איך הגעתי להוגוורסט

איפה היינו?

אה, הפיצוץ הגדול. 

כן.

בטח עכשיו תצפו שאספר לכם מה גרם לפיצוץ.

זהו ש... אני לא בדיוק יודעת מה גרם לפיצוץ.

עד היום.

ועכשיו נחזור לאותו הרגע.

אקשן!

כולנו איבדנו את ההכרה.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במרפאה, במיטות נוספות סביבי היו חברי, מחוסרי הכרה.

חלק נחבלו וחלק כנראה איבדו הכרה מהלם הפיצוץ.  

בשידה שעמדה ליד מיטתי היו כל החפצים הכי חשובים לי; הטלפון הנייד שלי, הספר פרסי ג'קסון ים המפלצות ו... סוכריות טיקטק! למה זמן לא טעמתי כאלה... 

פתאום שמעתי את שרה נאנחת, וראיתי שהיא מנסה לקום.

"מה זה, למה אנחנו פה?" היא התפלאה.

"אולי כי את החלטת שצריך לבדוק איזה יצור ענקי יש במרתף!" צעק לייב, שבדיוק התעורר.

"אני אמרתי לכם שאסור היה לנו ללכת לשם!" קראה עדן, שעד אותו הרגע, הייתה שקטה כל כך, שאף אחד לא שם לב שהיא התעוררה לפני כולנו.

באותו הרגע נכנסה לחדר פרופסור פרסקובסצקי, (כן, אני יודעת שזה שם מוזר) ראש בית גריפינדור, 

"פרופסור, מה גרם לפיצוץ?" עדן שאלה בלהט.

"אנחנו עוד לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים שהיצור שהיה שם היה אורק."

"אורק? מה זה?" שאל שי.

כל מי שהיה בחדר הביט בו במבט המום. 

"אתה לומד בבית ספר לקוסמים, בן אדם... אתה אמור לדעת מה זה." אמרה שרה.

"אורק הוא יצור רשע, ששייך לעולם השאול." הסברתי.

"מה?! אז איך הוא הגיע לכאן?" 

"לא ידוע." 

"בתכלס, לא עוזר לנו לדעת מה היצור הזה אם אנחנו לא יודעים מה גרם לפיצוץ." אמר לייב

"זאת בהחלט תעלומה." פסקה פרופסור פרסקובסצקי.

ועכשיו הגיע הזמן לחזור להווה.

לרגע הזה שבו אני מספרת את הסיפור הזה.

בשנה הרביעית שלנו בהוגוורסט. קודם כל, כמה חידושים בשנה האחרונה;

ביליתי כמה שעות אצל הספר במהלך החופש הגדול ויצאתי משם כששיערי החום-שוקולדי גזור בתספורת קארה וקצוותיו צצבעו בירוק- טורקיז.

לייב ונורי קרואו מהפלפאף הפכו לזוג רשמי (לא כל כך ייחסתי חשיבות לקשר שלהם במהלך הסיפור) ומסתבר שנורי, הוא בנה הצעיר של לא אחרת מאשר מוריגן קרואו! (חרשית הפלאות האהובה עלי...) 

אף אחד לא נזכר מאז אותו היום במרפאה, בתעלומת הפיצוץ הגדול. 

עד היום בבוקר.

התעוררנו כולנו בשעה שבע בבוקר.

בבית סלית'רין המצב היה רגוע וטוב.

ללא קטטות,קללות וגם ללא פטריק.

כן שכחתי לספר, הוא סולק מהוגוורסט אחרי כמה מקרים לא נעימים. אבל בבית גריפינדור... קרו דברים. כעת אעביר את הסיפור לשי, כי הוא באמת היה שם.

היי! כאן שי. אה איזה קטע! חרוז! אני הולך להנחות אותכם מכאן. איזה כיף לכם! כאילו, שוהם אחלה, על אמת אני מת עליה, היא כבר ממש בסטי בשבילי, אבל לפעמים הפרשנות שלה קצת... איך אני אגיד את זה בעדינות... משעממת.

שי! 

שקט את! 

 אני הולך לספר את הסיפור האמיתי, אבל בשדרוג. 

בקיצור בבית גריפינדור קרה משהו מטורף! 

מטורף... בוא תגזים...

אמרתי לך לסתום, לא? 

בקיצור קרה משהו מטורף! שהוא... תופים תופים תופים .... ריב! אבל לא סתם ריב, ריב בין שני החברים הכי טובים בבית! שהם במקרה גם אחים תאומים. כן, אני אסביר קודם; הריב היה בין סאלי ומאלי ורנון, זוג התאומים הג'ינג'יים. 

הכל התחיל כשסאלי בטעות לקח את הכובע של מאלי (כל אחד מסתובב עם כובע משלו) והאמת, ששני הכובעים נראים אותו דבר! אבל לכל אחד יש ריח שונה; לכובע של מאלי יש ריח של עוגיות שוקולד צ'יפס ומשחה נגד חצ'קונים לנוער. לכובע של סאלי יש ריח של מאפה קינמון וגרביים. כשמאלי גילה את זה, הוא התעצבן מאוד. הוא צעק על סאלי שהוא טיפש שלא שם לב לפרטים, וסאלי צעק עליו חזרה שהוא אגואיסט ופרפקציוניסט ברמה לא בריאה. ואז זה התגלגל לוויכוח על אמון ומשפחה, ובאותו רגע הם נשמעו יותר כמו זוג נשוי מאשר תאומים בני אחד עשרה. ואז זה שוב חזר לקללות והקנטות. ואז... סאלי נתן למאלי אגרוף חזק מאודדד בבטן. ואז כשמאלי התאושש מהמכה החזקה, מה שקרה די מהר, מאלי דחף את סאלי על מדף הספרים. ספרים כבדים נפלו להם על הראש. כמה אנשים ניסו להפריד בינהם, ואני... טוב, ישבתי בצד ואכלתי פופקורן. כן כן, באמת אכלתי פופקורן. בקיצור, כעבור דקה פרופסור פרסקובסצקי נכנסה. כולם השתתקו.היא נעצה מבט זועם לעבר סאלי ומאלי וסיננה בכעס:

שניכם. איתי. למשרד. של. מקגונגל. עכשיו. 

כולם ידעו טוב מאוד, שהמנהלת, מינרווה מקגונגל, הייתה לא פחות קשוחה מפרופסור פרסקובסצקי, להפך; ממי פרסקובסצקי למדה? 

"השניים האלה הסתבכו בצרות צרורות" אמרה פייפר סאלד. "את לא מבינה כלום." עניתי לה. ידעתי שהיא צודקת, התאומים הולכים לחטוף ובגדול, אבל בתוך תוכי ידעתי שהם יצאו מזה. איך שהוא. חייבת להיות דרך. אבל הסיפור האמיתי מתחיל, במיונים לנבחרת הקוידיץ'. הנבחרת של גריפינדור ושל סלית'רין, התאמנו יחד, בלי לריב,מה שלא קרה כבר שנים. גם נבחרת רייבנקלו והפלפאף הצטרפו לאחר כמה שעות.

בנבחרת של גריפינדור היו: אני כן כן אני שי אחד מהרודפים, פייפר סאלד שהיא המחפשת, רון דר שהוא רודף, נוי כהן שגם היא רודפת, וטוב, התאומים ורנון הם החובטים, אבל הם לא יכלו להגיע. ותמיד משנה שישית השומר.

בנבחרת של סלית'רין: אלי שהפכה להרבה פחות מעצבנת מאז שפטריק עזב והיא חובטת, צ'ארלס שהוא גם כן חובט, שרה המחפשת (עם עיניים חדות כמו שלה... הלך על כולם, שוהם שהיא רודפת, ולי הוד ונרי ג'קסון משנה שישית, שהם רודפים, ולילי סנדייגו.

בנבחרת של רייבנקלו: המחפשת היא דנה צ'ייס, החובטים הם ריק ג'ונסון ומיי צ'ונג, והרודפים הם רוי ג'קסון, מאיה רד מון ומייק מליס,והשומר הוא תלמיד משנה חמישית שאין לי מושג איך קוראים לו.

בנבחרת של הפלפאף: נורי קרואו הוא המחפש (טס כמו עורב,אה?), רינה מג'יק היא חובטת, יחד עם לולה שייף (שיש לה הרבה יותר כוח מגובה), והרודפים הם ג'ני ג'ייסון (כן, זאת שבוכה מכל דבר), זן-לי ימאמוטו (לא להתבלבל בינה לבין מיי, כי מיי סינית וזן לי יפנית) ,ניק של ובתור שומר תלמיד משנה שלישית.

טוב, קצת חפרתי על הנבחרות, אז בואו נעבור כבר לסיפור: הכל התחיל כשהמרביצן של רייבנקלו נכנס דרך החלון של אחד המגדלים בטירה. איזה מגדל? של סלית'רין... בקיצור צ'ארלס חטף חום, ועוד שנייה כיסח את כל רייבנקלו בבת אחת. זה לא בדיוק שיפר את המצב שלגריפינדור חסרו שני החובטים, אז לא היה לנו גם מה לעשות עם המרביצנים. ולפתע, התחיל לרדת גשם. כל הקבוצות גם יחד פלטו אנחות בעצבנות. המדריך של הפלפאף הרשה להם להיכנס חזקה לטירה, וקינאנו בהם. חזרנו מהאימון רטובים ומכוסים בוץ. אחרי סעודת האלווין, התחלנו לתכננן מה נעשה בחנוכה (או חג המולד, לחלקנו) ובהתחלה כולנו חשבנו שנהיה בבתים, אבל אז התחילו לקרות דברים מוזרים מאוד. ספרים החלו להיעלם מהספרייה, ואיך שהוא הספרנית ישנה בדיוק ברגעים שבהם הם נגנבו, המורים נראו טרודים ועצבניים, הרבה מאוד רוחות רפאים רדפו את השירותים (גם של הבנים), המדרגות הפכו לחלקות ובטירה הייתה אווירה שמשהו רע הולך לקרות. זה היה עוד כלום לעומת מה שקרה ביום שישי. ילדה נמצאה ללא רוח חיים סמוך לדלת הכניסה לחדר המועדון של סלית'רין, והיא אפילו לא בסלית'רין!

אם לא אכפת לך שי, תן לי להמשיך מפה.

נו אבל היה לי כיף!

🤨

טוב נו בסדר...

אז כמו ששי אמר, הילדה נמצאה ליד חדר המועדון של סלית'רין, ומיד כולנו הפכנו חשודים. חקרו אותנו כל יום, כל היום. בערך. אז בטח הייתם מצפים שנרצה לברוח הביתה בחגים, כשכולם חושדים בנו, נכון? אז זהו, שלא. רוב מי שסלית'רין הם אנשים שתמיד צריכים להגיע לאמת, שאי אפשר לחרטט אותם. בקיצור, החלטתי, יחד עם שרה ולייב, שנישאר בהוגוורסט הפעם, ובפסח/פסחא נהיה בבית. שי גם החליט להישאר, ועדן החליטה לבלות את החג בבית. בערב של סעודת החג, שי ניסה להכין חנוכיה מקרטון והצית לעצמו את המיטה. מקגונגל כעסה, אבל הסכימה לעזור לנו להכין חנוכיה מחומר קצת יותר עמיד. הורשנו גם להעביר סדנת הכנת סופגניות לתלמידים, וברקע עצי האשוח נצנצו מרוב קישוטים. אין על חגים עם אורות, אה? הכל היה מושלם לגמרי, עד שקרתה עוד תקרית. תלמיד נמצא מעולף ועם חבלה בראשו, גם ליד חדר המועדון של סלית'רין! או שבאמת מישהו מסלית'רין עשה את זה, או שמישהו מנסה להפליל אותנו. כשחזרנו לחדרי השינה של סלית'רין הרגשתי משהו דביק על הכרית שלי, והיו בתוכו גושים. "איוווו!!!!" "מישהו שפך את השיקויים שלי!" כן, יש לי הרבה חומרי שיקויים. בעולם המוגלגים תמיד היו מכנים אותי "הזויה" ו"חייזרית". אבל כאן... טוב עדיין קוראים לי ככה, אבל לא מאותן הסיבות. שרה ואלי באו לראות מה קורה, והסכמנו שבטוח מישהו מנסה להוציא שם רע לסלית'רין. קמנו בבוקר ואחרי ארוחת הבוקר, ראינו את לייב ונורי. נורי התכרבל בחיקו של לייב, ושניהם נראו מודאגים. "מה קרה?" שאלנו. "אחותו של נורי, משנה ראשונה, נמצאה גוססת ליד הספריה." לייב השיב בקול רועד. נורי נראה כאילו ממש בעוד רגע יפרוץ בבכי, אחרי שכבר בכה קודם. "מצאו לידה פתק עם הסמל של סלית'רין."  

"אתם חושבים שמישהו משלנו עשה את זה?" שאלה שרה. "אין סיכוי. למרות שאני יודעת כמה מעצבנים יש כאן, זה חייב להיות מישהו שמנסה להרוס את התדמית של סלית'רין." אמרתי. שי רץ לכיוון שלנו ונראה מבוהל. "שמעתי שהייתה עוד תקיפה." "כן, ומנסים להפליל את סלית'רין.". "מה? למה שמישהו יעשה את זה?" "חסרים אנשים ששונאים את סלית'רין?" אלי הצטרפה לשיחה. "אבל באף אחד מהבתים לא יעשו את זה; רייבנקלו חכמים מידי בשביל זה, הפלפאף טובי לב מידי בשביל זה, וגריפינדור..." חשב שי. "זה חייב להיות מישהו מגריפינדור. הם מספיק אמיצים." פסקה אלי. "מה?! אין סיכוי!" התפרץ שי. "אין לי הוכחות אבל אני יודע שגריפינדורי לא יעשה דבר כזה!" "כן, כאילו, אולי העבר שלנו איתם לא משהו, אבל יש להם ערכים. הם לא יעשו דבר כזה." הוסיפה שרה. "אז מה עושים?" שאל נורי בדמעות. "אנחנו חייבים לגלות מה קורה פה." אמרתי. "לגלות מה?" נשמע קולו של צ'ארלס מאחורינו. "כלום." שיקרה אלי. "תראו מה יש לנו פה." אמר צ'ארלס בקול מבשר רעות. "ההזויה," הוא הביט לכיווני, "הלבקנית," "הקפיץ," הוא נעץ מבט חודר בשי, "הנער הורוד" הוא לגלג על לייב. "והנה העורב הקטן." הוא הסתכל על נורי ומיד העביר את מבטו לאלי. "עכשיו גם את? את מסתובבת עם חבורת המלשנים עם הפה הגדול האלה? בגללם פטריק סולק!" "הם חברים שלי." אמרה אלי. כולנו היינו המומים. כבר לא הייתה לנו בעיה עם אלי, אבל היינו בשוק שהיא מסכימה להיות חברה שלנו.                     

"החברים האמיתיים שלי." היא חייכה. כולנו חיבקנו אותה. באמת לא היה לה קל לפני שהגיעה לפה. ההורים שלה הם קוסמים טהורי דם עשירים, שתמיד ציפו ממנה קצת הרבה יותר מידי. "אני מספר למקגונגל." אמר לפתע צ'ארלס, אחרי כמה שניות של שתיקה. "מה בדיוק תספר לה, שלקחנו לך את החברה?" ירדה עליו שרה. "לא, שאתם מתעסקים בדברים לא שלכם." "אחות של נורי הותקפה, אז מאיפה לך שזה לא שלנו?" "המורים אמורים לדאוג לכך.". "המורים לא עושים שום דבר חוץ מלפטרל במסדרונות." פתאום שמנו לב שאנחנו מדברים לאוויר. צ'ארלס נעלם. 

"רגע, חשבתם מה יקרה אם נשיג את הפתק הזה?" אמרה שרה. "נוכל למצוא עוד ראיות!" "כן, אבל המורים סגרו את כל האזור." הזכיר לייב. "חייבת להיות דרך להגיע לשם." "גלימת היעלמות." אמרה שרה. "מאיפה נביא עכשיו גלימת היעלמות?" שאל שי. "מהיכל התהילה." היכל התהילה היה חדר שבו הוצגו דיוקנאות וחפצים של אנשים שתרמו להוגוורסט ולחברת הקוסמים בכללי. "השתגעת?!" לייב נראה המום. "זו גלימה שהייתה שייכת להארי פוטר! וחוץ מזה, זאת גנבה.". "אוי, תעשה לי טובה, אף אחד לא ישים לב אם רק נשאיל את הגלימה לכמה דקות...". "יש רק פגם אחד בתוכנית הגאונית שלך. איך בדיוק ניכנס להיכל התהילה בלי שאף אחד יראה?!" "חשבנו במשך בערך עשרים דקות, עד שפתאום שרה קראה; "אאוריקה!" "יש לי רעיון! אבל הוא קצת מסובך..." "אני מוכן לעשות הכל כדי לדעת מי פגע באחותי." אמר נורי, ובעיניו מבט נחוש. 

התוכנית הייתה ככה: נצטרך קודם כל למצוא הסחת דעת למורים, שלזה שי דאג. ואז, צריך גם לקחת את המפתח להיכל התהילה מאב הבית, ואת זה תעשה שרה, כי יש לה תנועות ידיים עדינות ושקטות, והיא גם רצה מהר. אחר כך נורי יעזור לשי עם הסחת הדעת, ובינתיים אני ואלי ניקח את הגלימה בזמן שלייב ישמור על הדלת. גם ג'ני הסכימה לעזור לנו, למקרה שצריך עוד הסחות דעת או עזרה בלקחת את המפתח מאב הבית. 

ביום שני, בשעה 11:00 הגיע הזמן לפעול. התכנית עבדה מצויין והגענו לאזור הספרייה בבטחה. לקחנו את הפתק, החזרנו את הגלימה וחזרנו לחדר המועדון. מפני שלא היו שם עוד תלמידים, יכולנו להכניס גם את שי, ג'ני ונורי. בחנו את הפתק. היה כתוב "לעולם לא עוד" בדיו כחולה. רגע, דיו כחולה? "חברה, תראו!" קראתי. "הדיו בצבע כחול! ויש רק בית אחד שמשתמש בדיו כחולה..." "רייבנקלו!" קראה שרה. "וכבר יש לי רעיון מי זה..." "ריק ג'ונסון!" אמרנו שנינו באותו הזמן. איך אתן יודעות?" שאל לייב. "כשאני ושרה היינו בדרך לשיעור שינוי צורה, שמענו אותו מדבר עם החברים שלו שכל מי שבסלית'רין הוא מביא רק צרות, אחרי מה שקרה בשנה הראשונה, ושצריך לסלק את כולנו מבית הספר הוגוורסט." למחרת בבוקר הגענו לחדר המועדון של רייבנקלו. דפקנו על הדלת ודנה צ'ייס פתחה לנו אותה. "מה אתם עושים פה?". "אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות." היא הכניסה אותנו. ריק ג'ונסון ישב בצד והסתכל עלינו במבט של שנאה וגועל. "מה רציתם לשאול?" "ריק התנהג מוזר בזמן האחרון?" "קצת, אבל אני לא כל כך מדברת איתו, כולם אוהבים אותו,אבל משהו שם נראה לי מסריח." 

"תקשיבי, זה קשור לתקיפה האחרונה. שמענו את ריק מדבר על סלית'רין, ולא בקטע טוב. והפתק היה כתוב בדיו כחולה." "כן, זה באמת די חשוד. בכל מקרה, אם תצטרכו את עזרתי רק תגידו." 

"אנחנו לא מבינים מה פירוש הפתק." הראתי לה אותו. "אולי זה קשור לתקיפה הבאה." היא שיערה. "אני חושב שאולי הוא התכוון לתקיפה הנוכחית. אולי הוא התכוון לעיר נוורמור, למרות שכותבים את זה עם שני או. נוורמור זו העיר שאמא שלי גדלה בה." אמר נורי. "אני עדיין חושבת שהוא התכוון ל"לעולם לא עוד"." אמרתי.  

"אולי זה קשור למדריכה של סלית'רין, בלודי." אמרה דנה.

"למה שזה יהיה קשור אליה?" 

"אולי כי אמא שלה, שנחשבה לסופרת מדהימה ולבלשית מבריקה, למדה באקדמיית לעולם לא עוד." 

"מי זאת אמא שלה?" שאל שי. ומיד דנה ענתה את מה שכולנו ידענו: "וונסדיי אדמס."

הפרק הקודם		הפרק הבא