סולאנג'לו- ההתחלה

ניקו היה במרפאה
מה שאומר שהוא היה משועמם

טוב, הוא היה משועמם עד ששמע את קולו של ויל סולאס, בן אפולו מעצבן להפליא שמסיבה לא מובנת ניקו עדיין רוצה להיות בסביבתו, בקרבת מקום אומר "הי ניקו, רוצה לשחק עשרים ואחת שאלות?"

בהתחלה ניקו הזדקף בבהלה, רק לפני רגע סולאס ישב בצידו השני של החדר והקשיב ל… מה שזה לא היה באוזניות

אבל אז הוא ניער את ראשו והרים את מבטו ו… התאמץ שלא להסיט את מבטו
ויל היה כל כך קרוב
עיניו הכחולות של ויל פגשו את עיניו של ניקו
וניקו הרגיש כאילו נעמד קרוב מדי לבור האש

"אה, א- בסדר" ניקו הצליח להגיד לבסוף "אילו אה… יכולות ירשת מאפולו? כאלו שאני עוד לא יודע עליהן"

ויל העביר את אצבעותיו בשיערו, כנראה חושב מה לענות "יש את השריקה, שעל זה אתה יודע" אמר "ו… אלים אדירים, זה כל כך מביך. אני יכול לזהור בחושך"

"או וואו, אתה אדוארד קאלן!"

"קראת דמדומים?!"

"זה נחשב בתור שאלה" ציין ניקו "וכן, רק את הראשון. תתפלא כמה ספרי ערפדים יש בשאול, אפילו אבא שלי קיטר על חוסר הגיוון בארמון שלו"

ויל צחק בשקט "אם אתה צריך ספרים איכותיים, אני כאן לשירותך"

"רשמתי לפניי. עכשיו, השאלה שלי" ניקו עצר לרגע כדי לחשוב על שאלה "מי הזמר או הזמרת האהובים עליך?"

"נעמי סולאס" ויל ענה בלי לחשוב אפילו

"זו… אמא שלך, לא?" אמר ניקו "אני לא בטוח שזה נחשב"

"בטח שכן" אמר ויל "זה שהיא מקבלת נקודת בונוס על זה שהיא אמא שלי לא אומר שהיא לא נחשבת"

"אוקיי, בסדר, אז תורך"

"אה… אוקיי, יש לי! אני זוכר שכשרק הגעת למחנה מאוד אהבת מיתומאגיקה, אבל היה לפני זה משהו אחר שאהבת ככה?"

"תתכונן לשכוח כל מה שאמרת על מנורות לילה, כי זה באמת מביך" ניקו אמר ולרגע לא האמין שהוא עומד לספר את זה לוויל

לריינה וג'ייסון הוא לא סיפר, ועליהם הוא סומך במאה אחוזים

על ויל הוא לא סומך במאה אחוזים, ויל גורם לו להרגיש מוזר בתוך הגוף

כאילו…

כאילו הוא שתה רעל

"כשהייתי קטן אהבתי פיראטים" הוא סיפר "כאילו, מאוד"

זו כנראה הייתה אחת הסיבות שבגללן ניקו התאהב בפרסי (למרות שזה עבר)

"זה לא מביך, זה מאוד חמוד" אמר ויל, על פניו מרוח חיוך ענקי שגרם לניקו לרצות להיבלע מתחת לשמיכה "אני ממש מדמיין את זה, מיני ניקו די אנג'לו לבוש בתחפושת פיראטים"

"אתה לא תעז" ניקו אמר לו בקול המאיים ביותר שהצליח לגייס "תזכור שאתה מנורת הלילה מבנינו"

"באמת העדפתי כשקראת לי אדוארד קאלן" בן אפולו מלמל בתגובה (הערת כותבת: כי אדוארד לוהט, ומנורות לילה פחות)

"אדוארד זוהר באור" ניקו ציין "אתה אמרת שאתה זוהר בחושך, כמו מנורת לילה"

"שינוי נושא, תורך לשאול שאלה"

"בסדר, אה… אם היית צריך לבחור משהו ש… יקשר אותך לאבא שלך - מצטער, אני לא בטוח איך לנסח את זה - מה היית בוחר?"

