קסם הוא מגיפה

הם ישבו בפונדק בו טום מעולם לא ישב קודם. הסיבה גרמה לו להתחלחל, אם כי לא הראה זאת לדמבלדור. החנות הסגורה שהכיר בפעמים הרבות כאשר הביט דרך החלון במסבאה בו ישב, כולל בלילה זה, הייתה בעצם פונדק "הקלחת הרותחת". מסתבר כי מוגלגים, מונח המתאר אנשים חסרי קסם על פי דמבלדור, לא יכולים לראות אותו.

"אם כי סקיבים יכולים לראות מבעד לאשליה כי מדובר במקום סגור." אמר דמבלדור וחייך אליו. "אני חולף סביב האזור כבר יותר משנה. אם הייתי מסוגל לראות את המקום הזה, " אמר טום והחווה אל המקום המצחין בעיניו, " הייתי יודע זאת."

"אה, אבל זה עצם העניין. הבטת אל המקום בעיניים מוגלגיות. ייקח לך עוד זמן מה להתרגל להביט בעיניים של קוסמים. עם הזמן, אתה תלמד להבדיל מתי מדובר באחיזת עיניים שנועדה להחביא את עולמנו מפני המוגלגים, לעומת האמת עצמה."

דבריו של דמבלדור הכעיסו את טום רידל. מהיכן התעוזה לשקר כך לאנשים כה רבים? האם עצם העובדה שאדם נולד ללא קסם נותנת להם רשות לשקר ולעוות את המציאות ככה? טום כבר ידע שהוא מתעב כל דבר הקשור לקסמים. אבל כדי לשרוד, הוא חייב לשחק את המשחק, הוא חייב לגלות את האמת על הוריו. כדי לעשות זאת, הוא חייב להיטמע בעולם החוצני שכעת נכנס אליו.

הוא הביט במשקה המוזר שרכש למענו דמבלדור. הוא הרים את הספל בחשש, והחליט ללגום ממנו. כל חושיו הזהירו אותו כי מדובר ברעל, ואולם, הטעם לא היה כה נורא.

"בירצפת. טעם נרכש, אך משקה אהוב במיוחד על קוסמים."

טום כבר החליט כי הוא שונא את המשקה הזה, אך לא היה זה הזמן לחשוף את האמת בפני השוטה הזקן. "תודה רבה טום, על משקה נהדר, כמו תמיד." אמר דמבלדור אל בעל הפונדק, שגם לו קראו טום. עובדה זו לא שימחה את טום רידל. לחלוק את שמו עם קוסם... הוא איננו מוכן שישוו אותו לאחרים. קל וחומר לסוטים אשר מחוללים את טבעו של עולם.

"מדוע הבאת אותי לכאן, פרופסור?" אמר טום, מתאמץ להסוות את הבוז במילה האחרונה. "חשבתי שאנו נוסעים לבית הספר שלך." אמר טום רידל והביט אל עבר החלון שהשקיף לרחוב. ניידת משטרה עברה ברחוב, נראה שמישהו גילה את הגופה אותה השאיר. הוא לא חשש כמובן. השוטרים לעולם לא יוכלו למצוא אותו תחת מעטה הקסמים. נראה שיהיה שימושי להשתמש בעולמם, חשב טום.

"נכון מאוד. אולם לפני שתוכל לחיות בעולמנו, עליי לעזור לך להשתלב בו. לא תוכל להסתדר ללא כסף של קוסמים, אני חושש." אמר דמבלדור.

לאחר שסיימו את המשקה, דמבלדור שילם בפני טום על חדר ללילה לכל אחד מהם. עם בוא הבוקר, פנו השניים אל עבר היציאה האחורית של הפונדק, מולם נחשף קיר לבנים. דמבלדור חייך אל טום ולאחר תנועה מהירה בשרביט שלו, קיר הלבנים נעלם ונחשף רחוב שלם בפני טום.

טום רידל נחרד. הרחוב היה כה... קסום. מכל עבר נראו חנויות מוזרות אשר מרכוליותיהן היו זרות לו. הוא ראה חנות בה נמכרו גלימות ארוכות וכובעים מחודדים, חנות בה נמכרו חיות, אך לא חיות מחמד  שאדם רגיל מצפה לראות , חיות כמו עטלפים, צפרדעים, ינשופים וגיריות. בחנות אחרת ראה כי מוכרים צנצנות המכילות איברים פנימיים של בעלי חיים או עשבים מוזרים. "שיקויים." אמר דמבלדור. טום רידל התחלחל, איך ייתכן שרחוב מלא בכל כך הרבה גועל נחבא בפני עולם שלם? זה היה פשע, ללא ספק.

