מוריס פילץ' והשיטה המטופשת

פרק 3 - החופש הגדול

החופש הגדול התחיל. לא היה דבר שמוריס אהב יותר מהחופש הגדול - לא היו שיעורי בית, לא היה בית ספר, לא היו מורים מרגיזים, והכי טוב - דוד ארגוס תמיד היה פחות עצבני בקיץ. הוא דרש ממוריס לעשות פחות מטלות, והסיפורים שלו כללו הרבה פחות סבל מהרגיל, דבר שביחס לדוד ארגוס גבל באושר המוחלט.
באחד הימים בתחילת החופש בשעות אחר-הצהריים, מוריס, אמה וילד בשם קונר שיחקו עם גברת נוריס בגן השעשועים. הם המציאו סיפורים פנטסטיים על אמה הנסיכה וקונר האביר, וגברת נוריס הדרקונית האכזרית. כיאה לדרקונית, גברת נוריס חטפה את קונר, אז הנסיכה אמה אמרלדה וינסטינגסטון סמית' הראשונה צריכה לצאת להציל אותו. גברת נוריס, שגדלה עם מוריס מאז שהוא זוכר את עצמו, הייתה חתולה נבונה בהרבה מהרגיל, ודוד ארגוס טען שזה בגלל שהיא חתולה קסומה. ברור שהם לא האמינו לו, אבל זה לא הפריע להם לשחק איתה - היא הייתה ממש טובה בלהעמיד פנים שהיא דרקונית מרושעת.
"הו לא!" קרא האביר קונר חסר האונים. "רחמנות!"
גברת נוריס התהלכה מסביבו בשיער סומר ועשתה פרצופים מפחידים. היא לקחה את התפקיד שלה ממש ברצינות. קונר שלף את חרבו  הקסומה (שנעשתה במלאכת מחשבת - זרד), אבל גברת נוריס קפצה על החרב והפילה אותה, ונשפה צחוק מרושע.
"אל דאגה האביר קונר קורנליוס פיליפלפליוס הרביעי!" קראה אמה. "אני אציל אותך!"
מוריס, שכאחראי העלילה היה בתפקיד 'אלוקים', הכריז בקול דרמטי "סופת רעמים משתוללת, חשכה ואפלה מקיפות את כל עמק המוות, ומקור האור היחיד באזור הוא זה שמנצנץ מעיניה רושפות האש של גברת נוריס האימתנית."
כמובן, היה זה אחר צהריים שמשי, יפה, ונטול עננים, אבל זה לא הפריע כלל לשלושת הילדים להנות מהעלילה הדמיונית שהם בנו לעצמם.
"אוה! תעשה שיש גם ברקים!" קרא קונר.
"ויש גם ברקים." אמר מוריס בקול מבשר רעות.
הם המשיכו לשחק עד שכבר היה מאוחר, ואחיו של קונר קרא לו ללכת הביתה. אמה, מוריס וגברת נוריס צעדו הביתה ביחד, ופטפטו בהתלהבות. חופשת הקיץ רק התחילה, והיו להם תוכניות רבות. זאת אומרת, לאמה היו תוכניות רבות - תוכניותיו של מוריס הסתכמו בלרבוץ בבית, לשחק עם חברים וללמוד מאחיו של שיימוס עוד דרכים לפרוץ דלתות. אבל כמידי שנה ושנה אמה הזמינה אותו לחופשה המשפחתית שלהם, וכמובן שדוד ארגוס הסכים בשמחה להיפטר ממנו, אז אמה פרטה לו את כל הדברים שהם עומדים לעשות.
"אנחנו עומדים לעשות סקי, באמצע הקיץ! זה עומד להיות מטורף, ואז אנחנו נלך למוזיאון ספלברג, אתה יודע כמה אבא שלי אוהב מוזיאונים, אבל אמא מנסה לגמול אותו מזה -"
הם דיברו עד שהם הגיעו לגדר הבית, ומוריס העלה את הנושא הכואב שוב.
"דוד ארגוס מתכנן לשלוח אותי לפנימיה. ואני אפילו עוד לא בן אחת-עשרה!"
"באמת?" אמה שאלה בזעזוע. "הוא לא יעז!"
"הוא כן, הוא אמר שהוא הסכים לשמור עלי רק עד שאני אהיה בכיתה ה', ואז ייקחו אותי." קולו של מוריס רעד. "אבל אמה, אני לא רוצה ללכת. יש לי פה חברים."
אמה נתנה לו חיבוק ולחשה לכתפו הרועדת "אל תדאג, אבא ואמא יטפלו בזה, לא יכול להיות שזה בסדר בחוק ככה להתייחס לילדים."
מוריס מחה את דמעותיו והם נפרדו והלכו איש לביתו. במרחק רב מאוד משם, סגנית המנהל פרופסור מינרווה מקגונגל עברה על כל המכתבים בפעם האחרונה לפני השליחה. כשהיא הגיעה לשם "הארי פוטר" היא עצרה והרהרה. באמת מעניין איפה אלבוס שם את הילד, אם לא אצל פטוניה אוואנס. למי עוד אפשר לתת את האחריות?

הפרק הקודם		הפרק הבא