קסם הוא מגיפה

עברו חמש שנים מאז אותו מפגש בין טום לאיש המוזר ההוא שקרא לעצמו פרופסור. החיים בבית היתומים לא השתפרו, להפך. טום גדל וגבה והפך לנער יפה תואר, אך עם זאת, הוא המשיך להשליט טרור בבית היתומים, כאשר עתה כשכבר גדל, גם הסגל פחד מפניו. לטום לא היה רצון לחוות עוד שנתיים שלמות של שעמום וסבל, ולבזבז את חייו על לימודים משמימים שלא מועילים לו בדבר. אך לטום לא היה לאן ללכת, עד הלילה. הוא לא תיכנן זאת, אך בדרך כלל דברים כמו מה שקרה עכשיו התרחשו במקרה. טום יצא לשיטוט לילי ברחובות לונדון, דבר שעשה בשנה האחרונה מדי לילה כמעט. הוא לא היה מסוגל עוד לשהות בין כותלי הכלא אותו כינה בית בעל כורחו. טום אהב לשוטט ברחובות העיר, ולתת למחשבותיו לנדוד. בדמיונו, היה איש חשוב, עדת מעריצים מאחוריו עושה כל שאמר, בעוד הוא צובר עוד ועוד כוח. אך במציאות , הוא היה נער יתום חסר חשיבות או שם. למרות זאת, הוא למד לנצל את מראהו הנאה למען טובתו האישית. כך היה משיג אלכוהול למרות גילו הצעיר , סמים , סיגריות ואף נשק. לטום לא היה צורך להשתמש בחומרים שונים על מנת לאבד שליטה. אך הם היו אמצעי יעיל לשלוט בבית היתומים. הנערים הגדולים היו תלויים בו ובסחורה שהשיג, וכך צבר חברים , בריונים כמוהו שעזרו לו להפוך לאדם המסוכן ביותר בבית היתומים. טום אהב את התחושה המשכרת של הכוח שהשיג, אך לדאבונו, התחושה הייתה דהויה , איננה מספקת. טום רידל היה זקוק לעוד כוח. הלילה חשב, ייתכן שייאלץ לעשות את מה שעד לפני כמה חודשים היה דוחה בביטול.

הוא הביט בגופה הצעירה שנחה לרגליו, מתבוססת בדמה. היה זה הרצח הראשון שלו. היה משהו מבדר בלראות כיצד העיניים של האדם השוכב מולו בוהות בו בחוסר חיים, לראות כיצד נשימותיו הלכו ודעכו.

טום סובב את הלהב שאחז בידו הימנית, נותן לדם שעל הלהב לטפטף על המדרכה. הוא לא תכנן להרוג אותו, למען האמת. אך הנער התחצף וחשב שיוכל לגנוב ממנו. כולם יודעים מה השווי של הרואין ברחוב. אבל הנער העשיר והמפונק החליט לגנוב ממנו, ולטום לא הייתה ברירה.

הוא הביט סביב הזירה בה עמד. הרצח התרחש בסמטה הסמוכה לרחוב הראשי, והיה מספיק שעובר אורח יביט ימינה ויראה את המתרחש. דם זלג על נעליו , והמאבק שהתרחש בסמטה לא הותיר לטום הרבה ברירות.  הוא לא ידע להסתיר את עקבותיו, לא ידע כיצד לברוח מן חוקרי המשטרה שיגיעו לחקור את הרצח. הוא אומנם היה יתום וחסר חשיבות, אבל טום ידע שהחוקרים מכירים את המקום בו התגורר, הם יגיעו בסופו של דבר לבית היתומים ויגלו מי מנהל את העניינים, מי סוחר בנשק וסמים. לא, לטום לא הייתה שום כוונה להפוך לאסיר.

הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו ומישש את פיסת הקלף שהייתה בתוכו. עם השנים לא הבין למה עדיין הקפיד לשמור אותה, ולהקפיד להעביר אותה מבגד לבגד על מנת שלא ייהרס כאשר קלרה הזקנה הייתה מכבסת את בגדיו.

כעת הבין כי שמר על מגילת הקלף לרגע זה ממש. היה זה כרטיס הכניסה שלו לעולם אותו לא רצה לבקר מעולם. העולם שאביו חי בו, אביו שסטה מן דרך הטבע. הוא החליט תוך זמן קצר לאחר אותו מפגש עם דמבלדור כי לא ייתכן כי אימו הייתה מכשפה. אם לאימו היו כוחות קסם, היא לא הייתה מתה בלידה. היא יכלה להציל את עצמה. אם כן זה ברור שאביו שעל שמו הוא נקרא, היה קוסם. עובדה זו גרמה לו להצטמרר. כבר זמן רב הוא משתעשע ברעיון להחליף את שמו לשם אחר. שם שיבדיל אותו מאביו, שם שיגרום לו להיות שונה מכל השאר.

טום נאנח, ניגב את להב הסכין בבגדי קורבנו והכניס אותה אל תוך גרבו הימנית. לאחר מכן צעד בביטחון מאותה סמטה אל עבר הרחוב הראשי. לאחר הליכה קצרה הגיע אל אחת מנקודות הציון אותן הכיר. היה זה רחוב צ'רינג קרוס בו שכנה מסבאה קטנה וחסרת ייחוד, אל מול חנות קטנה שתמיד הייתה סגורה. על אף שהיה קטין, בעזרת קסמו האישי נכנס טום כמעט תמיד והביט בעניין באנשים השוהים במקום.

כמו תמיד הוא בחר בשולחן שהיה צמוד לפינה , התיישב על שרפרף העץ הרעוע ושלף את הקלף:

'אם אי פעם תזדקק לעצה או שתרצה כל קשר לעולם הקסמים, פשוט אמור את המילה בבקשה.

שלך,

 פרופסור אלבוס דמבלדור'

טום עיקם את אפיו. ההודעה הסתומה לא עזרה לא במאומה. כיצד הוא אמור ליידע את אותו אדם נאלח כי הוא מעוניין ליצור עימו קשר? 

טום הביט ימינה ושמאלה, אף אחד לא שם לב אליו, כפי שאהב. הוא הביט בקלף בו אחז, כחכח בגרונו ואמר, "בבקשה."

דבר לא קרה, כפי שחשב. טום נאנח, הוא ייאלץ לברוח מלונדון, כעת זה היה ברור לו.

לפתע שמע צעקה מכיוון הרחוב, טום הביט בסקרנות מן החלון שהשקיף אל הרחוב וראה כי פנסי הרחוב כבו, דבר שהיה נראה לו לא תקין. אם הייתה הפסקת חשמל, גם האור הקלוש מאותה מסבאה בה ישב היה אמור להיכבות, הלא כן? זה היה חריג...

"לא ייתכן..." אמר לעצמו וקם ממושבו. הוא החליט לבדוק את המתרחש ויצא לכיוון הרחוב החשוך.

בעוד הוא החל לצעוד במורד הרחוב, לפתע ראה מימינו כי פנס רחוב ברחוב הצדדי כבה גם הוא. הוא החליט לבדוק ופנה אל אותו רחוב. בדיוק באותו הרגע בו רגלה דרכה אל תוך הרחוב הצדדי, הפנס החשוך חזר לבהוק מחדש. מתחתיו, עמד אותו אדם אשר פגש לפני חמש שנים. אלבוס דמבלדור הביט בטום רידל בסקרנות.

"לעולם לא חשבתי שתבקש לפגוש אותי שוב." אמר דמבלדור בנימה לא ברורה. "אני חייב להודות, שלאחר חמש שנים לקבל ממך בקשה להיפגש הייתה... הפתעה."

טום החליט כי לא יסגיר שום רגש כלפי אותו  אדם שקרא לעצמו אלבוס דמבלדור.

"אני מודה שהמפגש הראשון שלנו לא היה ידידותי." אמר טום בפנים חתומות. "כעסתי, כמובן , שגרמת לי לחשוב שתעזור לי לצאת מהמקום אותו מכריחים לי לכנות בית.  לא היה לי שום רצון להיות בקשר עם עולמך."

"מובן מאליו, טום... מובן מאליו..."

"אבל הבנתי. אם אי פעם ארצה לדעת מי היו הוריי, מי היה..." הוא השתהה, "קוסם," אמר, מנסה להסוות את הגועל שחש כאשר אמר את המילה, "אזדקק לעזרתך."

"עזור לי לצאת מהמקום הארור הזה, אני לא יכול לשהות יותר בבית היתומים." אמר טום, מסווה מבט של תחינה בפניו של דמבלדור. הוא שמח לראות על פי הבעת פניו של דמבלדור, כי הוא ריחם עליו, מרגיש אשמה כי נטע בו תקוות שווא כאשר פגש אותו לפני מספר שנים.

"למען האמת... אני חושב שישנה דרך לעזור לך לגלות על הוריך, ובו זמנית תוכל להתגורר הרחק מבית היתומים. אך תאלץ לשהות לצידם של הקוסמים אותם תיעבת כאשר היית ילד." אמר דמבלדור בפשטות.

"לאחרונה שומר הקרקעות בבית הספר שלנו פרש. מה דעתך לעבוד כשומר הקרקעות בבית הספר הוגוורטס?"

הפרק הקודם		הפרק הבא