חוטים

'תגיד לי ,

בבקשה תגיד לי ,

מה היא עלילה כל זה .. בדיוק ,ששוכן בתוכי?

אני שבור ,

כל כך שבור - בתוך העולם הזה .

ובכל זאת לך לצחוק ,

עיוורת לכל דבר .'

שמעתי פעם את האחות לוסינדה אומרת משהו מוזר.

זה היה בשיחה עם האחות מלאני הזקנה ממנה עם כאבי גב, פנים נפולות וידיים רועדות. הם דיברו על דתם, על הנצרות וכל איך אדם נאמן לה.

אני לא זוכר בדיוק את השיחה, אך משהו בא היה...לא קשור....

"....איך את יכולה להגיד משהו כזה על אבינו שבשמיים, לוסיל? הרי הוא זה שהציל אותך! נתן לך חיים! לכן את צריכה מה לעשות משאבינו אומר ובנו ואימניו היקרה!", היא דיברה על מריה, ישו והאל ששמו לא ידוע. באותו זמן לא ידעתי על דת, או רצון יחיד, לכן לא הבנתי את מילותיה של האחות.

'...איני אעשה כזה! זהו נטישה! מוות! איני אקח יד בחוסר עזרה לנזקק! בלעדינו מוות קרוב אליו ויקח אותו בקלות רבה! ואני בטוחה שאת יודעת זאת מלאני! לא אכפת מה האפפיור החליט! זה אינו יותר טוב מלשרוף במוות! הריגה איטית חסרת מעצורים...', קולה של לוסינדה עלה באוקטבות, ואני שנרדמתי בצידה הרחוק של פסלה של מריה התעוררתי בהטלטלות.

ועם זאת, קולה פתאום קר ורגוע, '...איני בובה על חוטים, מלאני. חוטים אינם מחזיקים בי. לא אלוהינו שבשמיים ולא רוצחי משפחתי. האפיפיור אינו שולט עלי ודתי גם לא כן.'

"...איך את מעזה להגיד זאת! מגיל לידתך אנו עזרנו לך! מקום זה ביתך! איך את מזלזלזת בו כך? האפיפיור...למה את מזלזלת במי שגידל אותך?", באותו זמן היה שקט, וחשבתי שהם הלכו ואז פתאום באה תשובתה של לוסינדה.

'לי אין חוטים, והוא יודע זאת. אוזני רק למשליבי אומר'. קול רגליהם אותת לי שהשיחה גמורה, אך איני הייתי עייף עוד אלא מעורר לגמרי.

'אומרים שהעולם נוצר בשבעה ימים, אבל אני מאמין שהוא נוצר באש וסערה'

 "עומדת להתחיל סערה...", איני מגיב למילים הלחושות של המורים מחוץ למסדרון הספריה בה אני יושב. מבחוץ הכל אפור, חסר צבע. עננים כהים כמעט כמו הלילה מרעישים ומראים ברק לפתע. בשקט כאילו מרחוק נשמע הצילצול המתריא לשיעור הבא, משפשף את עיני אני מזדקף ונמתח, רגלי הארוכות התפוסות מרגישות פתאום משוחררות. מהמהם קצת אני נעמד ומחזיר את הספר הפואמות הלא ידויות שקראתי למקומו.

"אה! אוהד, את כבר הולך?" אומר קול נשי ועדין מקדמת הספריה, אני פונה אחורה ומהנהן קלות לאחות הספרנית, גברת גילדרוי. היא היחידה נראה כן שאינה מגיבה למראי המוזר ואפילו מקבלת אותו. מחייכת אלי היא מוציאה מתחת לשולחנה שקיק קטן וקורצת אם עינה היחידה בצבע זהוב. שערה הזהוב הדומה לעינה אסוף לצמה ובגדיה כשל האחיות מבית היתומים בו אני גר. עין אחת הא איבדה ועכשיו ישנה במקומה רטייה.

מנופף אליה אני יוצא ופונה לחדר כיתתי ופותח את השקיק, אה, עוגיות.

קוראים לי אוהד. והיום אני בן 16.

כמה לא ידעתי שקיומה של הארץ בא אני חיי, תהיה תלויה בבחירותי כשהאמת תתגלה.

כמה לא ידעתי...

שהעולם הזה,

שבור יותר ממני.

הפרק הקודם