"בוא, נלך לגרינגוטס, בנק הקוסמים." אמר דמבלדור , וטום השתרך אחריו באי חשק. "אין לי כסף." אמר טום, ודמבלדור חייך אליו. "לעת עתה. כשתתחיל לעבוד כשומר הקרקעות, תקבל בכל חודש שכר. בינתיים, אני אפתח לך קרן הדומה לקרן אותה מקבלים תלמידים בני מוגלגים."

טום רידל נעצר. "אתה רוצה להגיד לי, שישנם קוסמים שנולדים למוגלגים?" אמר טום רידל בהפתעה גמורה.

"אכן. הרבה מאוד קוסמים נולדים למוגלגים. תופעה מרתקת שלא נמצאה לה תשובה עדיין. כנראה הקסם חבוי בדמם."

טום לא ידע מה לחשוב על כך. מוגלגים הם כמובן הנורמה, דרך הטבע. אך שתיוולד סטייה שכזו למוגלגים... איך ייתכן שהם יקבלו צאצא נאלח שכזה?

"האם המוגלגים האלו גם זוכים לאותו יחס משפיל, בו מוחקים את זכרונותיהם בגסות?" שאל טום שלא יכל להתאפק.

"כמובן שלא, זו זכותם המלאה לדעת שבנם הוא קוסם או ביתם היא מכשפה. כמובן כי מצופה גם מהם לכבד את סודיותנו."

טום הניד בראשו בחוסר אמון, אם היה לו צאצא סוטה שכזה , כמובן שהיה רוצח אותו מיד. אך טום מעולם לא חשק בצאצא. היה זה בזבוז זמן מבחינתו.

הם הגיעו אל בניין עצום ומרשים בסוף הרחוב.

"ברוך הבא לגרינגוטס." אמר דמבלדור, והם עלו בגרם המדרגות הרחב שהוביל אל כניסה מפוארת. כאשר נכנסו, הזדעזע טום לראות יצורים מכוערים ונמוכים בעלי אף מעוקם מכל עבר.

"מה אלה?" שאל טום בחרדה.

"גובלינים. הם אחראים על בנק הקוסמים."

טום לא ידע מה לחשוב על כך שישנם יצורים תבוניים נוספים מלבד בני אדם. מצד אחד הם לא היו קוסמים, אך מצד שני, הם כן חיו בעולם קסום.

"לגובלינים ולקוסמים היסטוריה ארוכה. מלחמות, מרד , שביתת נשק. הגובלינים חשדניים מאוד כלפי קוסמים, ובעלי גאווה עצומה."

טום חייך לעצמו, ייתכן כי הגובלינים יועילו לו ביום מן הימים, אם הם לא מחבבים קוסמים.

דמבלדור ניגש אל אחד הגובלינים ושוחח עימו. טום ניצל את ההזדמנות להביט בגרינגוטס. הבניין היה עצום, ולא היה הגיוני שיצליחו להחביא מבנה ענק שכזה מפני עיניים כה רבות. "פשוט מבחיל." אמר טום בקול בשעה שנתקע במשהו. הוא הביט מטה וראה כי מדובר בגובלין המביט בו בעיניים כעוסות.

"הסתכל לאן אתה הולך, קוסם." אמר הגובלין בזעם.

טום ירק בכעס, "לעולם אל תקרא לי קוסם, יצור."

הגובלין בתגובה פער את פיו בהפתעה. "אינך קוסם? אך אם כן מה מעשיך פה?"

" הוא," אמר טום והצביע אל דמבלדור, "החליט להעסיק אותי כשומר הקרקעות בהוגוורטס." היה זה תורו של הגובלין כעת לירוק בכעס, "בני האדם מלמדים במשך מאות שנים את סודות הקסם, ומסרבים להעביר את הידע אלינו הגובלינים."

טום הביט בו כעת בעניין, "הם חושבים את עצמם, הלא כן?" הגובלין הנהן. "אתה טוען שאינך קוסם, מה אתה אם כן?"

"על פי דבריו, אני נקרא סקיב. אדם ללא קסם שנולד לקוסמים." אמר טום ומשך בכתפיו. "מבחינתי לא משנה איך תקרא לי, כל עוד אין אני יכול לעוות את הטבע בעזרת איזה מקל, אני מרוצה."

הגובלין כעת חייך, נראה שדבריו סיפקו אותו. "אתה לא דומה לשאר בני מינך. אתה מזכיר קצת בהתנהגותך גובלין. זה דבר טוב." הוא אמר והושיט את ידו הקטנה ללחיצת יד. טום התלבט ולבסוף החליט ללחוץ את ידו בחזרה. לרכוש חברים שיוכלו לעזור לו בעתיד בכל דבר שיחליט יועילו לו אחרי הכול. הוא עדיין לא החליט מה דעתו על היצורים שנקראו גובלינים, אך אי חיבתם לקוסמים ללא ספק תוכל להועיל לו בעתיד.

"טום רידל, אדוני." אמר בנימוס וקד קלות בפני הגובלין. כפי שחשב, המחווה מצאה חן מאוד בעיניי הגובלין, " קוגקרס. בניגוד לחברך הקסום, אני בהחלט אשמח לראותך שוב ביום מן הימים."

טום חייך אל הגובלין, הוא מצא כי חיוכו ידע לעשות פלאים, בין אם מדובר בבן אדם או בגובלין.

"ובכן, הכל חתום וגמור. פתחתי לך את הקרן, כעת נוכל להתחיל במסענו אל הוגוורטס. הו ואיזו הפתעה נעימה!" קרא לפתע אלבוס דמבלדור בשמחה והביט אל מאחורי גבו של טום. דמבלדור ניגש אל עבר אישה גבוהה ואמידה למראה , בעלת חזות מתנשאת למדי. "מגדלנה! כמה טוב לראות אותך!" קרא דמבלדור ונשק קלות על ידה של אותה גברת. "טום, הכר בבקשה את מגדלנה פילץ'. מגדלנה היא אחת מחברי הוועד המנהל של בית הספר." האישה הביטה בטום כאילו לא מדובר ביותר מתולעת. הוא לפתע ראה מאחוריה שני נערים. בעוד האחד הביט אל עבר דמבלדור בחיוך קל, השני שילב ידיו והביט ברצפה בכעס. "מה שלומך הוליסטר?" דמבלדור שאל את הנער החייכן. "הוליסטר הוא תלמיד בבית ספרנו בשנה הרביעית. "ומי זה הנער השני, אותו אני לא מכיר?" שאל דמבלדור את מגדלנה.

"ארגוס. אחיו התאום. לא פלא שאינך מכיר אותו, הוא בסך הכל סקיב." אמרה מגדלנה בנימה של גועל.

הם ישבו בפונדק בו טום מעולם לא ישב קודם. הסיבה גרמה לו להתחלחל, אם כי לא הראה זאת לדמבלדור. החנות הסגורה שהכיר בפעמים הרבות כאשר הביט דרך החלון במסבאה בו ישב, כולל בלילה זה, הייתה בעצם פונדק "הקלחת הרותחת". מסתבר כי מוגלגים, מונח המתאר אנשים חסרי קסם על פי דמבלדור, לא יכולים לראות אותו.

"אם כי סקיבים יכולים לראות מבעד לאשליה כי מדובר במקום סגור." אמר דמבלדור וחייך אליו. "אני חולף סביב האזור כבר יותר משנה. אם הייתי מסוגל לראות את המקום הזה, " אמר טום והחווה אל המקום המצחין בעיניו, " הייתי יודע זאת."

"אה, אבל זה עצם העניין. הבטת אל המקום בעיניים מוגלגיות. ייקח לך עוד זמן מה להתרגל להביט בעיניים של קוסמים. עם הזמן, אתה תלמד להבדיל מתי מדובר באחיזת עיניים שנועדה להחביא את עולמנו מפני המוגלגים, לעומת האמת עצמה."

דבריו של דמבלדור הכעיסו את טום רידל. מהיכן התעוזה לשקר כך לאנשים כה רבים? האם עצם העובדה שאדם נולד ללא קסם נותנת להם רשות לשקר ולעוות את המציאות ככה? טום כבר ידע שהוא מתעב כל דבר הקשור לקסמים. אבל כדי לשרוד, הוא חייב לשחק את המשחק, הוא חייב לגלות את האמת על הוריו. כדי לעשות זאת, הוא חייב להיטמע בעולם החוצני שכעת נכנס אליו.

הוא הביט במשקה המוזר שרכש למענו דמבלדור. הוא הרים את הספל בחשש, והחליט ללגום ממנו. כל חושיו הזהירו אותו כי מדובר ברעל, ואולם, הטעם לא היה כה נורא.

"בירצפת. טעם נרכש, אך משקה אהוב במיוחד על קוסמים."

טום כבר החליט כי הוא שונא את המשקה הזה, אך לא היה זה הזמן לחשוף את האמת בפני השוטה הזקן. "תודה רבה טום, על משקה נהדר, כמו תמיד." אמר דמבלדור אל בעל הפונדק, שגם לו קראו טום. עובדה זו לא שימחה את טום רידל. לחלוק את שמו עם קוסם... הוא איננו מוכן שישוו אותו לאחרים. קל וחומר לסוטים אשר מחוללים את טבעו של עולם.

"מדוע הבאת אותי לכאן, פרופסור?" אמר טום, מתאמץ להסוות את הבוז במילה האחרונה. "חשבתי שאנו נוסעים לבית הספר שלך." אמר טום רידל והביט אל עבר החלון שהשקיף לרחוב. ניידת משטרה עברה ברחוב, נראה שמישהו גילה את הגופה אותה השאיר. הוא לא חשש כמובן. השוטרים לעולם לא יוכלו למצוא אותו תחת מעטה הקסמים. נראה שיהיה שימושי להשתמש בעולמם, חשב טום.

"נכון מאוד. אולם לפני שתוכל לחיות בעולמנו, עליי לעזור לך להשתלב בו. לא תוכל להסתדר ללא כסף של קוסמים, אני חושש." אמר דמבלדור.

לאחר שסיימו את המשקה, דמבלדור שילם בפני טום על חדר ללילה לכל אחד מהם. עם בוא הבוקר, פנו השניים אל עבר היציאה האחורית של הפונדק, מולם נחשף קיר לבנים. דמבלדור חייך אל טום ולאחר תנועה מהירה בשרביט שלו, קיר הלבנים נעלם ונחשף רחוב שלם בפני טום.

טום רידל נחרד. הרחוב היה כה... קסום. מכל עבר נראו חנויות מוזרות אשר מרכוליותיהן היו זרות לו. הוא ראה חנות בה נמכרו גלימות ארוכות וכובעים מחודדים, חנות בה נמכרו חיות, אך לא חיות מחמד  שאדם רגיל מצפה לראות , חיות כמו עטלפים, צפרדעים, ינשופים וגיריות. בחנות אחרת ראה כי מוכרים צנצנות המכילות איברים פנימיים של בעלי חיים או עשבים מוזרים. "שיקויים." אמר דמבלדור. טום רידל התחלחל, איך ייתכן שרחוב מלא בכל כך הרבה גועל נחבא בפני עולם שלם? זה היה פשע, ללא ספק.

"בוא, נלך לגרינגוטס, בנק הקוסמים." אמר דמבלדור , וטום השתרך אחריו באי חשק. "אין לי כסף." אמר טום, ודמבלדור חייך אליו. "לעת עתה. כשתתחיל לעבוד כשומר הקרקעות, תקבל בכל חודש שכר. בינתיים, אני אפתח לך קרן הדומה לקרן אותה מקבלים תלמידים בני מוגלגים."

טום רידל נעצר. "אתה רוצה להגיד לי, שישנם קוסמים שנולדים למוגלגים?" אמר טום רידל בהפתעה גמורה.

"אכן. הרבה מאוד קוסמים נולדים למוגלגים. תופעה מרתקת שלא נמצאה לה תשובה עדיין. כנראה הקסם חבוי בדמם."

טום לא ידע מה לחשוב על כך. מוגלגים הם כמובן הנורמה, דרך הטבע. אך שתיוולד סטייה שכזו למוגלגים... איך ייתכן שהם יקבלו צאצא נאלח שכזה?

"האם המוגלגים האלו גם זוכים לאותו יחס משפיל, בו מוחקים את זכרונותיהם בגסות?" שאל טום שלא יכל להתאפק.

"כמובן שלא, זו זכותם המלאה לדעת שבנם הוא קוסם או ביתם היא מכשפה. כמובן כי מצופה גם מהם לכבד את סודיותנו."

טום הניד בראשו בחוסר אמון, אם היה לו צאצא סוטה שכזה , כמובן שהיה רוצח אותו מיד. אך טום מעולם לא חשק בצאצא. היה זה בזבוז זמן מבחינתו.

הם הגיעו אל בניין עצום ומרשים בסוף הרחוב.

"ברוך הבא לגרינגוטס." אמר דמבלדור, והם עלו בגרם המדרגות הרחב שהוביל אל כניסה מפוארת. כאשר נכנסו, הזדעזע טום לראות יצורים מכוערים ונמוכים בעלי אף מעוקם מכל עבר.

"מה אלה?" שאל טום בחרדה.

"גובלינים. הם אחראים על בנק הקוסמים."