"כאילו, כמו הטבעת שלך?" ויל שאל והצביע על טבעת הגולגולת שעל אצבעו של ניקו

אחותו הגדולה של ניקו, ביאנקה, הביאה לו את הטבעת
אבל… כן
אפשר להגיד שזה מקשר אותו להאדס

ניקו הנהן

"אז… אני חושב שאפשר להגיד שכבר יש לי משהו כזה" ויל אמר

"באמת? מה זה?"

"אל תחשוב שלא שמתי לב שזו שאלה שנייה ברצף. אבל… זה קעקוע, בצורה של שמש"

ניקו פער את פיו "אתה צוחק עלי"

ויל נד בראשו "אני מאוד רציני, יש לי קעקוע של שמש" הוא הצביע בכלליות על הצד השמאלי של חזהו, מעט מעל הלב "כאן"

המחשבה הראשונה שעברה בראשו של ניקו הייתה שהוא צריך הוכחה

השנייה הייתה שבעצם לא צריך

"אתה בטח הילד המועדף על אבא שלך עכשיו" ניקו אמר לבסוף

"עכשיו? אתה רומז שלפני זה לא הייתי?" ויל קרא בטון הפגוע המזוייף ביותר שניקו שמע בכל ימי חייו

"בטח שהיית, אתה נראה בדיוק כמוהו" ניקו אמר ונזכר פעם נוספת בשיחה של תאליה ופרסי.

וואו, אפולו לוהט, תאליה אמרה
טוב, הוא אל השמש, השיב פרסי
לא לזה התכוונתי

ניקו לא היה בטוח למה נזכר בזה דווקא עכשיו, אבל התזמון של הזיכרון מילא אותו רצון עז להתעסק בידיו

"בכל מקרה" הוא הוסיף "תורך לשאול שאלה"

והם חזרו למשחק

***

"ניקו" קולו של ויל נשמע מעל בן האדס מאוחר יותר באותו היום.

ניקו הזדקף בבהלה למשמע קולו של בן אפולו "מה בשם סטיקס, ויל? איך הופעת פה פתאום?"

ויל נעץ בו מבט מבולבל "אני… נכנסתי מהדלת? בכל מקרה, חשבתי על מה שאמרת - בקשר לספרי הערפדים - וחשבתי שאולי כדאי שאתן לך משהו איכותי לקרוא" הוא אמר והרים ספר בכריכה קשה ש… אפשר להגיד שהיה כחול?

הקירות של החדר המצוייר על הכריכה היו כחולים, וגם התקרה והמצאים על המיטה שעליה ישבה נערה שהזכירה לניקו את אחותו, הייזל, עם עורה הכהה ושיערה החום המתולתל.

על כיסא משרדי מול המיטה ישב נער חיוור, שיערו הבלונדיני ארוך ופרוע אבל לא מגיע לכתפיו ובידו מיקרופון.

הרצפה המצויירת על הכריכה מבולגנת ומלאה בחולצות זרוקות, ציורים, וגם ספר סגול, אבל מה שהכי בולט עליה היה זוג נעליים בצבע טורקיז בהיר עם שרוכים בצבע סגול.

מעל שתי הדמויות הייתה בועת דיבור עם הכיתוב "Radio Silence" בפנים

על התקרה המצויירת היה כתוב "alice oseman"
כנראה שם הסופרת

"א- או, וואו, תודה" ניקו אמר, בקושי מסוגל למצוא את המילים
העובדה שוויל סולאס חשב עליו גרמה לפרפור מוזר בליבו של ניקו
הוא עדיין לא שלל את הסיכוי שבן אפולו הרעיל אותו.

"אבל… אני קורא ממש לאט…"

"יהיה לך המון זמן לקרוא עכשיו, כי אתה עדיין צריך להישאר כאן שלושה ימים" אמר ויל "ובלי כוחות שאול, די אנג'לו. זה לא טוב לבריאות שלך"

ניקו נאנח בדרמטיות נשען לאחור "אני חייב?"

"כן, אתה חייב. שלושה ימים, לא פחות"

"ולא יותר"

"אנחנו נראה בקשר לזה, ילד מוות"

"אל תקרא לי ילד מוות"

"אנחנו נראה גם בקשר לזה, די אנג'לו" ויל ענה בחיוך

ניקו הרגיש שפניו מתלהטות
הוא הוריד את מבטו לידיו כשהבין שזה בטוח יותר מלהסתכל על בן אפולו.

"אז… אה… על מה הספר…?" שאל לבסוף ניקו בניסיון מובהק מדי לטעמו לשנות נושא

הוא חייב לקחת שיעורי שינוי נושא
אולי הרמס מלמד את זה, או אולי אפרודיטה.

סולאס סובב בידו את הספר כך שהתקציר היה מולו, אבל הוא לא קרא ממנו כשאמר "זה מספר על נערה בשם פרנסס, שמאוד אוהבת פודקאסט בשם 'יוניברס סיטי'. ואז היא מגלה שאלד, החבר הכי טוב של דניאל, שהוא… סוג של אויב שלה? אז הוא היה היוצר של הפודקאסט, והם מתחברים- פרנסס ואלד, היוצר. אני נשבע שזה יותר מעניין ממה שזה נשמע! אז אתה תקרא את הספר?"

כשוויל שאל את זה הוא נשמע…
זו הייתה תקווה, שניקו שמע בקול שלו?

"אני… כן, כנראה" ניקו אמר ואז הוסיף בחצי גיחוך "אתה נשמעת כאילו אתה ממש מנסה לא להגיד חלק מהדברים"

"טוב, אם הייתי אומר הייתי עושה לך ספויילרים, וזה היה הורס לך את הספר"

"היה… הורס לי את הספר?" ניקו חזר באיטיות אחרי דבריו של ויל "אתה באמת מאמין בזה?"

"אני יודע את זה"

ניקו שתק לרגע, מרחם על ויל שהוא מאמין לזה ומרחם על עצמו על כך שהוא צריך להתמודד עם ויל שמאמין בזה, ואז אמר "תספר ספויילר, אני אוכיח לך שזה לא הורס"

"אבל- ניקו, זה באמת הורס!"

"אז תגיד משהו קטן, לא משהו שמשנה הרבה"

ויל נראה כאילו הוא נאבק בעצמו במחשבה של מה להגיד, עד שהוא פותח את פיו כדי להגיד משהו ו…
סוגר אותו שוב ומזעיף פנים כמו ילד קטן

ויל פתח את פיו פעם נוספת ואמר "הכלב- לא, אני לא יכול לגלות לך את זה…"

הוא עצר שוב, ניקו יכל ממש לראות את גלגלי השיניים במוחו של ויל מסתובבים, ואז הוא אומר "הם- כאילו, אלד ודניאל, הם, אה… לא חברים הכי טובים"

ניקו לא היה בטוח שוויל ידע איך להסביר את מה שניסה להגיד

"כאילו, הם כן חברים הכי טובים!" ויל מיהר לתקן את עצמו "אבל הם גם… כאילו… לא…? כאילו, הם יוצאים. אלד ודניאל יוצאים. כאילו, לא בדיוק, אבל הם במערכת יחסים רומנטית, זו הייתה הכוונה שלי"

ניקו בחן ארוכות את פניו של ויל
למה בן אפולו נשמע מוזר כשאמר את זה?

ניקו יכל להישבע שפניו של ויל האדימו כשמבטיהם נפגשו, אבל ויל ניתק את קשר העין לפני שניקו יכל לאשר את זה

"אלים אדירים, אני נשמע הומופוב" אמר ויל בעודו קובר את פניו בכפות ידיו, ואז הוא הרים את עיניו והסתכל על ישר על ניקו "אני לא, אני נשבע! פשוט... הלכתי לאיבוד בהסבר"

"טוב, די קשה לא להאמין לך כשאתה בן אפולו" ניקו אמר לוויל כשצורך בלתי מוזר להרגיע את בן אפולו מילא אותו"כאילו, יש הרבה סיפורים על מאהבים בנים שהיו לו. הוא גם לא היה היחיד, יש גם את אכילס ופטרוקלוס, הרמס, אפילו לזאוס ופוסידון היו מאהבים"

ויל העביר אצבעות בשיערו הבלונדיני "אתה יכול להיות דוקטור למיתולוגיה היוונית" הוא אמר

"טוב, אתה יכול להיות דוקטור"

"חשבתי שאמרת שאני יותר אחות בית ספר"

"מה שנכון"

"תחזור בך, די אנג'לו!" 

ניקו נד בראשו, חיוך לא רצוני על שפתיו, ונאלץ להודות בפני עצמו שוויל לא נורא כל כך אחרי הכל.

למרות שעדיין לא שלל את הקטע עם ההרעלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא