Dark Girl

- מנקודת מבטה של בל - 

כשנכנסנו להוגוורטס חיכיתי במדרגות, היכן שכל תלמידי שנה א' מחכים. שלבתי את ידיי האחת בשנייה בזמן שהתיישבתי בקצה המדרגות ורק התבוננתי בכול התלמידים האלו, בחיוכים שעל הפנים שלהם, בהתרגשות שקורנת מהם, באומץ שבוער בלבם.. למה אני לא מרגישה ככה? למה אני לא יכולה להניח לכובד הלא ברור שלוחץ וסוגר עליי, לא נותן לי לנשום, חונק והורג אותי מבפנים ופשוט מחייכת? למה זה כל כך קשה להיות מאושרת? 

מאז התקרית שקרתה ברכבת אני אמורה ללכת למשרד המנהל, אבל זה לא מדאיג אותי, מה שמדאיג אותי הייתה אני עצמי. כאילו ואני לא יכולה לברוח מהסערה שבתוכי. אני המפלצת שכולם מפחדים ממנה. ואין לי אפילו דרך לשלוט בזה, זה בוער, נוהם, זקוק ונואש בתוכי.. לפגוע. להרוס. להרוג. כאילו ומי שפוגע בי וברגשותיי חייב להיענש על כך, איני רציתי להעיף את אותה ילדה, אבל היא דחפה אותי כל כך חזק על הכיסאות, שאפילו לא היה לי זמן לחשוב לפני שזה קרה, הלוואי שמישהו היה מאמין לי, הלוואי שמישהו היה רק לרגע עוצר, מסתכל לי בעיניים ומבין שאני לא משקרת. שאין לי חלק לדברים שאני עצמי מעוללת. שזה אינו בשליטתי. שאני זה לא הוא. 

הדבר השני הגרוע לאחר התקרית רכבת זו אור העובדה שאני נושא הרכילות המרכזית. לעולם לא עניין אותי מה אנשים חושבים עליי, לעולם לא היה אכפת לי איך מביטים בי, התאמת שמי שאמר לי משהו רע פשוט פגעתי בו במילים. אבל הפעם, זה שונה, הבית ספר הזה, ההיסטוריה שלו והחלק שלי בה שהלוואי שלא הייתה קשורה גורמים למצב להיות נוראי ולשמועות שאני לורד וולדרמוט הבא רק להתחזק. הלוואי שיכולתי למנוע את זה איכשהו אבל אני לא יכולה.

אני לא מאמינה בעצמי שאני טובה. אני יודעת שאני לא רעה. אני לא בן אדם עד כידי כך רשע. אבל אני גם לא טובה. אני לא מלאך. אבל אני לא שד. אני משהו שלחוץ באמצע ורק מתה להשתחרר מהשלשלאות ולהחליט מי ומה אני. אבל אין לי עבר, ההווה שלי בינתיים די בתחתית והעתיד שלי בכלל לא בהיר. נפלא.

והילד ההוא, סדריק פוטר. האחיין של מר סמית', תמיד רק מספר טובות עליו. אומר שהוא בדיוק כמו אביו. חזק, אמיץ, מעט שובב אבל שנון. היום ברכבת לא ראיתי שום דבר מזה, רק ראיתי בו בתור אדם שחושב את עצמו הכי טוב, ראיתי אדם שמאמין לשמועות ולא באמת בודק את הדברים גם מתחת לפני השטח, ראיתי שנאה. ולא טיפת טוב לב. לא ציפיתי להסתדר אתו או עם החברים שלו, בכלל לא העליתי את המחשבה הזו על דעתי, אבל לא רציתי אותו כאויב. לא רציתי אותו בכלל בחיי. אבל אני מניחה שהמבטים האלו הולכים לשגע אותי ובסוף משהו רע יקרה. זה תמיד נגמר ברע. לעולם איני אזכה לסוף הטוב והמאושר שלי. 

"תלמידי שנה א' אנא תתכנסו כאן!". קראה פרופסורית אחת בעלת גלימה אדומה וכובע של מכשפות בצבע שחור גדול, "שלום לכולם, אני פרופסור רוזלינטה, אני מקווה שהנסיעה עברה עליכם בנעימים". 

כולם הביטו בי, כיווצתי את ידיי והלב שלי החל לפעום בחוזקה וראשי רץ, נהיה לי חם, תרחיקו ממני את המבטים שלכם טיפשים קטנים! ולמה היא אמרה את זה?! ברצינות?! היא לא מעודכנת?!

"כמו בכל שנה כאן בהוגוורטס, בית הספר לכישוף..-" ולקסומות ובלה בלה בלה, חפירות כמו כל שנת לימודים חדשה, אני חייבת להודות שזה די מביך העובדה שאני הולכת לטקס מיון, הרי אני בת 16! "..גרפינדור וסלית'רין". החזרתי את הפוקוס חזרה אליה, "אתם תתחררו בין הבתים במשך השנה ותזכו לקבל נקודות, הבית אשר ירוויח את מספר הנקודות הגבוה ביותר יזכה בתור הבית המנצח והצבע שלו יתנוסס על קירות בית הספר". היא לקחה נשימה עמוקה, היא רק לרגע העבירה מבט בי לפני שהפנתה לנו פרופיל, "כעת, בואו בעקבותיי לחדר האוכל ולטקס המיון". היא אמרה בקול רשמי והחלה להתקדם ואנחנו בעקבותיה בשורה מסודרת.

וואו.

הטירה הזו..

זה ענקי. ממש כמו חלום. ממש כמו בסרטים. הקירות היו עשויים מאבן חזקה והרצפה משיש מבריק שיכולתי לראות את עצמי בו במקצת, אבל זה היה רע, הבטן שלי התהפכה, מכוערת ומבחילה כהרגלי.

על הקירות נעמדו תמונות שיכולתי להישבע שהן זזו במקצת, הייתכן? הרי.. תמונות..כן, תמונה זה דבר שלא זז. מצמצתי בעיניי ושחקתי בשערי בין אצבעותיי, בוודאי אני פשוט עדיין מותשת ומבולבלת מהנסיעה המטורפת הזו. אהבתי את הפסלים מאבן חזקה בצבע אפור של הלוחמים אשר משני צדידינו ובכניסה לחדר האוכל וכשהדלת נפתחה.. שולחנות. שולחנות ארוכים וגדושי כל טוב נצבו, ישבו עליהם קבוצות של ילדים ואני מניחה שבקבוצות האלו ישבו אנשים מכל בית. יכולתי לזהות בזווית העין את סדריק פוטר המפגר ואת החברים הנגררים שלו. גלגלתי את עיניי והפניתי את ראשי מהגיחוך שלו לעברי. תמות. 

הרמתי את ראשי לעבר התקרה, הנרות.. הנרות פשוט.. עפים.. מה מחזיק את הנרות האלו? ואיך יש שם שמיים?

"זה כישוף די מוכר". אמר ילד אחד שלצערו הרב נתקע לידי בזוגות, "הם משתמשים בו בשביל לדמות את כיפת השמיים".

"מגניב". אמרתי בקול יבש.

הוא צחק, "ואם תהית בקשר לתמונות, טוב אז.. את יודעת, ברוכה הבאה לעולם שלנו". 

גלגלתי את עיניי, "עולם של פריקים".

נעצרנו בבת אחת לפני שולחן ארוך העשוי מעץ מלא וחזק ולצדו התיישבו אני מניחה המורים שלנו לשנת הלימודים, ובראש השולחן התיישב מנהל, אני מניחה שהוא אינו היה כה זקן, היה לו זקן קל, אבל הוא אינו היה קשיש.

פרופסור רוזלינטה צעדה לעברנו ונעצרה לצד כיסא ועליו היה מונח כובע ישן, מצנפת המיון. 

"כשאני אקרא בשמותיכם, אנא צעדו לפניי בשביל לדעת לאיזה בית אתם שייכים". היא אמרה אבל העיניים שלי לא ירדו מהכובע הישן והמכוער הזה שהתחיל לנוע וממש לפקוח זוג עיניים שחורות וכועסות... אלוהים אדירים. הלב שלי נעצר.

כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים והשפלתי את ראשי, היא החלה לקרוא שמות, הכובע רק זעק שמות של בתים: גריפנידור, סלית'רין, רייבנקלו, פאפלבאף, עוד אחד מסלית'רין, רייבנקלו, גריפינדור.. הלב שלי הלם בחוזקה והיה נדמה לי שעוד רגע והוא נקרע לי מהמקום, רעותיי עלו באש ודמי בער בעורקי, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים וגרמו לי להתכווץ בכאב וכשהתרפו התרסקתי. הראש שלי הסתובב וחשתי בחילה, טעם מר מילא את פי ולפתע לא יכולתי ממש לשמוע קולות, רק התבוננתי מסביב, מביטה בכולם וכולם הביטו בי בחזרה, כולם ידעו לאן אני אשובץ, גם אני ידעתי, זה היה ברור.החל להיות חם. לעזאזל. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. מחניק. עגלי זיעה נעגרו במצחי. ושיט אני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני לא רוצה להיות כמוהו. אני לא רוצה לתת לפמלצת לנצח! עצמתי את עיניי קוברת את ראשי בין ידיי ושמעתי צווחה בתוך ראשי וראיתי זוג עיניים כחולות קרות.

כשפתחתי את עיניי, לקח לי כמה רגעים עד שהייתי מודעת למתרחש סביבי, לקחתי צעד לאחור וכמעט נפלתי לאחור, אפילו הילד החמוד והקטן ממוקדם התרחק ממני. 

"מה לא בסדר אתה?" שמעתי קול אחד של מישהו קורא.

"טוב, די, די שקט!". קראה פרופסור רוזלינטה, "בל רידל". היא קראה. 

מה קרה? למה כולם מתרחקים?

צעדתי לעבר מצנפת השיבוץ, מתיישבת בכיסא, מנסה להתחמק בכל העיניים שנעוצות בי. חלק אפילו.. רחמו עליי. רחמו.

אני לא צריכה את זה. אני לא צריכה רחמים. הם יכולים לפחד ממני אבל אין שום סיבה.. אבל שום סיבה שבעולם.. לפחד!

"די לחשוב אני לא יכול בעצמי לחשוב!". המצנפת כעסה עליי. קפצתי במקומי נבהלת במקצת. 

"סליחה..?" מלמלתי.

"שקט!". הוא קרא, "בסדר, מה יש לנו כאן.. הבת של הקוסם הכי אפל ומסוכן בעולם. יש כאן המון כישרון, אין בכך ספק, אני רואה אומץ, כוח, אבל גם חוסר ביטחון, אין כאן שאלה, את סובלת- סובלת מאוד, אבל עדיין מסוכנת, אני מצליח לראות כאן טיפת אור אבל היא כל כך קטנה בתוך האפלה..-" סתום את הפה ותגיד כבר איפה אני חתיכת כובע חופר מפגר! "חוצפנית לא קטנה". הוא הוסיף, לך לעזאזל, "אני תקוע כאן ילדונת". רד לי מהראש, "בסדר, אני די בטוח ש.. סלית'רין". 

וואו, איזו התרגשות. פרופסור רוזלינטה הורידה את הכובע מהראש שלי, העברתי מבט במורים, הם העבירו מבטים בינם לבין עצמם! למה? 

התלמידים של סלית'רין נראו די.. שמחים לקבל אותי. 

"את תלמדי בשנה השישית". אמרה פרופסור רוזלינטה לאחר מספר רגעים שהעבירה מבטים עם המורים, "בהצלחה". הוסיפה כדרך אגב לפני שהתקדמתי לעבר השולחן שלי, פינו לי מקום בחיוך. 

"ברוכה הבאה!" קראו במחיאות כפיים, עם כל שאר הילדים כולם מחאו כפיים, רק במקרה שלי רק הבית שלי מחא. אבל זה מה שחשוב..לא? לדעת שאולי, אולי יש רק סיכוי קטן, שאני שייכת לאיפשהו בעולם הארור הזה שמתפרק מתחת לרגליי.

***

ראש הבית הוביל את כל החדשים לעבר בית סלית'רין, "אני מזכיר שוב". הוא אמר בזמן שעלינו במדרגות, "תיזהרו מהמדרגות, הן אוהבות לזוז לפעמים". הוא אמר בגיחוך, "חובה להיכנס לחדרים עד תשע וחצי בערב, כיבוי אורות בעשר וחצי, מחר אתם אמורים כבר ללבוש את הגלימות של הבית" . הוא אמר את הסיסמא מול הדלת, "אני כבר מזהיר, הם נוטים להיות רעים לחדשים". ומנקודה זאת אני מניחה שעומדים שוב להיות מגעילים אליי, אולי הם סתם עשו הצגה מול כולם. חברי הבית שלי הולכים להיות נחשים לא פחות מהשאר. אני אשאר בחדר.

"חדרי השינה של הבנים זה שמאלה וימינה ולהמשיך ישר, מגורי הבנות אותו הדבר רק מכיוון ימין בהתחלה, ובהמשך יש את המועדון, אני מציע לכם ללכת לחדרי השינה שלכם ולהתארגן לקראת מחר". הוא אמר, מוריד את הכובע של המכשף שלו וזרק על הכורסא, "כן, ברוכים הבאים, אל תמותו". הוא אמר כדרך אגב והלך למועדון.

"זה היה נחמד". מלמלה ילדה אחת לפני שפניתי יחד עם כל שאר הבנות לכיוון מגורי הבנות.  "אז, את מדלגת על חמש שנים, יצאת בזול לא?" היא שאלה.

משכתי בכתפיי, "לא בחרתי את זה". מלמלתי.

"את מוכנה להסביר מה קרה לך בדיוק?" היא שאלה בסקרנות.

"איפה? מתי?" שאלתי בבלבול, כבר לא יודעת איפה אני לא בסדר הפעם.

היא גלגלה את עיניה, "מקודם, בחדר אוכל, את ממש צרחת שם".

"צרחתי..?" שאלתי מוכת הלם בזמן שפניתי לעבר חדרי בנות של השנה השישית.

היא הנהנה, "כן, שיהיה". קראה ונכנסה לחדר השנה הראשונה.

טוב,הגיע הזמן לפגוש את הבנות אתן אני אתמודד השנה. הן חייבות להיות רעות. אני רעה. הסתבר שלמרות הכול.. אני רעה..בדיוק כמו מה שכולם אומרים וחושבים.

נכנסתתי לחדר, היו שם חמש בנות, אני מניחה שהשאר במועדון, אפילו לא הבטתי בהן, הן לא טרכו להביט בי בזמן שהתקדמתי לעבר המיטה שלי שעליה היו מונחים המזוודה שלי וה..ציפור שלי? אני מניחה. לעזאזל, אני שונאת חיות. למה יש לי ציפור? ממתי אני צריכה ציפור? לא בקשתי או רציתי ציפור!

זה בן או בת? איך בכלל אמורים לדעת? אני לא חושבת שזה יפה במיוחד לבדוק את המין של הינשוף הזה..אם בכלל זה אפשרי. ציפור זה כמו דג. לשניהם אי אפשר לדעת לאיזה מין הם משתייכים. 

פתחתי את המזוודה שלי, היה נדמה לי שהן כולן מביטות בי, הפניתי רק לרגע את ראשי והאינטואציה צדקה, "אני יכולה לעזור לכן במשהו?"

"כן, תשתדלי לא לדפוק ולפשל, בסדר?" קראה אחת מהן.

"סליחה..?" שאלתי בבלבול, מעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי ראשי.

השנייה צחקה, "אל תהיה תמימה, ההצגה של הילדה הרעה והמטורפת ברכבת ומקודם בטקס המיון, אם את חושבת שאת רעה את לא מכירה אותנו, אנחנו נהרוג אותך. אל תדפקי את הבית, תהיה ילדה טובה וזהו".

"אני חושבת שאתן צריכות להיות ילדות טובות. הרגע אמרת שאתן רעות, לא?" התגריתי.

"למען השם, רק אל תהיה פריקית!". קראה הראשונה בקול סנובי.

גלגלתי את עיניי, "המקום הזה פריקי ומפחיד ואתן מטרידות והדבר הכי מוזר שפגשתי עד עכשיו, אם לא אכפת לכן כמעט הרגתי ילדה היום והתחרפנתי פעמיים, בבקשה, תנו לי לפרוק את הדברים שלי ותעזבו אותי בשקט. תודה".

השנייה הביטה בי בשוק לפני שסובבה את גבה, "אני לא רוצה להיות אתה בחדר".

"ממה את מפחדת? היא הבת של וולדררמוט, את יודעת מה זה אומר? זה שם מדהים לבית!". ניסו החברות שלה לשכנע אותה.

קראו לו טום רידל. טום רידל!

"אממ.. הבת של וולדרמוט". הדגשתי, "רוצה לדעת למה לעזאזל יש לה את הדבר הזה על המיטה!".

"את מתכוונת ינשוף". צחקה הג'ינג'ית, "ובכן, זה לשיעורי שינוי צורה".

"זה בן או בת?" תהיתי בקול.

הן משכו בכתפיים, אבל הבלונדיניות, הראשונה והשנייה פשוט יצאו מהחדר בכעס. כן, תמיד יש את השתיים האלו. אבל הן לא פוגעות בי, דבר לא יכול עוד לפגוע בי.

***

התיישבתי על עדן החלון, מביטה בשמיים האפלים והנקיים, הלבנה נצצה מלמעלה, אף ענן לא הסתיר אותה, הכוכבים היו כל כך קרובים וזוהרים יותר מאי פעם והאור הכסוף השתקף בשערי והאיר על פניי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מעבירה את ידי בשערי, לוקחת נשימה עמוקה.

מה אני עושה כאן לכל הרוחות? אני.. אני פשוט לא מאמינה שאני כאן, אני לא מאמינה שבאמת הגעתי הנה, שכל זה באמת קורה ועכשיו חלק מחיי אם לא כל חיי.

אני לא יודעת לקראת מה אני צועדת, ומה הולך לקרות, התאמת, שאני פשוט לא רוצה לחשוב. אני רק רוצה לתת לזמן ולימים לקחת אותי ולהינשא תחת כנפי הרוח, אני יודעת שלא יהיה לי קל, אבל אני אעשה הכול בשביל להצליח ולעבור את השנה הזו בשלום. יש לי הזדמנות. הזדמנות להוכיח שאני שווה משהו בזכות עצמי. יש לי הזדמנות להוכיח שאני לא כמוהו. יש לי הזדמנות להתחיל התחלה חדשה. אני חייבת להפסיק לחשוש ולדבר כמו מתבגרת מרדנית, לקחת את עצמי בידיים ולנצל אותה. ללכת עד הסוף. 

הבלעתי חצי חיוך, מגחכת. זה מטורף לגמרי.

לפתע תהיתי אם יש שם משהו.. בפנים.. בתור היער האפל שהבנתי ממקודם שהכניסה אליו אסורה בהחלט.. תהיתי אם יש משהו בתוך האגם.. או מעבר להרים הרחוקים.. או אפילו נח על העננים הכי גבוהים.. יש שם משהו? שד? אל? תקווה? סיוט?

-ואז לפתע האור נדלק וחבורה של בנים נכנסו עם רובי מים, ספריי, משחות שיניים ושקיות מלאות נוצות והחלו להשפריץ על כל הבנות.

"קדימה! קדימה! לקום! לקום! זו תחילת השנה!" הם צעקו, "אני רואה שאתן ישנות עם פיג'מות לבנות!!". הם צווחו.

הבנות החלו לקפוץ ולהתרחק מהם, מאיימים עליהם בשרביט קסם בזמן שהבנים השפירצו עליהם ישר לפנים, "בואו לתלמידי שנה א'!" אחד מהם קרא.

"יש לנו כאן אחת!". הבלנודינית הרעה הצביעה עליי. "רידל הקטנה".

לעזאזל.

"תגעו בי ואתם מתים!". הזהרתי, אבל לא הספקתי וכבר שתי בנות משכו בי והבנים דחפו מאחור, היה נדמה לי כאילו אני גם במקצת עפה באוויר, לא היה לי זמן לחשוב לפני שזרקו אותי למעגל באמצע המועדון יחד עם תלמידי שנה א', אשר רועדים מפחד.

"ברוכים הבאים להוגוורסט נקבות!". הם צווחו, לפני שמין שוקולד צמיגי ומגעיל נפל עלינו מהתקרה ומים השפירצו עלינו מכל עבר עם תערבות של נוצות וספריי, חרא, חרא, חרא!!! "אתם בבית שלנו עכשיו!!". הם צעקו, "תתכוננו לעבור גיהנום!".

טוב, אני חייבת להתחמק, נסתי איכשהו להתחמק מהם וללכת על הרצפה אבל הילדים לא הפסיקו לדרוך עליי וכל התערובות נפלו לי על הראש, הריח היה מצחין, לא היה מקום לנשום, לא הפסיקו לדרוך עליי, היה רעש איום והרגשתי שאני עומדת להשתגע!

לא..לא.. שלטי בעצמך.. בבקשה.. לא הלילה.. עצמתי את עיניי, מנסה להירגע. ובמהירות דחפתי ילדים, נעמדת על הרגליים תוך כידי, ורצתי משם, אחד מהבנים של שנה שישית תפס בי במפרק היד ודחף אותי לאחור בחזרה אבל דפקתי לו ברכייה היישר למקום הרגיש, הרובה מים נפל לו מהיד ואני במהירות דחפתי את השאר ורצתי לעבר המקלחות, נועלת את עצמי. 

נפלתי על הרצפה. מה זה לעזאזל היה עכשיו?!

לזה הם קוראים לארח? מפגרים! אבל אני חייבת לעזור לילדים הקטנים ששם. אבל אין לי שרביט ו..- אוי, לא, לעזאזל! שכחתי שאני אמורה לגשת למנהל ההוא! זה לא טוב!

כמה צרות וזה רק היום הראשון אני לא מאמינה!

בסדר, אני חייבת לנשום עמוק ולהתמקד ברגע, לא, אני אשאיר אותם שם, אתקלח ואתכבה מתחת למיטה, כן, זהו.

***

הידקתי את המגבת סביב גופי ובאתי לפתוח את הדלת אבל היא בדיוק נפתחה ואותו הילד ממוקדם שדפקתי לו ברכייה נעמד ממולי, "תראו, תראו מי כאן!" הוא קרא.

לעזאזל, "אני ערומה, לך מכאן!".

"זה רק עוד יותר טוב". הוא צחק. מה..? הדקתי את המגבת לגופי כי הרגשתי שאני חייבת, פחדתי משום מה שרואים את הדרך לארץ המובטחת בטעות עוד שנייה, הוא סרק את גופי, "אף אחד לא התחמק מזה".

"תמיד יש פעם ראשונה". מלמלתי, "אתם חולים בראש. ברצינות".

"ברוכה הבאה לבית סלית'רין" הוא צחק, "אז, איך אמרת שקוראים לך?" הוא סגר את הדלת מאחוריו.

"לא אמרתי". יריתי, "אבל זה לא שאתה לא יודע".

"אני די בטוח שהשם שלך הוא אינו רידל". הוא גלגל את עיניו, "אז, בייב, תואילי לומר לי מה השם שלך?"

בייב?! "לך מכאן!" צווחתי. "אני צריכה להתלבש".

"לך מכאן? וואו, שם מוזר". הוא צחק, "ואני יכול לעזור לך אם את רוצה, אני מבין טוב בבגדים" קרץ.

כן, אני בטוחה, "אתה מוכן להסביר לי מה אתה מנסה לעשות?"

"להשיג אותך". הוא אמר בפשטות.

הוא חייב לצחוק עליי, "לא הייתי הילדה שהשפילה אותך מול כולם וגרמה לך להתקפל מכאבים".

"כן, זה בהחלט תיאור די מתאים אבל כמובן שלא הולם אותך". 

הוא מנסה להיות רומנטי? ברצינות? "בסדר, בדיחה טובה. אני עייפה, כמעט נרצחתי בידי ילדים בני 11, בבקשה, לך מכאן".

"אז רק תגידי לי מה השם שלך". הוא נעמד יותר קרוב אליי, רק עכשיו שמתי לב עד כמה הוא גבוה, "קדימה, דברי".

לקחתי נשימה עמוקה, משפילה את ראשי, "בל, בל רידל".

"בל, שם יפהפייה". הוא חייך חצי חיוך, "אני מייק מאלפוי" הוא ירד במקצת ללחי שלי, "לילה טוב, בל". הוא מלמל על עורי לפני ששתל נשיקה קטנה על הלחי שלי, "את בהחלט מריחה נהדר, אני יודע שיהיה לי לילה טוב".

הוא הסתובב ובא ללכת אבל אמרתי, "אני די בטוחה שאחרי ההטרדה הזו אני לא ארדם".

"אז לפחות תחשבי עליי, לא?" הוא קרץ לפני שסגר את הדלת מאחוריו.

הפרק הקודם