס. "כאילו אני רוצה שמישהו יידע."

"כן, טוב," מקגונגל הנהנה, מביטה בו בסקרנות. "זה מביא אותי לנקודה הבאה שלי. נעשו סידורים לירח המלא - שייצא בפעם הבאה בראשון הזה, אני מאמינה. אם תוכל להתייצב במשרדי אחרי ארוחת הערב, אראה לך לאן ללכת. אולי תוכל לספר לחבריך שאתה מבקר מישהו בבית?"

רמוס נחר בבוז. הוא גירד את עורפו. "אני יכול ללכת עכשיו?"

הפרופסור הנהנה, פניה זועפות מעט.

בחוץ, רמוס מצא את ג'יימס עדיין עומד שם, לבד, מחכה לו.

"אמרתי לך שאני אהיה בסדר," רמוס אמר, עצבני. ג'יימס רק חייך. "כן, אבל פיספסת את לונגבוטום נותן לנו את הסיסמה. לא רציתי שתיתקע בחוץ כל הלילה. בוא."

ג''יימס הוביל אותו לסוף המסדרון, ושם היה תלוי ציור של אישה לבושה ורוד. 

"ווידרשינס," ג'יימס אמר, והציור זז, נפתח כמו דלת. הם נכנסו לחדר המועדון.

היה חדר משותף בסנט אדמונדס, אבל הוא לא היה דומה לזה אפילו קצת. החדר ההוא היה מעוצב בדלילות, והיו בו רק טלוויזיה קטנה מדי וכמה משחקי לוח. משחקי הקלפים תמיד היו לא שלמים, ורוב הכיסאות היו שבורים או נזוקים.

חדר המועדון של גריפינדור היה חמים, נוח ואינטימי. היו ספות וכורסאות רכות למראה, שטיח בצבע בורדו ממול לאח הבוערת, ואפילו יותר ציורים תלויים על הקירות.

"אנחנו שם למעלה," ג'יימס אמר, מוביל את רמוס לגרם מדרגות מעוקל באחת הפינות. בסופו, היתה עוד דלת שנפתחה לחדר שינה. שוב, זה לא היה דומה אפילו לא קצת לפשטות של סנט אדמונדס. היו ארבע מיטות, כולן ענקיות, מוקפות בכילות קטיפה אדומות, עם קצוות זהובות. היתה עוד אח, ולכל ילד היתה תיבת עץ מהגוני כבדה וסט מדפים ליד המיטה. רמוס ראה את המזוודה הקטנה והעצובה שלו ליד אחת התיבות. הוא הלך אליה, מניח שזו המיטה שלו. 

פיטר סידר את הדברים שלו, מוציא בגדים ומגזינים וספרים, ומבלגן את כל האיזור בדרך.

"אני לא מוצא את השרביט שלי," הוא ייבב. "אמא הכריחה אותי לארוז אותו כדי שלא אאבד אותו ברכבת, אבל הוא לא כאן!"

"פיט," ג'יימס חייך. "אמא שלך ביקשה ממני לשמור עליו, זוכר?"

ג'יימס ופיטר, ככה רמוס למד מאז הרכבת, גדלו כשכנים והכירו אחד את השני די טוב. ובכל זאת, שני הילדים לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה, ורמוס עדיין לא הבין איך ג'יימס לא רצה להכניס לפיטר מכות.

סיריוס ישב על המיטה שלו, התיבה שלו עדיין נעולה.

"תתעודד, חבר," ג'יימס אמר, מתיישב לידו. "בכל מקרה לא רצית להיות בסלית'רין, נכון?"

"חמש מאות שנה," סיריוס אמר בקול קפוא. "כל בלק בהוגוורטס מויין לסלית'רין במשך חמש מאות שנה."

"טוב, הגיע הזמן שמישהו ינסה להיות שונה, לא?" ג'יימס נתן לו מכה ידידותית בגב.

רמוס פתח את התיבה שלו. בפנים היתה קדירה ענקית - עוד דבר שדמבלדור לקח משאריות היד השניה בהוגוורטס, הוא הניח. היתה גם קופסא צרה ארוכה בתחתית, עם פתק עליה.

הוא פתח את הפתק ובהה בכתב המסולסל לזמן ארוך, מנסה למצוא בו היגיון. הוא זיהה רק את המילה 'אבא', והניח שגם זה היה מדמבלדור, אבל היה שייך לאביו. הוא פתח את הקופסא בלהיטות, ומצא מקל ארוך ומבריק. זה היה שרביט. הוא לא חשב על שרביטים עד עכשיו, אבל הוא לקח אותו ולחץ על העץ בחוזקה. הוא היה חמים למגע, כאילו היה חלק מגופו, והיה גמיש מעט כשהעביר אותו בין ידיו ובחן אותו. זה הרגיש טוב.

סיריוס סוף סוף התחיל לפרוק את הדברים שלו, מוציא ספר אחרי ספר מהמזוודה שלו. את אלה שלא היה להם מקום על המדף הוא איחסן מאחורי המיטה. ג'יימס בהה בו, אחרי שבדיוק סיים להצמיד פוסטר ליד המיטה שלו. היו בו הרבה אנשים קטנים טסים על מטאטאים וזורקים כדורים אחד לשני. רמוס חשב שזה נראה רק טיפה יותר מעניין מפוטבול, שהוא שנא.

"אתה יודע," ג'יימס אמר לסיריוס, שעדיין סידר את הספרים שלו. "יש כאן ספרייה."

סיריוס גיחך. "אני יודע, אבל אלה בעיקר ספרי מוגלגים. דוד שלי אלפרד השאיר אותם בשבילי, ואמא היתה שורפת אותם אם הייתי משאיר אותם בבית.

רמוס זקף את אוזניו והקשיב עכשיו. מה רע בספרי מוגלגים? לא שהיו לו כאלה. הוא שנא לקרוא יותר מכל דבר אחר בעולם. אבל הוא לא חשב על זה להרבה זמן, כי סיריוס בדיוק הוציא פטיפון אמיתי מהמזוודה שלו, ואחריו קופסת תקליטים חדשים למראה עטופים, בעטיפות נוצצות. הוא מיהר אליו כדי להסתכל מקרוב.

"זה תקליט של Abbey Road?!" הוא שאל, מציץ לתוך הקופסא.

"כן." סיריוס חייך חיוך רחב והושיט לו את התקליט. רמוס ניגב את ידיו על הגלימה שלו, ואז לקח את התקליט ממנו, מתייחס אליו בזהירות רבה. "אתה בטח בן מוגלגים," סיריוס אמר. "אף פעם לא פגשתי קוסם ששמע על הביטלס - חוץ מבת הדודה שלי, אנדרומדה. היא קנתה את אלה בשבילי."

רמוס הנהן, שוכח את עצמו לרגע. "אני מת על הביטלס. לאחד מהילדים בחדר שלי בבית יש לפחות עשרה תקליטים שלהם, אבל הוא אף פעם לא נותן לי לגעת בהם."

יילדים בבית?" סיריוס הרים גבה. "אתה מתכוון לאח שלך?"

"לא." רמוס הניד בראשו, מושיט לו בחזרה את התקליט ומתרחק. "אני גר בבית ילדים."

"כמו בית יתומים?" פיטר שאל בעיניים רחבות. רמוס הרגיש את הכעס עולה בו, אוזניו מאדימות.

"לא," הוא ירק. הוא הרגיש את העיניים של כל הילדים בחדר ננעצות שוב בחבלה בעין שלו, והסתובב חזרה כדי לפרוק את שאר הדברים שלו בשתיקה.

בסוף פוטר ובלק התחילו שיחה על משהו בשם קווידיץ', שמהר מאוד הפך לוויכוח מתלהט. רמוס טיפס למיטה שלו והגיף את הכילות, נהנה מהפרטיות. היה חשוך, אבל רמוס היה רגיל לחשיכה.

"הייתם מצפים שהוא ינסה יותר להשיג חברים," פיטר לחש ברעש לשני הילדים האחרים. "במיוחד אם הוא בן מוגלגים."

"אתה בטוח שהמצנפת לא הייתה אמורה לשים אותך בסלית'רין?" סיריוס אמר, מושך את המילים. פיטר היה שקט אחרי זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא