איך הגעתי להוגוורסט

ככה זה התחיל. 

נכנסנו לסמטת דיאגון והייתי די מופתעת שאמא שלי בכלל יודעת איפה זה... 

החנות הראשונה שנכנסנו אליה הייתה חנות גלימות. המוכרת הנחמדה לקחה מידות ותוך כמה דקות כבר הייתה לי גלימה. 

אחר כך קנינו את שאר הציוד; ספרים, קלחת, כובע, טלסקופ ומאזניים שלמרות היותם קטנטנים עדיין לא הבנתי איך לסחוב אותם. כשיצאנו מהסמטה הלכנו לאכול בבית קפה קטן, חזרנו למלון והתחלתי לארוז. שאלתי את אמא שלי איך נשמור על קשר, וזה עוד אחרי שגילינו שהוגוורסט בכלל בסקוטלנד... ידענו שנמצא דרך. הראשון בספטמבר הגיע ויצאנו אל תחנת הרכבת אני כבר ידעתי איך להגיע לקו תשע ושלושה רבעים אך אמי מעט חששה (הרי הבת שלה הולכת לעבור דרך קיר) אך הרגעתי אותה. עברנו יחד (אחרי חמישה נסיונות שבהם האף שלי נמחץ). עליתי על הרכבת ונפרדתי מאמא שלי. ידענו שנתראה בחופשות ולמרות זאת שנינו בכינו כאילו זה הפעם האחרונה שבה אנחנו מתראות. הרכבת יצאה ואימי רצה אחריה ולבסוף נעצרה ונופפה לי לשלום. היא כבר הודיעה לאחותי הקטנה ולאבא שלי. הרכבת התחילה לסוע ופתאום ראיתי פרצוף מוכר. עדן, ילדה מהכיתה שלי שכונתה "מלכת שיעורי הבית" ויש לה את הלב הכי טוב בעולם. "עדן!" קראתי אליה. היא הסתובבה ורצה לכיוון שלי. היא נראתה מעט מודאגת. "מה את עושה פה?!" שאלתי "קיבלתי מכתב לפני כמה חודשים ו... טוב הנה אני כאן." היא ענתה בפשטות. 

"אמא שלך הסכימה לך?" 

"כן." 

ישבנו יחד, אחת מול השנייה, ופתאום שמענו רעש מחוץ לתא שבו היינו. 

מישהו דפק על הדלת. 

נכנס לשם ילד שלא הכרנו, גבוה ורזה, עם תלתלים חומים פרועים, פנים חיוורות סמוקות וסוודר שגדול עליו לפחות בארבע מידות. 

"היי." "אני שי" הוא אמר, בעברית, למרבה ההפתעה. 

"מי אתן?" 

"אני שוהם." 

"אני עדן" 

"רוצות לעשות משהו כיפי יחד?, משעמם לי". הוא אמר בהתרגשות עדן נראתה מודאגת ואמרה:

"אני לא יודעת, אולי לא כדאי שאנחנ - 

"ברור שכן!!!" קטעתי אותה. האמת שגם לי היה משעמם. 

"לאאאאאאאאאאא!!!!!" מישהו צרח בחוץ, באנגלית.

יצאנו מהתא בריצה, ומה שראינו... היה מזעזע. 

המסדרון נראה נורא.

כריות על הרצפה.

וצפרדעים. 

הרבה צפרדעים. 

שי צחקק ואני ועדן הבטנו עליו בפה פעור. 

מה שלא הבנו היה... מהיכן הגיעה הצרחה? כעבור שנייה הגיחה מאחד התאים ילדה בערך בגילנו, בלונדינית עם שיער בלונדיני קצר, ז'קט ורוד ועיניים כחולות-אפורות כמו ענני סערה, שעכשיו התמלאו דמעות.

"צפרדעים מגעילות!!!" היא צרחה. 

"בסדר ג'ני, הבנו שאת שונאת צפרדעים..." שי קרקר. 

פתאום נשמע כרוז ברקע; "בעוד מספר דקות, נגיע להוגוורסט בית ספר לכישוף ולקוסמות. הנכם מתבקשים להחליף את בגדיכם לגלימה. תודה" עזבנו את ג'ני שעדיין בכתה, ומיהרנו להחליף בגדים. 

כעבור מספר דקות הגענו. אדם זקן מאוד עם עיניים כחולות שנראה באופן מוזר כמו אחד העובדים בבית המלון שאני ואמא הינו בו, הוביל אותנו פנימה והכיר לנו את המקום.

המקום היה ענק! 

אחרי הסיור, הגענו לטקס המיון, והתרגשתי מאוד. התיישבנו בשולחן, והמצנפת התחילה לשיר את השיר שלה. 

החלו המיונים. 

"ריק ג'ונסון!" ילד גבוה בעל משקפיים מלבניות, שיער חום חלק ומבט יהיר, ניגש אל המצנפת, וברגע שנגעה בראשה היא צרחה: "רייבנקלו!!" ריק נראה מרוצה. 

"דנה צ'ייס!" נערה בעלת שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות חכמות אך נמרצות, מוינה גם היא לבית רייבנקלו. 

"שי רון-לי!!!" שי רץ אל השרפרף והתיישב עליו. ברגע שהמצנפת נגעה בראשו היא קראה; "גריפינדור!" שי צרח בהתרגשות. 

"שרה רייני!" נערה לבקנית בעלת עיניים אדומות חודרות שטניות, מוינה לסלית'רין. 

"ג'ני ג'ייסון!" הילדה עם עיניי הסערה הניחה את המצנפת על ראשה והמצנפת מייד צרחה: "הפלפאף!" 

"עדן אבן!" עדן היססה. "את יכולה!" לחשתי לה. 

היא התיישבה על השרפרף. 

המצנפת נגעה בראשה, חשבה קצת וקראה: "רייבנקלו!" 

מחיאות כפיים סוערות. 

בעיקר ממני. 

בינתיים, נערה כהת עור עם עיניים ירוקות בשם פייפר סאלד מוינה לגריפינדור, יחד עם סאלי ומאלי ורנון, זוג תאומים ג'ינג'יים. נער בשם לייב הללי, ששערו נצבע בירוק טורקיז מוין לסלית'רין, יחד עם שני נערים שחצנים למראה, וילדה בלונדינית זעפנית. להפלפאף מוינו; נערה עם שיער ורוד וקרניים (מה לאזעזל?) בשם רינה מג'יק, נער ביישן בעל נמשים ושיער שחור בשם נורי קרואו, וילדה נמוכה מאוד בשם לולה שייף. לרייבנקלו הצטרפו עוד שני ילדים, ואז, כשחשבתי שזה כבר לעולם לא יקרה...

"שוהם דהן!" 

רצתי אל המצנפת במהירות. 

התיישבתי. הלב שלי דפק בחוזקה. המצנפת היססה ועברו כמעט שתי דקות שלמות עד שצעקה: "סלית'רין!" 

התרגשתי. סלית'רין הוא הבית האהוב עלי. 

נפרדתי מחברי, שמוינו לבתים אחרים. 

כשהגעתי למגורי הבנות של סלית'רין, הטרולי שלי היה כבר על המיטה. למען האמת, הייתי כל כך עייפה, שלא שמתי לב שעיניה של שרה זוהרות בחושך. 

כשקמתי החדר היה ריק. קמתי במהירות, התלבשתי, ולקחתי איתי את הציוד הנחוץ. כשיצאתי מהחדר חברי לבית כבר עמדו במסדרון ושוחחו זה עם זה. שרה ולייב נראו שמחים לראות שקמתי, אבל השאר... לא כל כך.

"בוקר טוב, ישנונית" קרא לייב. 

"מצטערת. לא ידעתי שתשמחו כל כך לראות אותי..." שמחתי שהיה להם אכפת ממני. 

"רק שתדעי, שהלבקנית ומר שיער מוזר הכריחו אותנו לחכות לך." אמרה הנערה הזועפת.

"דרך אגב, אני אלי, ואלה פטריק וצ'ארלס." היא הצביעה על שני הנערים השחצנים. 

החיוך נמחק מפני. כך גם מפניהם של שרה ולייב. 

שלישיית השחצנים הלכו משם. 

"אל תתייחסי אליהם, סתם חבורת שחצנים מנופחים ומסריחים." שרה אמרה בכעס. 

"כן, את זה כבר הבנתי,היו לא מעט כאלו בבית הספר הקודם שלי." אמרתי. 

כשנכנסנו לשיעור, ראש בית סלית'רין, שהוא גם המורה לשיקויים ולהתגוננות מפני כוחות האופל, מרפסון דארק, כבר היה שם. 

האמת, שלמרות שהחומר והמשימות היו קשים, השיעור היה מעולה, ובשלב כלשהו שמתי לב שהמורה נותן לנו יחס מועדף. כל מי שבבית סלית'רין היה מרוצה, חוץ ממני. 

אני שואפת להישגים גבוהים, ולכן אני בעד להצליח בזכות עצמי, ולא בגלל שנותנים לי יחס מועדף.

בשיעור הזה לפחות, התעלמתי. 

במועדון הבית של סלית'רין, המצב היה רגוע. בהתחלה.

שיחקתי בשחמט נגד שרה ו... טוב, היא הובילה. הכל היה בסדר עד שלייב נכנס לחדר בבגדים ורודים, מפני שבמועדון הבית הורשנו ללבוש אילו בגדים שרצינו. 

אני ושרה לא ממש התייחסנו, אבל שלישיית השחצנים קפצה על ההזדמנות. 

"מה, היום יום הפוך?" קרקר פטריק בלגלוג 

"יש לך בעיה אם איך שאני מתלבש?" התגרה בו לייב בקול מלא ביטחון. "לא, בכלל לא..." "אה כן?" פטריק וצ'ארלס פרצו בצחוק. 

צ'ארלס התעשת ואמר: "תגיד אתה בטוח שלא גנבת בגדים לאחת מהבנות?" 

"כן, אם אתה לא יודע להיות גבר אז אנחנו יכולים ללמד אותך..." הוסיף צ'ארלס. 

לייב הביט בהם בהבעה מבולבלת.

"הוא לא הבין, אה?" לחש פטריק לצ'ארלס, וכעבור שניה קרא: 

"בסדר, נלמד אותך." 

ולפני שלייב הבין מה קורה, פטריק תפס אותו בצווארונו וריתק אותו לקיר.

המחזה מילא אותי ואת שרה באימה. 

"תעזוב אותו!" צעקתי.

תפסתי בצווארו של פטריק, והטחתי אותו ברצפה. 

שרה נראתה נלהבת. כאילו בעוד רגע היא גם תכין לעצמה פופקורן וברד.

אלי וצ'ארלס היו המומים. 

ואני בעצמי לא הבנתי; מאיפה כל הכוח הזה הגיע? במשך כל חיי לא הצלחתי לפגוע אפילו בזבוב. 

בחדר המועדון שררה דממה. 

לפי המבט בעיניה של שרה הבנתי שהיא מתכננת בכל רגע לרוץ לדווח על מה שעשו פטריק וצ'ארלס לפני שהם יספיקו לדווח על מה שקרה לפטריק.

ו... זה באמת קרה. קלטתי אותה דופקת ספרינט אל מחוץ לחדר, ואז גם צ'ארלס ואלי עשו זאת. אבל עם איך ששרה רצה לא נראה שהם יצליחו להשיג אותה. 

ואז צ'ארלס חזר ולקח גם את פטריק איתו. אני ולייב נשארנו לבדנו. 

"וואו" "תודה לך" הוא אמר, מתנשף. 

"אתה בסדר?" שאלתי. 

"לא בסדר, אבל יותר טוב מאיך שהרגשתי כשהטיחו אותי בקיר" 

שנינו צחקנו. 

כעבור כמה רגעים נכנס לחדר מרפסון דארק.נדרכנו. 

"עכשיו, תסבירו לי מה קרה פה" 

לייב לא עצר או חסך במילים, וגילינו שיש לו חבלה לא כל כך קלה בראש. 

"עכשיו," התחלתי לדבר אחרי שדארק הלך; "תסביר לי מה הקטע עם בגדים ורודים" 

 "אוקיי"

" עוד כשהייתי ילד קטן, הייתי שונה מכל הבנים בגילי, אבל גם לבנות היה לי קשה להתחבר. 

אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, והיו לי רק שתי חברות טובות, שעזרו לי להתמודד עם זה. 

לדוגמא; יום אחד היה לאחת הילדות בגן יום הולדת. היא חליקה הפתעות ולבנים היה בצבע כחול, עם תמונות של שוטר, ולבנות ורוד עם ציור של חתלתולים. ברגע שקיבלתי את שלי מיד זרקתי אותו על הרצפה. הגננת התעצבנה עלי ואני התחלתי לצרוח בכל הגן שכחול זה צבע מכוער, ושאני רוצה ורוד. פתאום אחד הילדים צעק שורוד זה צבע של בנות. אני קמתי אליו, ו... נתתי לו סטירה חזקה ככל שיכולתי. הגננת כבר ממש רתחה. הילד דחף אותי ובעט בי, ושנינו יצאנו פצועים מהעסק הזה. 

מאז השתדלתי להסתיר את מי שאני, ונגררתי אחרי הבנים, עד שהבנתי שאין לי למה. בסוף אפילו שתי החברות הכי טובות שלי עזבו אותי ו... זהו בערך." 

שתקתי. 

"אנחנו לעולם לא נעזוב אותך." אמרה שרה, שבדיוק נכנסה.  

חיבקנו אותו. 

ולא תחשבו ששכחתי את עדן ושי, כן? 

בהפסקה פגשתי אותם, וסיפרתי להם על כל מה שקרה, והם סיפרו לי מה עבר עליהם. 

עדן פגשה ברייבנקלו עוד "בני מלוכה" של שיעורי בית, ושי כבר הספיק להעלים שתי מזרנים ולהחליף את השמפו בדבק.

ליל כל הקדושים בפתח. וגם חגי תשרי, שהשנה הוחלט לחגוג גם אותם בהוגוורסט, עם תפוחים מצופים בדבש, מיץ רימונים, וקישוטי ראש השנה, שנתלו בין קישוט ההאלווין. 

"יששש! חגיגה כפולה!" קרא שי, שהיה נרגש לחוות את ההאלווין, שאותו לא חגג מעולם, וכך גם אני. 

הגענו לארוחת החג הבית ספרית. 

נחגוג בבית בחנוכה ובפסח, המתרחשים באותו זמן עם חג המולד ופסחא. 

בדיוק כשהתחלנו לאכול התפרץ לחדר מורה שלא הכרתי, שחבש כובע ירוק ענקי.

"יש יצור ענקי במרתף!!!!" 

הוא צרח.

"רק שתדעו" הוא אמר במבוכה, והתעלף. 

"איך שההיסטוריה חוזרת על עצמה..." 

מלמל שי.האולם התמלא ברעש, וכמה תלמידי הפלפאף פרצו בבכי. 

לייב ושרה התקרבו לאזור שלנו 

"אתם באים?" שאלה שרה. 

"לאן?"

"להרוג יצור ענק." 

בהינו בה במשך דקה בערך.

"מה אתם בשוק?"

"אולי כי הרגע אמרת לנו לבוא איתך להרוג יצור ענקי!?!!?!?!" התפרץ לייב. "זה יכול להיות מגניב." הוסיף שי. "אולי..." אמרתי.

"אתם פשוט משוגעים! אני נשארת פה, אני שפויה." אמרה עדן.

"אנחנו יודעים" 

"תקשיבו, בתור אורקל אני אומרת לכם שזה הגורל שלנו."

"את אורקל?!"

"כן, אבל זה לא חשוב עכשיו. אני הולכת, מי שרוצה שיבוא אחרי" 

כולם באו אחרי שרה. 

כולל עדן. 

היצור הענקי נראה בדיוק כמו טרול, רק הרבה יותר גדול...  

פתאום.

משהו התפוצץ.

שוב המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא