Dark Girl

- מנקודת מבטו של סדריק -

אבי חייך אליי לפני שאחז יחד אתי בעגלה שלי וביחד, בלי מילים, רצנו אל תוך הקיר. רק לרגע הראש שלי הסתחרר וכמעט שוב אבדתי את השליטה בעגלה לפני שמצאתי את עצמי עומד בבטחה ברציף תשע ושלושה רבעים. לקחתי נשימה עמוקה, מעביר יד בשערי לפני שהתקדמתי לעבר הכניסה לרכבת.
השנים האחרונות בהוגוורטס היו די מטורפות. לעולם אי אפשר באמת להתרגל לעולם הזה. ולחזור בכל חג הביתה, לעולם הרגיל, לעולם שבו רוב הילדים מתהלכים ללא ידיעה שאי שם, מסתתר לו עולם שבו הכול קסום, מכושף, מסתורי, מפחיד ומרתק.. כמעט אפשר לאבד את השפיות.
אלו יכולתי לבחור, הייתי מוכן להישאר ילד רגיל, בעולם רגיל, נורמלי. הם רואים בהם מוגלגים, יצורים מוזרים חסרי קסם או ייחודיות מסוימת, אבל הם בעצם לא מבינים שהם רק בני אדם ואנחנו היצורים היחידים כאן. אני אוהב ומעריץ את הבית ספר, אוהב את החברים לבית שלי, את שני החברים הטובים ביותר שלי, ג'סיקה ודני, ושאר החבורה שלנו משלושת הבתים. אני גם משובץ בגריפינדור, איפה שתמיד רציתי וחלמתי. הבית שבו אבי גדל ולמד להיות קוסם חזק ואמיץ.
אבל זו הבעיה היחידה כאן. אני חייב להיות כמוהו. כל הציפיות, המבטים, הכינויים.. כולם מביטים בי בתור ה- הארי פוטר הבא. זה בלתי אפשרי בכלל! אבי היה אדם חזק, אמיץ, מוכשר ופשוט מודל לחיכוי ולהערצה, אבל אני לא כמוהו, ואני לעולם לא אהיה, יש רק הארי פוטר אחד, רק ילד אחד ששרד, וזה לא אני. לעולם לא הייתה לי ממש הזדמנות להוכיח מי אני באמת וכמה אני שווה. אפילו לא עם הבנות. כולן רק רצו את השם משפחה שלי וזהו, לא יותר מזה. לפעמים זה יכול לשגע, לעצבן, להרתיח.. אבל אני שותק. כי אני יודע שרק החברים הקרובים אליי ביותר לא רואים בי בתור ההארי פוטר הבא אלא פשוט בתור סדריק פוטר. סדריק. רק השם הזה מעורר בי בחילה. למה הוא קרא לי על שם של ילד שמת?! זה בכלל לא עוזר.
"בהצלחה". אבי תפח על גבי בזמן שאמי חייכה אליי.
הנהנתי בשקט, "תודה אבא, אני אתגעגע אליכם". חבקתי את אמי, אני יודע שלאבי לעולם לא היו הורים. והוא רצה לתת לי ולטסה הכול, להיות האבא הכי טוב שלו לא היה. אני לא יכול לבוא אליו בטענות על מי ומה שהוא, אני לא יכול לבוא אליו בטענות על שום דבר בגלל שזה פשוט מרגיש לי חוצפה.
"תיזהר". אמי קראה, "שמור על עצמך, בסדר?" היא ליטפה את שערי, "וגם את טס". היא נשקה ללחי שלה.
טסה גלגלה את עיניה, היא חייבת להיות כזו מתבגרת מעצבנת? היא חייכה אלינו חצי חיוך ציני לפני שבמהירות עלתה על הרכבת, אז אני לא הולך לראות את אחותי הקטנה עד חג המולד.
לפתע ראיתי את דני ואת ג'סיקה מדברים ביניהם, ומיהרתי לפלס דרך בשביל להגיע אליהם, הם נראו כאילו הם בעוד וויכוח שוב וזה רק גרם לי לגחך ולחייך.
כשאבי ואמי מצאו ברון והרמיוני הם מיהרו להגיע אליהם גם. הם עדיין שמרו על קשר למרות כל השנים שעברו.
"סדריק!". קראה אליי ג'סי לפני שרצה לעברי, חבקתי אותה בחוזקה, מחייך חצי חיוך, אנחנו כמו אחים. אני סומך עליהם יותר משאני סומך על עצמי.
"טוב לראות אותך!". היא הוסיפה, "איך עבר עליך החופש?"