טום לא ידע מה לחשוב על כך שישנם יצורים תבוניים נוספים מלבד בני אדם. מצד אחד הם לא היו קוסמים, אך מצד שני, הם כן חיו בעולם קסום.

"לגובלינים ולקוסמים היסטוריה ארוכה. מלחמות, מרד , שביתת נשק. הגובלינים חשדניים מאוד כלפי קוסמים, ובעלי גאווה עצומה."

טום חייך לעצמו, ייתכן כי הגובלינים יועילו לו ביום מן הימים, אם הם לא מחבבים קוסמים.

דמבלדור ניגש אל אחד הגובלינים ושוחח עימו. טום ניצל את ההזדמנות להביט בגרינגוטס. הבניין היה עצום, ולא היה הגיוני שיצליחו להחביא מבנה ענק שכזה מפני עיניים כה רבות. "פשוט מבחיל." אמר טום בקול בשעה שנתקע במשהו. הוא הביט מטה וראה כי מדובר בגובלין המביט בו בעיניים כעוסות.

"הסתכל לאן אתה הולך, קוסם." אמר הגובלין בזעם.

טום ירק בכעס, "לעולם אל תקרא לי קוסם, יצור."

הגובלין בתגובה פער את פיו בהפתעה. "אינך קוסם? אך אם כן מה מעשיך פה?"

" הוא," אמר טום והצביע אל דמבלדור, "החליט להעסיק אותי כשומר הקרקעות בהוגוורטס." היה זה תורו של הגובלין כעת לירוק בכעס, "בני האדם מלמדים במשך מאות שנים את סודות הקסם, ומסרבים להעביר את הידע אלינו הגובלינים."

טום הביט בו כעת בעניין, "הם חושבים את עצמם, הלא כן?" הגובלין הנהן. "אתה טוען שאינך קוסם, מה אתה אם כן?"

"על פי דבריו, אני נקרא סקיב. אדם ללא קסם שנולד לקוסמים." אמר טום ומשך בכתפיו. "מבחינתי לא משנה איך תקרא לי, כל עוד אין אני יכול לעוות את הטבע בעזרת איזה מקל, אני מרוצה."

הגובלין כעת חייך, נראה שדבריו סיפקו אותו. "אתה לא דומה לשאר בני מינך. אתה מזכיר קצת בהתנהגותך גובלין. זה דבר טוב." הוא אמר והושיט את ידו הקטנה ללחיצת יד. טום התלבט ולבסוף החליט ללחוץ את ידו בחזרה. לרכוש חברים שיוכלו לעזור לו בעתיד בכל דבר שיחליט יועילו לו אחרי הכול. הוא עדיין לא החליט מה דעתו על היצורים שנקראו גובלינים, אך אי חיבתם לקוסמים ללא ספק תוכל להועיל לו בעתיד.

"טום רידל, אדוני." אמר בנימוס וקד קלות בפני הגובלין. כפי שחשב, המחווה מצאה חן מאוד בעיניי הגובלין, " קוגקרס. בניגוד לחברך הקסום, אני בהחלט אשמח לראותך שוב ביום מן הימים."

טום חייך אל הגובלין, הוא מצא כי חיוכו ידע לעשות פלאים, בין אם מדובר בבן אדם או בגובלין.

"ובכן, הכל חתום וגמור. פתחתי לך את הקרן, כעת נוכל להתחיל במסענו אל הוגוורטס. הו ואיזו הפתעה נעימה!" קרא לפתע אלבוס דמבלדור בשמחה והביט אל מאחורי גבו של טום. דמבלדור ניגש אל עבר אישה גבוהה ואמידה למראה , בעלת חזות מתנשאת למדי. "מגדלנה! כמה טוב לראות אותך!" קרא דמבלדור ונשק קלות על ידה של אותה גברת. "טום, הכר בבקשה את מגדלנה פילץ'. מגדלנה היא אחת מחברי הוועד המנהל של בית הספר." האישה הביטה בטום כאילו לא מדובר ביותר מתולעת. הוא לפתע ראה מאחוריה שני נערים. בעוד האחד הביט אל עבר דמבלדור בחיוך קל, השני שילב ידיו והביט ברצפה בכעס. "מה שלומך הוליסטר?" דמבלדור שאל את הנער החייכן. "הוליסטר הוא תלמיד בבית ספרנו בשנה הרביעית. "ומי זה הנער השני, אותו אני לא מכיר?" שאל דמבלדור את מגדלנה.

"ארגוס. אחיו התאום. לא פלא שאינך מכיר אותו, הוא בסך הכל סקיב." אמרה מגדלנה בנימה של גועל.

הפרק הקודם		הפרק הבא