בן פריאפוס, בן קיאונה ובת מטיס

טורי פקח את עיניו, החומות ובצבע העץ. הוא מיד ראה נער עם שיער בלונדיני ועם עיניים כחולות כמו השמיים לפניו, ומאחוריו ישב נער עם שיער שחור כמו הלילה. הוא צעק בבהלה למקום הזר. הנער מיהר לחבק אותו, לא משהו שטורי ציפה לו, אבל זה הרגיע אותו. "נעים מאוד, טורי," אמר הנער עם השיער הבלונדיני ככה עכשיו. "אני וויל סולאס. ואני בן אפולו. אתה יודע מה זה אומר?" הנער הבלונדיני - וויל - הציג את עצמו עכשיו, ואז אמר באיטיות ובשקט ובעדינות ובזהירות. טורי הסתכל על הנער השני, ששילב ידיים. "אני ניקו," אמר הנער השני. "איך ידעתם איך קוראים לי?" טורי שאל בשקט ובלב הולם בפחד. "אמרת את השם שלך מתוך שינה," וויל הסביר. טורי זז באי נחת. זה קרה לו לפעמים. "אה. אני מצטער. אמרתי עוד דברים?" הוא אמר במבוכה. שני הנערים החליפו מבטים מודאגים, שגרמו לטורי להשתתק. "אה, כן. האמת שכן. אמרת שאבא שלך הכיר בך…פריאוס?" טורי הניד בראשו. "פריאפוס. ככה אבא שלי בחלום אמר לי." הוא אמר בשקט גם הוא. "אז זה נכון? אני אל? אתם אלים? איפה אני?" הוא שאל וניסה להתיישב, אבל נאנק מיד בכאב והנער וויל עזר לו להישכב בחזרה בעדינות בידיו. "לא. למרות שזאת מחשבה נחמדה, להיות אל. אבל אתה במחנה החצויים. זה מקום בטוח לחצויים מודרניים כמונו - כמוך גם. ואנחנו לא אלים. אתה לא אל. אנחנו חצי אלים. אתה גם חצי אל. ואבא שלך…" וויל השתתק.

"אבא שלך כנראה דיבר איתך בחלום שלך עכשיו," הנער שחור השיער, ניקו, המשיך עכשיו, וקימט את המצח. "אמרת שקוראים לו ' פריאפוס ' ? עוד לא היה לנו אל כזה. הוא כנראה מהההבטחה של ג'ייסון לאלים הזוטרים. אני מתכוון, המגניבים והשווים יותר." ניקו כמו מיהר להגיד. טורי התבלבל. "אבל נבנה לך ביתן בקסם עוד היום עם ילדי הקטה, הפייסטוס, וכאלה, ואני, האדס." "אתם דפוקים בשכל," טורי החליט עכשיו ואמר. וויל צחק ובדק אם יש לו חום בידו, ואז שם לו מטלית על המצח. "אתה עוד תראה. ואתה עוד תתרגל. האלים אמיתיים, טורי. האלים היוונים והרומים." וויל אמר בשיא הרצינות, שטורי הפסיק לצחוק בפחד והתחיל לבכות בפחד. וויל תמך בו בכתפיו ונהיה מודאג. הוא נישק את הנער ניקו על הלחי עכשיו….הא? טורי הרים כמה אלפי גבות, ככה זה הרגיש לו עכשיו, ושניהם הסמיקו. "אתם…אתם זוג. הבנתי." הוא לחש. וויל קפא באופן לא אופייני לו עכשיו ובהה בקיר בפנים אדומות כמו עגבניה. ניקו השתעל לידו הימנית ומשך את וויל אליו לחיבוק. "אממ, כן. בערך. אנחנו זוג." הוא נראה מרוצה מעצמו. "בסדר," טורי נאנק. שוב כאב לו. "רק תעשו שלא יכאב לי יותר ואני יעוף מהמקום הזה לעולמים." וויל התנתק מניקו עכשיו במבט מודאג שוב לטורי. "אתה לא יכול, טורי. אתה לא מבין? מפלצת - הידרה - רדפה אחריך לכאן וכמעט הרגה אותך. אלמלא ניקו ואני היינו בדיוק בדייט…" "העיקר שהייתם שם בסוף," אמר קול נעים של גבר עכשיו, וטורי הסתכל בזהירות על ראשו לכיוונו, וראה מולו פרצוף זקן, קשיש ונחמד, מסתכל עליו בדאגה, כמו הנערים המאוהבים. "אני כירון, נערי," אמר האיש בכיסא הגלגלים. "נעים מאוד. ויש לנו הרבה על מה לדבר." טורי הנהן במאמץ ובהסכמה. "אבל לא לפני שתשתה שיקויי חד קרן, ממחנה יופיטר," וויל אמר עכשיו כמו בהחלטה, ונתן לו משהו לשתות. זה היה בטעם של מים, אבל אז אחרי זה טורי הרגיש שהוא יכול לזוז שוב פחות או יותר, למרות כל התחבשות על בטנו. "טוב, אז שפוך," הוא אמר לכירון הזה עכשיו. "כי יש לי הרבה שאלות." האיש בכיסא הגלגלים צחק עכשיו והתחיל לדבר בזמן שהנערים חייכו אליו ושילבו ידיים אחרי שוויל שוב התיישב ליד ניקו.

הפרק הקודם		הפרק הבא