"מהר מידי". התלוננתי, וחייכתי לעבר דני, "איך עבר עלייך?"
"בסדר". היא אמרה בקולה הרציני והמבוגר, גורמת לדני בין רגע לגלגל את העיניים, הוא שונא כשהיא מדברת בטון דיבור הזה, בסופו של דבר היא פתחה הרגל לדבר כך רק בשביל לראות את המבט המעוצבן שלו.
"שמעת את השמועות?" שאל אותי דני לרגע, כיווצתי את גבותיי, שמועות? הוא הבין שאיני יודע על מה הוא מדבר, "ידעת ש..ל-אתה-יודע-מי..-"
"וולדמוט. הוא מת חבר". קטעתי אותו.
הוא נאנח, "יש לו בת". הוא פשוט פלט זאת, "והיא הולכת ללמוד השנה בהוגוורטס, יחד אתנו, היא בת 16".
מה?! "הוא היה בכלל נשואי?!"
"אין לדעת. אבל זה מוזר שהם נזכרו עכשיו ועוד יותר מוזר שהם נותנים לילדה הזו בכלל ללמוד כאן, אני מתכוון, אי אפשר לדעת איזו תכונות היא ירשה מהאב הפסיכופט שלה!".
"בחייך, תפסיק לדבר שטויות, אני בטוחה שהיא ספגה מספיק כל חייה, אין סיכוי שהיא תנסה לעולל דבר מה". שלבה ג'סי את ידיה האחת בשנייה, "הדבר היחידי שמטריד אותי זו העובדה שהיא לא נשלחה ללמוד בבית ספר לפני חמש שנים בדיוק כמו כל אחד מאתנו. אם הם בוטחים בה, למה לא מההתחלה?"
צמצמתי את גבותיי בזמן שעלינו לרכבת ומיהרנו לתפוס את המקומות ישיבה הרגילים שלנו. זה באמת חסר כל הסבר. ואם היא כמוהו, הבית ספר הזה השתגע. אבל אני חייב להודות שבאיזשהו מקום זה די מסקרן, היא מסקרנת. לעולם אף אחד לא העלה על דעתו שתגיע בתו של וולדרמוט עצמו לבית הספר, אני בספק אם מישהו בכלל ידע שהיא קיימת.
"לדעתכם היא תשובץ בסלית'רין?" שאל לרגע דני.
ג'סי גלגלה את עיניה, "אתה הבן אדם הכי טיפש שאני מכירה, התשובה הזו ברורה לא?!"
"אז אם כך, אין סיכוי שניפגש בה המון". הוא משך בכתפיו, מתעלם מהיערה העוקצנית שלה.
"רק בכל השיעורים, בחדרי האוכל, בהפסקות, בחצר וכמעט כל מקום מלבד הבית שלנו". היא שלבה את ידיה האחת בשנייה, "עכשיו, אם לא אכפת לך, אפשר שתפסיק עם הסקרנות הזו?".
"מה הבעיה? את תמיד חייבת לגלות כל חור בהוגוורטס!". הוא באמת כעס אבל בין רגע סררה דממה ברכבת, מוזר, תמיד בעלייה לרכבת המקום רועש להחריד שכל מי שתפס מקום ממהר לסגור את מיקומו, הצצנו כולנו מהפתח למיקום שלנו, ראיתי ילדה. היא הלכה עם ראש מושפל במעט, היה לה שיער ארוך מאוד שכיסה כמעט את כל פניה, היא גררה את המזוודה שלה בעקבותיה, מנסה כמה שפחות להימנע מקשר עין.
"אתם.. אתם חושבים שזו..?" אבל הקול שלי נסדק כי היא התקרבה אלינו.
"ברור". אמרו דני וג'סי ביחד.
שתסבול. שתסבול מההשפלה הזו. שתרגיש מושפלת. יש לה על מה. רידל מחורבנת. דני צודק. רק השד שבתוכה יןדע מה הולך בראשה, היא אולי נראית שקטה אבל בפנים אני מוכן להתערב שהיא רועשת להחריד, ואני לא רוצה כל קשר אליה, אני לא רוצה כל קשר או קרבה לבת של האדם הכי שנוא, מסוכן, אפל ורשע, אדם שמלאך המוות והשטן יצרו. אביה כמעט הרג את אבא שלי, הוא הרג את סבא וסבתא שלי, הוא רק רצה להטיל הרס בעולם, והתפוח לעולם לא נופל רחוק מהעץ.
"באיזשהו מקום קצת.. כואב עליה, לא?" לחשה ג'סי.
