מוריס פילץ' והשיטה המטופשת

פרק 2 - למה הכיפה של כיפה אדומה אדומה?

"לא רחוק משם, עבר צייד מוכשר. היה זה צייד גבוה ובלונדיני, חתיך עם עיניים כחולות, שרירי, חסון ונאה להדהים, כפי שכל גיבור מהאגדות אמור להיראות. חוץ מהיותו חתיך על-חלל, הוא גם היה נחמד, אדיב, צדיק, באמת - עלם חמודות."
ארבע הבנות בחבורת הילדים הקטנה נאנחו בחולמנות. שלושת הבנים בחבורה נאנקו בגועל. "איכס מוריס, פשוט תמשיך!"
"הצייד הנאה שמע את קריאותיה של כיפה אדומה, וכמובן חש לעזרה. הוא הלך ביער החשוך, נאבק בדובים, נלחם ביתושי-ענק מפחידים, הביס דרקונים, ועשה עסקאות עם פיות מקסימות, עד שלבסוף הוא הצליח למצוא את הבקתה של סבתא. הוא כבר היה חבול ועייף מהמסע, אבל כמובן זה לא גרע במאום מחתיכוּת היתר שלו. הוא התגנב לפתח הבקתה והקשיב מבעד לחור המנעול. מבפנים הוא שמע את קול נחרותיו של הפודל הרצחני שאכל את סבתא ואת כיפה אדומה. אז הצייד האמיץ פתח את הדלת בשקט והתגנב לעבר הפודל, שעדיין לבש את הבגדים של הסבתא הזקנה."
הילדים הקשיבו מרותקים באימה. מוריס נשם עמוק בדרמטיות, והמשיך בסיפור.
"הצייד ידע שלהרוג את הפודל בשנתו זה דבר לא מוסרי בעליל, אז הוא העיר את הפודל בנימוס ונתן לו להתארגן לקרב. הפודל פשט את תחפושת הסבתא וחשף שריון קשקשים מפואר, עם סמל של לגיון פודלי החשיכה."
נשמע קול התנשמות קולקטיבית, ומוריס המשיך.
"'ידעתי שאתם קשורים לזה…' מלמל צייד הנאה. 'ברור שאלה אנחנו' נהם פודל החשיכה 'מי זה עוד יכול להיות? החתלתולים החמודים של האבדון?' כך אמר הפודל וצחק ברשעות."
"מי אלה החתלתולים של האבדון?" שאל פירס.
"ששש!" השתיקו אותו כולם.
"זה היה בפרקים הקודמים." לחשה לו אמה.
"הצייד הנאה ופודל החשיכה קדו אחד לשני, והקרב התחיל. זה היה הקרב הקשה ביותר בחייו של הצייד. הוא נפצע פציעות חמורות, איבד יד, ורגל, ואז את הרגל השניה, אבל הוא לא הפסיק להילחם! הוא השתמש בכל מה שהיה בידו, מחבתות, חרב, וילונות וכסאות, עד שלבסוף, באבחת מערוך מרשימה, הצייד ערף את ראשו של הפודל וקרס על הרצפה."
חבורת הילדים הייתה מזועזעת, אך נשארה מרותקת לדבריו של מוריס.
"בכוחותיו האחרונים, הצייד גרר את עצמו לעבר גופתו של הכלבלב המתוק והמבעית. הוא פשט את השריון, ופתח את בטנו של הפודל,"
"איככככ!"
"כדי לחלץ את כיפה אדומה ואת סבתא. אבל כל מה שהוא מצא בקיבת הכלבלב היה רק שני שלדים נמסים בבריכת חומצה. ומאז ועד היום, בבקתה בקצה היער, שוכבות ארבע גופות מצחינות: פודל מרושע, צייד אמיץ, זקנה חביבה וילדה תמימה וחמודה שכל מה שהיא רצתה בחייה היה ללטף כלבלב פרוותי."
שבעת הילדים הסתכלו עליו אחוזי חרדה.
"הסוף."
אמה התנשמה. "וכל זה קרה באמת?!"
"כן. לפני שש שנים, ביער בלודוול ממש צמוד לפה." אמר מוריס, "ככה דוד ארגוס סיפר לי."
"אני בחיים לא נוגעת יותר בפודלים!" הכריזה וונדי.
"זה לא רק פודלים." הזהיר מוריס, "זה גם חתלתולים, והרבה סוגים של ארנבים. בעיקר הסוגים החמודים."
"גם בהם אני לא אגע." וונדי הצטמררה.
"פחדנית!" לעג לה פירס.
"כאילו אתה היית אמיץ יותר אם היה לך פודל!" קראה אמה.
"אני לא צריך לגעת בפודל כדי להוכיח שאני אמיץ." התנשא פירס, "כולם יודעים שאני הכי חזק."
"היית מת!" קרא סימון. "אני קורע לך את הצורה!"
מוריס אחז בידה של אמה ולחש לה "את באה הביתה? לפני שיתחילו פה מכות."
הם יצאו החוצה במהירות והלכו הביתה. מוריס ואמה היו שכנים, ומוריס כנראה בילה בביתה של אמה יותר ממה שבילה בביתו שלו, וזו הסיבה היחידה שהוא לא היה לגמרי פסיכי על כל הראש. רק קצת.
"אני יכול לבוא אליך?" שאל מוריס. "דוד ארגוס חוזר היום הביתה מוקדם."
"לא." ענתה אמה בצחוק, כפי שהיא עונה תמיד. "הגיע הזמן שאתה והדוד שלך תעבדו על מערכת היחסים שלכם."
"את יודעת? אני חושב שדוד ארגוס עובד בדברים לא חוקיים. כי אני לא מבין איך לא פיטרו אותו. הוא כל כך לא נחמד!"
"לא נחמד זו מילה עדינה." אמרה אמה. היא יכלה לספור על יד אחת את הפעמים שהיא ביקרה בביתו של מוריס, והיא זכרה כל פעם ופעם כ… חוויה. מר פילץ' לא הפסיק לרטון אף פעם, והתענג על זמנים בהם הוא היה תולה תלמידים לא טובים במרתף מאצבעות הרגליים. אמה הצטמררה כשהיא חשבה על זה, מי נתן ליצור המחריד הזה להיכנס לבית ספר של ילדים?!
"כן, אבל ההורים שלך לא מרשים לי ללמד אותך מילים אגרסיביות יותר." אמר מוריס. ההשכלה שלו במילים אגרסיביות הייתה… נרחבת, אבל מר וגברת מילפרד עברו על כל לקסיקון המילים שלו והסבירו לו מה מותר לומר בחברה נורמלית ומה אסור. כל פעם שדוד ארגוס לימד אותו מילה חדשה, מוריס שאל את הזוג מילפרד והם סיווגו לו אותה לפי מדרגות, מהמילים שמותר לומר ליד אמה (כלום), עד המילים שמותר לומר ליד גאנגסטרים ערסים (בערך שליש. רוב המילים היה אסור לומר אף פעם.).
"אני מכירה מילים אגרסיביות!" התרעמה אמה, "דוד שלך הוא ממש… חוצפן!"
מוריס צחק, בעיקר בגלל שהיא הרימה את ידה אל פיה במהירות כאילו כדי לכסות את המילים הנוראות שהיא אמרה. "אמת," הוא הנהן, "הוא ממש חוצפן."
הם הגיעו לבית משפחת מילפרד, ועלו לחדרה של אמה. מוריס היה שם כל כך הרבה, שרוב ספרי הלימוד שלו היו בכלל במדף הספרים בחדרה של אמה. למעשה, על אחת המגירות בארון היה כתוב בכתב ידה היפה של גברת מילפרד "דברים של מוריס". הם התחילו לעשות את שיעורי הבית ביחד, עד שבאמצע אחד התרגילים מוריס הניח את העיפרון, הרים את מבטו ואמר באיטיות. "נכון דוד ארגוס מספר מלא סיפורים של שטויות?"
"נכון." אמרה אמה בסקרנות. הסיפורים של מר פילץ' תמיד היו מעניינים. מחרידים, אבל מעניינים.
"אז הוא תמיד אומר שיש קוסמים ודברים כאלה, נכון?"
"כן, הוא אמר לך שאתה קוסם בסתר." צחקה אמה.
"אז הוא גם אמר שיש בית ספר של קוסמים שקוראים לו הודוורץ, ואני צריך ללכת אליו." מוריס הביט באמה בחשש, וקולו רעד. "והוא אמר שזה פנימיה, ושאני לא אחזור לפה יותר אף פעם. נכון שזה שטויות?"
אמה שמה לב שמוריס מפחד. "ברור שזה שטויות, אין באמת קוסמים." היא אמרה בידענות. "ואמא אמרה לי שכל הסיפורים של מר פילץ' הם שטויות, ואם אי פעם הוא עושה לך משהו רע אני צריכה להזמין אותך אלינו הביתה."
"טוב." מוריס נרגע, והם המשיכו לעשות שיעורי בית, בזמן שאי שם בערבות איזשהו מחוז באנגליה, לחש העתקה בזה הרגע סיים לכתוב "לכבוד מר הארי פוטר, הנך מוזמן לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."

הפרק הקודם		הפרק הבא