שומרת הערים האסורות.

"נהוג להגיד תודה," אמר פתאום מרקוס שהאוטובוס יצא מהחנייה בלעדינו. "הצלתי אותך."

סופי ידעה את זה יותר מדי טוב, והיא ידעה שתמורת העזרה הזאת היא תצטרך להעמיד פנים 

שהיא החברה שלו.

"לא אם זה בלי תמורה." אמרה ושילבה ידיים על הבטנה. "ובכל מקרה, אתה לא צריך באמת עזרה, נכון?"

שאלה וזיק בהלה היה בקולה.

"לא, להתראות." קיצר את תשובתו, ונופף לה לשלום שהלך משם, אבל אז הסתובב, "המסיבה המסכות תיהיה

ב27.4 עוד בערך כזה שלוש עשרה ימים, בשעה 7, אני ישלח לך בגדים, ואל תאחרי."

הוא ניפנף אותה והשאיר אותה נאנחת בהקלה.

לאחר ששכנעה את השומר לתת לה לצאת, הלכה ישירות לפארק שקרוב לביתה. אביה עובד מהבית ואם

יראה שהיא לא יצאה לטיול, יספר לאימא שלה ושתיהם יהרגו אותה.

ישירות לספסל שלה, הספסל שתמיד הלכה אליו ששיעמם לה או כדי לקרוא ספר בלי שאחותה איימי תציק לה.

"אח," לחשה בשמחה שהתיישבה על הספסל בנחת מוציאה משחקי הרעב בצרפתית.

בזמן שקראה את הקטע שבו קטניס ירתה בקוין ראתה יד סוגרת את הספר שלה מעליה. "*Les jeux de la faim"

היא הרימה את מבטה וראתה את ביראן, אחיו של מרקוס שאינו הלך גם לטיול.

"קראתי אותו כבר," אמר לה והתיישב לידה, בריאן והיא נהגו תמיד לשבת שם ביחד מדברים על ספרים בזמן ששיעמם להם.

"אבל לא בצרפתית," אמרה סופי בתוכחה, "אתה קראת את כל הספרים? כולל החדש עם הנשיא סנואו?" 

"כן," קיצר והזכיר לה שמרקוס והוא באמת אחים. "את לא אמורה להיות בטיול?" שאל אותה אחרי כמה דקות.

"הייתי אמורה אבל בסוף אני לא." אמרה וחשבה שאם מרקוס רוצה שהיא תעמיד פנים שהיא החברה שלו זה אמור להיות סוד

ואינה יכולה לספר לאחיו.

"בגלל?..." שאל ומשך את המילה שהרים את גבותו בשאלה, "אל תגידי לי ששוב שיקרת שאת חולה." 

סופי נאנחה והינהנה במבוכה.

"איך עכשיו?"

הפרק הקודם		הפרק הבא