מה אם סנייפ היה ממוין להפלפאף

מה אם סנייפ היה ממוין להפלפאף?

חלק ג'- הרמיוני גריינג'ר והימים שלא יישכחו

כששואלים את הרמיוני איזה יום אין שום סיכוי שהיא תשכח, היא יכולה לענות על התשובה הזאת בקלות, כי היום ההוא שינה לעד את החיים שלה.

היום ההוא התחיל כיום חופשה רגיל למדי, מה שאומר שההורים שלה העירו אותה כבר בשמונה, כדי שהם יוכלו ללכת בשקט לעבודה שלהם, הם היו רופאי שיניים, והם תמיד עבדו גם בחופשות, כך שזה היה נדיר שהם יצאו איתה לחופשות.

את הבוקר היא התחילה עם דגני בוקר ללא סוכר, כי האלו עם סוכר מאוד מזיקים לשיניים, וכאשר ההורים שלך רופאי שיניים, אין סיכוי שהם הולכים לוותר לך על משהו בכל מה שקשור לשיניים, מה שאומר שאסור לאכול יותר מדי דברים מתוקים, כי זה לא בריא לשיניים, זה גם אומר שאין שום סיכוי שתחמוק מביקורת לשיניים שלך כל חצי שנה.

היא העבירה את הבוקר בקריאת ספר, הדרך שבה היא העבירה את רוב הבקרים בחופשות שלה, ואם להודות על האמת, לא רק את הבקרים, אלא את רוב הימים בחופשות שלה, לא שהייתה לה בעיה עם זה, היא אהבה לקרוא, מאוד אהבה לקרוא, אך מדי פעם עלתה לה בראש המחשבה שהיא הייתה שמחה לגיוון קל, חוץ מלקרוא בבית לאורך כל היום, יום לאחר יום.

בצהריים אמא שלה חזרה מהעבודה, והכינה לשתיהן אוכל, הפעם זה היה כנפי יונה ברוטב שום, המנה שגברת גריינג'ר ידעה להכין הכי טוב, ולכן היא הכינה אותה פעמים כה רבות עד שהרמיוני נאנחה למראה, דבר שקרה לפחות פעמיים בשבוע.

הן בדיוק התיישבו לאכול כאשר נשמעה נקישה על החלון, אמא שלה הורתה לה ללכת לבדוק מה זה בדיוק, ואמרה לה שאם זה הילד המעצבן של השכנים מימין, פשוט להתעלם ממנו, הרמיוני קמה באנחה, החיים בבית שלה הפיקו ממנה הרבה אנחות, בייחוד בגלל שהם היו כל כך חדגוניים וחזרו על עצמם שוב ושוב, האוכל שאמא שלה הכינה, ההרצאות של אביה לגבי החשיבות של שמירה על השיניים והילד המציק של השכנים מימין, הדברים היחידים שעזרו לה לשרוד את החופשות המשעממות והקלו במעט את השעמום היו הספרים שלה..

היא לא ידעה את זה באותו הרגע, אך זה עמד להיות הרגע שבו החיים שלה ישתנו לעד, כי על אדן החלון עמד אוח חום- לבן שנקש עם מקורו על הזגוגית של החלון כדי שתכניס אותו, ברגע שהיא פתחה את החלון, הוא ניגש אליה, והושיט אליה את רגלו, אליה היה מחובר מכתב, איך שהיא הסירה את המכתב מרגלו של האוח הוא פרש את כנפיו ועף משם.

האוח בהחלט הפתיע את הרמיוני, ממתי אוח עף באמצע היום? ובכלל, מי בימינו שולח מכתבים עם ינשופים? היא פתחה את המכתב בנחת ומה שהיה כתוב שם הפתיע אותה עוד יותר מהאוח- קוסמים? כישוף? מכשפה? היא?

זה היום שאותו אין סיכוי שהיא תשכח, היום ששינה לגמרי את החיים שלה, עד לאותו היום הם היו חדגוניים ומשעממים, ואז היא גילתה את עולם הקוסמים.

אך אם תתנו להרמיוני עוד זמן לחשוב על השאלה, היא תגלה שעוד יום עולה בזיכרונה כיום שאותו היא לא תוכל לשכוח לעולם, היום שבו היא הגיעה לראשונה אל הוגוורטס, עם כל מה שקרה בו, היום שבו היא פגשה לראשונה מישהו שבעתיד היא תוכל לקרוא לו חבר, ליתר דיוק, שני כאלו, אך גם היום שבו היא תפגוש את שני האנשים הכי שנואים עליה, שלמרבה הפלא היו שניהם בגילה.

מר גריינג'ר היה זה שהסיע את הרמיוני לתחנת הרכבת, כי גברת גריינג'ר הייתה כבר בעבודה, הוא עזר לה לפרוק את הדברים שלה מהמכונית ואז החל לתת לה את ההרצאה הרגילה שלו לגבי החשיבות של שמירה על השיניים, הרמיוני עברה את ההרצאה בשקט, כהרגלה, הפעם היא אפילו לא נאנחה, כי היא הייתה מרוגשת מדי מהמשך היום.

"הבנת הכול?" שאל מר גריינג'ר.

"כן. לצחצח שיניים פעמיים ביום, ואם אוכלים דברים עם סוכר, אז לצחצח שיניים שוב מיד אחרי אכילתם, להימנע מלאכול דברים עם הרבה סוכר, ואם בכל זאת אוכלים, אז לצחצח מיד אחר כך את השיניים, לא לאכול מאוחר בלילה, אלא במקרים מיוחדים, וכן הלאה." הרמיוני כלל לא טרחה להקשיב להרצאה של אביה, כי היא ידעה אותה בעל פה, והיא פשוט דקלמה כעת את הדברים החשובים בה.

"יפה מאוד, מתוקה. תזכרי שאני ואמא אוהבים אותך." אמר מר גריינג'ר. "מצטער שאני לא יכול ללוות אותך עד לרכבת, אך אני צריך ללכת לעבודה. להתראות."

"להתראות." אמרה הרמיוני וצפתה באביה מנופף לה מהרכב עד שהוא נעלם מאחורי העיקול, ואז הסתובבה כדי להביט במה שמאחוריה, תחנת הרכבת שבה היא אמרה לעלות על הרכבת להוגוורטס, שעל פי הכרטיס שלה תצא בשעה 11 מרציף מספר תשע ושלושה רבעים, היא שינסה את מותניה וגלגלה את העגלה שלה לתוך התחנה, השעה הייתה אז עשר וחצי.

רבע שעה לאחר מכן, הרמיוני התחילה להתייאש, רציף תשע ושלושה רבעים לא הופיע במפת תחנת הרכבת, השוטר לא ידע עליו כלום והיא לא הצליחה למצוא אותו בין רציף 9 לרציף 10, שביניהם הפריד רק קיר, לא היה שום מקום שבו הרציף היה יכול להסתתר, ובכל זאת היא לא הצליחה למצוא אותו.

חמש דקות לאחר מכן, הרמיוני נשענה בייאוש על הקיר שמפריד בין רציף 9 לרציף 10, היא הייתה בטוחה שהשנה היא כבר לא תגיע אל הוגוורטס, וייתכן שהיא הייתה חושדת שהכול זה מתיחה אחת גדולה שמישהו ארגן נגדה, אלמלא הביקור שלה בסמטת דיאגון, התמונות שהיו בספרי לימוד שנעו והשרביט החדש שלה, היא בדיוק התחילה לחפש תא טלפון בסביבה, כדי להתקשר אל אבא שלה שיבוא לאסוף אותה, כאשר היא שמעה את המילה "מוגליגים" נהגת בקול חמור סבר מימינה.

"אני אומרת לך, נוויל, זה מאוד מפליא אותי שהחליטו למקם את הדרך לבית הספר במקום שהומה מוגליגים בכאלו כמויות, זה פשוט לא בטיחותי, אחד מהם עלול לראות בטעות אותנו, וזה ייצור סיבוך שלם." זאת הייתה אשה זקנה אליה נלווה ילד עם פנים עגלגלות שגלגל גם הוא עגלה, שהרמיוני הייתה בטוחה שהוא מקשיב להרצאה של האשה הזקנה שלידו באותה דרך שבה היא הקשיבה להרצאות של אבא שלה, חצי אוזן דרוכה למקרה שהוא יגיד משהו חדש, וכל השאר מרוכז בדברים אחרים.

"סליחה, גברתי, תוכלי להדריך אותי אל הרציף הנכון?" הרמיוני ניגשה אל הזקנה והושיטה את הכרטיס שלה, הזקנה העיפה בו מבט חטוף.

"את בוודאי תלמידה חדשה, נכון? רואים עליך ברור. הייתי אומרת שאת בת מוגליגים, זה הנכד שלי, נוויל, גם הוא תלמיד חדש. כל מה שאת צריכה לעשות, זה רק לעבור דרך הקיר שנשענת עליו קודם, הדרך הכי טובה זה לרוץ דרכו, עדיף עם עיניים עצומות, אם זו הפעם הראשונה שאת עוברת, כי את צריכה להאמין שאפשר לעבור דרכו כדי לעבור. נוויל, אם תוכל להדגים לה?" הילד עם הפנים העגלגלות פתח בריצה לכיוון הקיר ועבר דרכו עם העגלה שלו. "כדאי לך למהר, הרכבת יוצאת עוד שבע דקות, בואי." הזקנה פסעה בנחת דרך הקיר ונעלמה גם היא.

הרמיוני עצמה עיניים בחשש והתחילה לרוץ לעבר הקיר בעודה מצפה שכל שנייה היא תתנגש בו, לאחר כמה שניות, כאשר היא עדיין לא התנגשה בו, היא פתחה עיניים בחשש ומצאה את עצמה ברציף אחר, שחנתה בו רכבת קיטור אדומה, שמעליו התנוסס מספר שהיה אפשר לראות מדי פעם מבעד לעשן, המספר היה תשע ושלושה רבעים.

הרציף היה עמוס בנערים ומשפחותיהם, חלק מהמשפחות היו קוסמים בברור, דבר שהיה אפשר לראות על פי לבושם, שאר המשפחות לא היו קוסמים בברור, אך הרמיוני הניחה שגם הם קוסמים, כי כל הילדים שהביטו סביב בפליאה, כמוה, היו ללא המשפחות שלהם, דבר שהעיד, לפחות לדעת הרמיוני, שמוגליגים אינם יכולים לעבור דרך הקיר, גם אם יש להם קרובי משפחה קוסמים.

הרמיוני גלגלה את המזוודה שלה וחיפשה תא פנוי, רוב התאים היו תפוסים בנערים שצחקו והתבדחו זה עם זה, כך שהיא הניחה שזו לא הפעם הראשונה שהם נוסעים להוגוורטס, בסופו של דבר היא איתרה תא כמעט ריק, רק הילד עם הפנים העגלגלות, נוויל, ישב שם. "היי, אני הרמיוני גריינג'ר" הציגה הרמיוני את עצמה.

"נוויל לונגבוטם" הציג ילד את עצמו.

"אז אנחנו כרגע היחידים בתא?" שאלה הרמיוני.

"נראה כך." השיב נוויל בעגמומיות, הרמיוני כבר התחילה לחשוב שהוא עגמומי תמיד.

באותו הרגע הופיע בפתח התא ראש של אשה מבוגרת שהיה מחובר אל צוואר די ארוך, הוא סקר את שניהם ואז נעלם חזרה החוצה, וקול חביב נשמע אומר "קדימה, הארי, מצאתי לך תא כמעט ריק, שנראה שאלו שיושבים בו הם גם תלמידים חדשים, בוא תיכנס, אני צריכה לרדת מהר, כי עוד שתי דקות הרכבת יוצאת."

"להתראות, גברת פיג" נשמע קולו של הנער שבדיוק נכנס אל התא, היה לו שער שחור ארוך שהוא אסף מאחורי ראשו בצמה קצרה, אף מעוקל קלות ועיניים ירוקות חודרות.

"להתראות, הארי." השיבה לו האשה המבוגרת, ואז נשמעו הפסיעות שלה בעודה עוזבת את הרכבת.

"אני הארי אוואנס- סנייפ" הציג את עצמו הנער עם הצמה והתיישב על אחד המושבים.

"נוויל לונגבוטם"

"הרמיוני גריינג'ר"

הרמיוני העבירה את השם שלו בראשה שוב ושוב, כי הוא נשמע לה מוכר, ואז היא קלטה למה הוא נשמע לה מוכר. "אתה הארי סנייפ! זה שהביס את וולדמורט!"

"מה אמרת?" שאל נוויל, כיוון שקול שריקת הרכבת בעודה יוצאת מהתחנה כיסה את דבריה של הרמיוני.

״אתה הארי סנייפ!" חזרה הרמיוני שוב על דבריה והצביעה על הארי. "אתה זה שהביס את וולדמורט!"

"הממ... כן, זה אני." הודה הארי. "אני-"

נוויל קטע את הארי באמצע ללא בושה. "אמרת אוואנס? אתה קשור במקרה לפטוניה אוואנס?"

"כן, היא דודה שלי." אמר הארי.

"וואו," נוויל בהחלט התלהב לשמוע זאת, דבר שהיה די מפתיע אחרי כל העגמומיות שלו. "היא אחת מרוקחי השיקויים הכי טובים שיש, סבתא שלי תמיד מזמינה אצלה את השיקויים שהיא צריכה."

"וואו, זה באמת וואו." אמרה הרמיוני בהפתעה. "אתה מדבר עם הארי אוואנס-סנייפ, מי שהביס את וולדמורט, וכל מה שמעניין אותך זה שדודה שלו היא רוקחת שיקויים?"

"לא משנה," הארי עצר את השיחה בעודה באיבה. "בואו נחליף נושא. תכירו, זאת האלווין." הוא הציג לפניהם את התנשמת שלו שהייתה משום מה בצבע שחור.

"לי אין ינשוף," אמרה הרמיוני בעגמומיות. "רציתי לקנות אחד, אבל ההורים שלי לא הסכימו."

"גם לי אין ינשוף, " נוויל סקר את התא במבט שחזר להית עגמומי. "דוד שלי, ארני, קנה לי את הקרפד שלי, טרבור, הוא בטח כאן בסביבה, הוא אוהב להתחבא." הוא הסתכל מתחת למושבים ובמדף של המזוודות, אך לא מצא שם כלום, מבטו נעשה כעת נואש. "אני לא מצליח למצוא את טרבור, הצלחתי לאבד אותו שוב פעם, אני לא מאמין."

"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" שאלה הרמיוני.

"ממש לפני שמלווה של הארי פתחה את הדלת, הוא בוודאי חמק החוצה מהתא בזמן שהארי נכנס, מי יודע איפה הוא עכשיו, יכול להיות שהוא בכלל נשאר בתחנה. סבתא שלי תהרוג אותי, היא הזהירה אותי לא לאבד אותו."

"אל תדאג," הרגיעה אותו הרמיוני. "אני בטוחה שהוא לא ירד מהרכבת אלא מתחבא באחד התאים, כך שאם נעבור בין התאים אנחנו נמצא אותו עד מהרה. אני והארי נעזור לך, נכון, הארי?"

"האאאמ... רק רגע..." הארי פתח את המזוודה שלו וחיפש בה משהו.

"הארי?" הרמיוני לא הרפתה.

"כמה שניות... אני רק מוצא את זה..." הארי המשיך לחפור בתוך המזוודה.

"מוצא את מה? אל תגיד לי שטרבור בתוך המזוודה שלך."

"לא, לא... רק רגע... מצאתי! שיקוי הוויז! (the waze potion)" הארי הניף בקבוקון קטן מלא שיקוי בצבע כתום זורח.

"מה זה?" שאל נוויל שלא הבין איך זה קשור לכך שטרבור נעלם.

"זה שיקוי שדודה שלי המציאה, מי ששותה אותו יגלה קו כתום זוהר שיוביל אותו בדרך הכי קצרה אל המקום שאליו הוא רוצה להגיע."

"אבל אני לא יודע איפה טרבור נמצא." הזכיר לו נוויל.

"כן, אבל השיקוי מוביל אותך אל המקום שאתה חושב עליו, כך שכל מה שאתה צריך לעשות זה למקד את מחשבותיך בטרבור והשיקוי יוביל אותך ישר עד אליו." חיוך עלה על פניו של הארי.

"כדאי לנסות." נוויל עבר תוך כמה שניות מייאוש לתקווה, כך שהארי הניח שהוא כבר רגיל לכך שהוא מאבד דברים ומישהו עוזר לו למצוא אותם חזרה.

"לדעתי תספיק לך לגימה אחת, אתה לא צריך יותר מכמה דקות כדי למצוא אותו, אם הוא נמצא על הרכבת." הארי הושיט לנוויל את הבקבוקון.

נוויל סקר את השיקוי בחשש ואז לגם ממנו לגימה קצרה, כעבור כמה שניות קשתיות העיניים שלו קיבלו צבע כתום זרחני והוא עזב במהירות את התא.

הארי והרמיוני הביטו זה בזה, משכו בכתפיהם ורצו אחרי נוויל, הם מצאו אותו עומד בפתח תא שבו ישבו שלשה נערים לבשים בתלבושת של הוגוורטס, שניים מהם נראו כמו בריונים, עם מבט מטומטם על הפנים, השלישי היה נמוך, צנום ובעל שיער בלונדיני לבן.

"סליחה, הקרפד של החבר שלנו נכנס לתוך התא שלכם, הוא יוכל לקחת אותו?"

""למה לא? אחרי הכול אנחנו לא רוצים שיהיה לנו איזה יצור מגעיל בתוך התא, נכון, גויל?" הילד עם השיער הלבן פיהק, כאילו הוא משתעמם מכך שהוא צריך להתייחס אליהם, הבריון הגבוה יותר הנהן בראשו.

נוויל נכנס לתא, כרע מתחת לאחד מהמושבים ושלף משם קרפד חום קטן.

"מעולה, ועכשיו תסתלקו, לפני שלקראב וגויל יימאס מכם והם יסלקו אתכם בעצמם" הילד עם השיער הלבן בקושי התייחס אליהם.

"איזה ילד מגעיל" אמרה הרמיוני אחרי שהם התרחקו מעט מהתא.

"כן. זה מאלפוי הצעיר." אמר נוויל. "סבתא שלי הזהירה אותי לשמור על כמה שיותר מרחק ממנו. אבא שלו היה אוכל מוות שהצליח להימנע מלהיכנס לאזקבאן."

"איך הוא הצליח לעשות זאת?" שאל הארי בסקרנות.

"זאת משפחה עשירה. מאוד. ולכן, כשהוא טען שהוא עזר לאוכלי המוות נגד רצונו, אף אחד לא חלק עליו." קולו של נוויל חזר להיות עגמומי, והרמיוני יכלה לראות שהוא ממשש בכיסו את השרביט שלו.

שארית הנסיעה עברה עליהם בשקט למדי, כאשר טרבור קופץ לו מפה לשם בתוך התא, מדי פעם הם דברו, מדי פעם שתקו, הדלת של התא שלהם נפתחה רק פעמיים, בפעם הראשונה זו הייתה מכשפה שהובילה עגלת ממתקים.

"אוף, הם נראים כל כך מגרים, אבל אבא שלי הזהיר אותי לא לאכול ממתקים, כי זה לא בריא לשיניים." התלוננה הרמיוני למראה הממתקים.

"מה הבעיה, חמודה," המכשפה שמכרה את הממתקים חייכה אליה. "אני מוכרת גם סוכריות שנקי, תמצצי סוכרייה אחת והשיניים שלך יהיו נקיות כאילו צחצחת אותן במשך שעות."

הרמיוני בחנה בעניין את חפיסת הסוכריות שהמכשפה הגישה לה, "הניקיון מתפוגג כעבור זמן מה או שהוא נשאר קבוע." היא שאלה.

"השיניים יתלכלכו בקצב הרגיל שלהן, הסוכרייה משפיעה רק על הלכלוכים שנמצאים באותו הרגע על השיניים, היא לא מועילה למה שתאכלי אחר כך."

"בסדר, אז תני לי שלוש חפיסות כאלו." הרמיוני שלפה מכיסה כמה מטבעות.

נוויל והארי קנו גם הם כמה ממתקים, ואז המכשפה עזבה את התא שלהם.

הפעם השנייה שדלת התא שלהם נפתחה הייתה כאשר נער עם סיכה של מדריך שרבב את ראשו פנימה ואמר להם ללבוש את הגלימות שלהם, כי הרכבת כבר מתקרבת להוגוורטס, שערו של המדריך היה אדום כלהבה, פניו היו מנומשות בכמויות, גופו היה ארוך ורזה וגלימותיו היו בלויות, אחרי שהמדריך יצא נוויל אמר שלדעתו זה אחד מבני משפחת וויזלי, גם היא משפחה ותיקה שכולם בה הם בעלי שיער אדמוני כמו המדריך הזה.

ארבעים דקות אחר כך הם הגיעו אל תחנת הרכבת ונשפכו מהרכבת בקול המולה, אך למרות הרעש שהם הקימו, היה קול אחד שגבר על שאר הקולות. "תלמידים חדשים! תלמידים חדשים! הנה בבקשה! כולם לפה! תלמידים חדשים!"

הרמיוני, הארי ונוויל מיהרו לעבר הקול ומצאו את עצמם מול איש ענק שהיה בגובה של יותר משני מטר, עם שיער וזקן שחורים מדובללים. "וואו!" זה כל מה שהרמיוני יכלה לומר, היא מעולם לא חשבה שיש מישהו כל כך גבוה בעולם.

"כל התלמידים החדשים הגיעו? מעולה." קולו של האיש הענק הרעים מעל ראשיהם. "אני האגריד, שומר הקרקעות והמפתחות של הוגוורטס, בואו אחריי, את המזוודות והחבילות אתם יכולים להשאיר פה, הם יובאו אל החדרים שלכם בטירה. קדימה."

הענק הוליך אותם לאורך שביל בחושך, כאשר רק העששית שלו מאירה את הדרך, הרמיוני בהחלט הצטערה שהיא לא שלפה את הפנס שלה מהמזוודה לפני שהיא השאירה אותה ברציף, אך הצער שלה חלף כאשר מקבץ של אורות הופיע לפניהם, אלו היו עששיות נוספות שהיו תלויות על סירות קטנות, לכל סירה עששית אחת, אך אור העששיות רק הדגיש את האפלולית של האגם עליו צפו הסירות.

"קדימה! לעלות לסירות! אתם שם, רק ארבע בסירה! לא יותר!" קרא האגריד.

הרמיוני, הארי ונוויל טיפסו אל אחת הסירות, וכעבור כמה שניות הצטרף אליהם ילד עם שיער בלונדיני שבער כמו להבה בשם רון, הרמיוני הניחה שגם הוא שייך למשפחת וויזלי, כי הוא התאים במדויק לתיאור של נוויל את אותה משפחה, וגם כי הוא דמה למדריך שנכנס לתא שלהם.

כאשר כולם עלו לסירות, הסירות התנתקו מעצמן מהחוף והחלו לשוט באגם בלי שיד כלשהי תכוון אותן. "איך הן עושות את זה?" שאלה הרמיוני.

"קסם, למה ציפית?" שאל הילד האדמוני, זה שהזדהה כרון.

"אני יודעת שזה קסם, ולא לזה התכוונתי בשאלה שלי, אלא איזה קסם עשו כדי לבצע את זה, האם יש לסירות מודעות, או שהמים של האגם דוחפים אותן, או אולי יש מישהו עם שרביט שמכוון אותן?" הרמיוני הייתה נרגזת, היא לא סבלה את זה שמתנשאים עלייה, בייחוד אם מי שהתנשא עלייה עשה זאת ללא סיבה.

"אין לי מושג." רון משך בכתפיו, דבר שרק עצבן יותר את הרמיוני, היא התכוונה להשיב לו מענה רוגז, אך קריאה חזקה קטעה אותה.

"זהירות על הראשים! כמעט הגענו!" קולו של האגריד התנשא בחוזקה על פני המים השקטים, והרמיוני החלה לחשוב שהוא לא מסוגל לדבר בלי סימני קריאה, כל שתיים שלוש מילים הוא סיים עם סימן קריאה, אך במחשבה שנייה היא הבינה שזה מן הסתם כיוון שהוא צריך להוביל קבוצה של תלמידים חדשים שלא מכירים אותו אל הטירה.

אחר כך הכול עבר במהירות, הירידה מן הסירות, הטיפוס בגרמי המדרגות, שעל פי "הוגוורטס: תולדות" מסוגלות לשנות את מיקומיהן, בעקבות אישה צנומה עם פנים חדות שהציגה את עצמה בשם פרופסור מקגונגל, ההמתנה בחדרון הצדדי כשהיא במתח לגבי המבחן שעל פיו יחלקו אותם לבתים, רוחות הרפאים שצצו מהקירות וניסו לעודד אותם, אחרי שהן שמו לב אליהם, ואז, הכניסה אל האולם הגדול והצעידה בין השולחנות לעבר שולחן המורים, כאשר מעליהם נמצאת התקרה, שכושפה להיראות כמו השמיים שמחוץ לטירה, גם זה על פי "הוגוורטס: תולדות".

"עצרו פה." אמרה להם פרופסור מקגונגל והם עצרו כמה פסיעות לפני שולחן המורים, לפניהם עמד שרפרף קטן עם שלוש רגליים ועליו נחה מצנפת בלויה ומלוכלכת, כזו שלא היה סיכוי שההורים שלה, שאהבו סדר וניקיון, יסכימו להכניס הביתה.

כעבור כמה שניות המצנפת החלה לשיר איזה שיר ארוך על איך היא נוצרה.

"כשאקרא בשמכם, תצעדו קדימה, הניחו את מצנפת המיון על ראשכם והיא תמיין אתכם לבתים." אמרה פרופסור מקגונגל כאשר המצנפת קדה אחרי שהיא סיימה לשיר, ושלפה משום מקום גליל קלף שעליו יש רשימת שמות, הרמיוני החלה להתרגש, ב"הוגוורטס: תולדות" היה הסבר על ארבעת הבתים, והיא בחנה את המעלות והחסרונות של כל בית מאז שהיא קראה על המיון, והיא התלבטה לאיזה בית היא רוצה להישלח, האם לגריפינדור, הבית של האמיצים והנועזים שממנו הגיעו הרבה מאוד מהקוסמים המפורסמים, או שמא עדיף לה רייבנקלו, ביתם של החכמים והמבריקים, שתאם את כישרונותיה, היא בהחלט התלבטה לגבי זה.

"גריינג'ר, הרמיוני." קראה פרופסור מקגונגל והרמיוני צעדה קדימה בחשש, היא לא יכלה שלא לחשוש מכך שהיא תמוין לסלית'רין, הבית שרוב הקוסמים המרושעים גדלו בו, הבית ששנא בני מוגליגים, או יותר גרוע מכך, שהיא תמוין להפלפאף, הבית של הטיפשים.

"את יודעת, זה ממש לא נכון לקרוא להפלפאף הבית של הטיפשים." רעם קול קטן באוזניה ברגע שהיא חבשה את מצנפת המיון. "יש הרבה קוסמים ומכשפות חכמים בהפלפאף, אפילו יותר מאשר גריפינדור או סלית'רין, אך בכל זאת יצא לו שם רע, רק בגלל שהלגה הייתה מספיק חכמה כדי לא לברור בין התלמידים, אלא לקבל את כולם."

"הלגה?" זה כל מה שהרמיוני הצליחה לחשוב בתשובה.

"הלגה הפלפאף, המייסדת של בית הפלפאף, כמובן." ענה לה הקול בקוצר רוח, ואז שינה את הנושא בפתאומיות. "אז לאיזה בית נשלח אותך? לא סלית'רין. גם לא הפלפאף, כיוון שאת לא תעריכי את הזכות הזאת כראוי."

"זה נשמע כאילו בית הפלפאף זה הבית האהוב עליך." ציינה הרמיוני.

"הו, כן, הלגה היא זו שהכניסה אלי את רוב טוב הלב, אז ברור שהוא יופנה אל ביתה, ולכן אני טוב יותר אל בית  הפלפאף, מה שאומר שאני יותר סובל אותם מבתים אחרים, אך אל תדאגי, אני אובייקטיבי בשיפוט שלי, לפחות רוב הפעמים."

"אז לאיפה אתה שולח אותי? גריפינדור או רייבנקלו?" הרמיוני רעדה מרוב התרגשות, הגיע הרגע המכריע שבו יוחלט לאן היא תלך, האם לאמיצים או לחכמים.

"גריפינדור, כאילו שהם טובים במשהו מסלית'רין, הם סתם מפרי חוק ללא מטרה, כי הם חושבים שזה גורם להם להיות נועזים, ותאמיני לי או לא, פגשתי לא מעט גריפינדורים שהיו יותר גרועים מסלית'רינים, אז אני פשוט אשלח אותך אל רייבנקלו!" המילה האחרונה של המצנפת נשמעה בכל רחבי האולם, השולחן הכחול פרץ בתרועות והיא רצה לשם עם חיוך, אך בראשה היא העבירה את המילים של המצנפת שוב ושוב, גריפינדור גרועים כמו סלית'רין? זה היה דבר שקשה לעכל.

ממקומה ליד השולחן של רייבנקלו היא ראתה איך נוויל, ממוין אל הפלפאף, ולאחריו גם הארי, היא בהחלט קיוותה שמה שאמרה המצנפת נכון, שהפלפאף יותר טובים מגריפינדור או סלית'רין, כי שני החברים שלה היו עכשיו באותו הבית.

אחרי שהמיון הסתיים, פרופסור מקגונגל לקחה משם את המצנפת והשרפרף, ואז פרופסור דמבלדור נעמד, הרמיוני קראה עליו לא מעט, הוא היה הקוסם הכי מבריק במאה השנים האחרונות, ואולי אפילו ביותר, אך הוא גם היה חצי משוגע, ולכן זה לא הפתיע אותה שהדבר הראשון שהוא עשה היה לבקש מכולם לשיר אתו את המנון בית הספר אשר יצא מתוך שרביטו, אך היא כן הופתעה מכך שכל אחד שר את ההמנון בקצב שלו, באיזה מנגינה שהוא רצה, דבר שהיה נורא ואיום, היא בהחלט הבינה את המורים, שהחיוכים שלהם קפאו ברגע שפרופסור דמבלדור הזכיר את ההמנון.

כאשר התלמידים סיימו סוף כל סוף לשיר את ההמנון, דבר שלקח המון זמן, כי היו שני תאומים ג'ינג'יים מהשולחן של גריפינדור ששרו אותו במנגינה איטית של מארש לוויות, דמבלדור נעמד שוב, הרמיוני החלה להילחץ שהוא יבקש מהם לשיר עכשיו את "איל נצור את המלכה" וכל הסיוט יתחיל מחדש, אך למרבה המזל הוא נעמד רק כדי למסור כמה הוראות פשוטות, אסור להביא פריזבי נושך, אסור להיכנס ליער האסור, דבר שהיה די ברור בהתחשב בכך שקראו לו האסור, ואסור להיכנס למסדרון הימני בקומה השלישית, אלא אם רוצים למות בייסורים נוראים.

"קוקו! שפיץ! בתיאבון!" סיים פרופסור דמבלדור את הדברים שלו, בדיוק ברגע שבו הופיע אוכל על השולחנות כמו משום מקום, הרמיוני הניחה שהוא תזמן את זה במדויק עם אחד המורים, כי היא לא ראתה אותו משתמש בשרביטו.

כאשר הארוחה הסתיימה, אחת מהמדריכים של רייבנקלו, נערה בשם פנלופה, הובילה את הרמיוני ואת שאר תלמידי שנה ראשונה אל המעונות של בית רייבנקלו, הם עלו בגרמי מדרגות, עברו דרך מעברים סודיים, ובסופו של דבר הגיעו אל דלת שהיה לה מקוש בצורת נשר, פנלופה הקישה במקוש פעם אחת.

"מה יקרה אם תחזרי אחורה בזמן ותהרגי את סבא שלך לפני שהוא יתחתן עם סבתא שלך, כך שאביך מעולם לא נולד?" שאל המקוש.

"הדבר אינו אפשרי, כי אם זה אכן יקרה, הרי שייווצר פרדוקס, דבר שאינו יכול לקרות." השיבה פנלופה למקוש, והדלת נפתחה. "בכל פעם שאתם רוצים להיכנס יהיה עליכם לענות לשאלת היגיון." היא הסבירה לתלמידי השנה הראשונה. "מעונות הבנים מימין, מעונות הבנות משמאל. אתם תמצאו שכל החפצים שלכם כבר הובאו מתחנת הרכבת ומחכים לכם ליד המיטות שלכם."

הרמיוני עלתה במדרגות השמאליות על החדר שלה, כל הדברים שלה כבר היו שם, מחכים ליד אחת המיטות, היא חלקה את החדר עם עוד ארבע בנות, אך כרגע החדר היה ריק, ארבעת הבנות האחרות כנראה מתעכבות למטה, היא התארגנה במהירות לשינה, ובדיוק כאשר היא התכוונה להסיט את הכילה, נכנסה לחדר עוד בת, הרמיוני זכרה מהקראת השמות שקראו לה צ'ו צ'אנג, הרמיוני אמרה לה לילה טוב והלכה לישון, זה היה הסוף של יום ארוך, אותו אין סיכוי שהיא תשכח.

עבר הרבה זמן מאותם שני ימים, אך הרמיוני זוכרת אותם בברור, והיא בטוחה שאין שום סיכוי שהיא תשכח אותם אי פעם, היום שבו נודע לה לראשונה שהיא קוסמת, והיום שבו היא הגיעה לראשונה אל הוגוורטס, מאז היו עוד הרבה ימים מיוחדים, שחלק גדול מהם נצרב בזיכרונה, אך לא כמו ששני הימים האלו נצרבו בזיכרונה, מכיוון ששני הימים האלו שינו אותה לעד.

הפרק הקודם		הפרק הבא