"לא". אמרתי בקול קר היא בדוק עברה ליד הקרונית שלנו ומיהרתי לעמוד ולסגור לה את הדלת בפנים, היא הרימה את ראשה והביטה בי רק לרגע והלב שלי עצר, יש לה את העיניים שלו. עיניים כחולות, ריקות, קרות ועמוקות. היה נדמה לי שהיא מזהה מי אני, היא העבירה מבט גם בדני ובג'סי לפני שבמהירות המשיכה ללכת. אני לא יודע למה אבל כשהתבוננתי בה, שנאה געשה בי, לא פחות, כאילו ומשהו בעורקים, בלב, צווח לי לשנוא אותה. להיגעל ממנה.
"למה עשית את זה?" שאלה ג'סי.
"רק בשביל להיות בטוח שהיא לא תישב אתנו.." מלמלתי, התאמת שמשהו בי ניתר לסגור לה את הדלת בפנים הקרות שלה, העור שלה גם היה לבן, אבל השפתיים שלה היו כל כך אדומות כמו דם. כאילו ומישהו טפטף לה דם על הפה.
לאחר מספר דקות שהעברנו בשתיקה הרכבת החלה לנסוע, נעתי מצד אל צד באי נוחות, חשתי לא בנוח.
"הכול בסדר חבר?" שאל אותי דני.
הרמתי את ראשי, "כן, בטח.. למה לא?"
"אתה לא נראה ככה".
"אני בסדר!" התעקשתי. "אתם חייבים להבין ש.. שזה לא קל לראות אותה".
"זה קרה בעבר סדריק, זה העבר. מה שאבא שלך עשה, וגם מה שוולדרמוט עשה, זה שייך לעבר. כמו שאתה לא רוצה שיראו בך בתור הארי פוטר אני בטוחה שהיא אינה רוצה שיראו בה בתור טום רידל". אמרה ג'סי ברכות.
דני פתח שוקולד אחד, "אבל עדיין, אל תסמוך עליה, עדיף שכולנו נשמור ממנה מרחק. כמו שאנחנו שומרים מכל בן סלית'רין".
לפתע שמענו צווחה אחת שהייתה חזקה מספיק בשביל לגרום לכולנו לעמוד במקומות, לפתוח את הדלת ולרוץ בעקבות מקור הקול, המון התרוממו מהמקומות גם והתקדמנו לעבר הקרונית השביעית אבל דחפנו אותם, ראינו מספר ילדים רצים בחזרה במבטים מוכה הלם ואפילו מפוחדים. מבטים חיוורים.
"נלה, מה קרה?" שאל אותה דני את אחת מהחברות שלנו מבית רייבנקלו.
היא השפילה את ראשה, שערה הזהוב נופל על שכמותיה בחופשיות, "אני לא יודעת מה זה. זה די מוזר, אפילו מלחיץ". אמרה בקולה האדיש והעדין.
"על מה את מדברת?"
"אני מניחה שהיא פשוט יכולה להזיז דברים רק מהמחשבה, היא פשוט פוגעת". משכה בכתפיה.
"על מי את מדברת?!" במעט הגביהה ג'סי את קולה בלחץ רק ליתר ביטחון אבל היא לא הספיקה לענות וכבר המשכנו לרוץ, טסה אחותי צנחה במקומה בקרון השישי.
"אל תלכו לשם!". היא קראה, "אסור! פרופסור אריק אמר..-"
"לא אכפת לי מה פרופסור אריק אמר טס". אמרתי בקול קשה והגענו לקרון השביעי. כמעט חסרי נשימה. ושם ראינו ילדה אחת בעל עור שחום ושיער שחור, בוכה את חייה, צווחת, היא טוענת שהיא אינה מצליחה להזיז את היד ובפינה הרחוקה ביותר ראיתי אותה שוב, את רידל, היא רק התיישבה, מביטה בחלון במבט חסר הבעה, חסר כל רגש.
"גברת רידל, בבקשה, מה קרה?" דרש פרופסור אריק לדעת.
היא הפנתה את ראשה, "היא דחפה אותי, רק הגנתי על עצמי".
"זה היה בטעות!!". צווחה הילדה, "אלוהים.. היד.." היא בכתה.
ג'סי מיהרה לשבת לצד הילדה עם היד השבורה, "למדתי כישוף על לאחות עצמות, אני אשמח לנסות..-"
"לא! עדיף שאני אעשה זאת!". אמרה פרופסור תמי, "את מאוד מוכשרת גברת הורן אבל אני נאלצת לסרב".
דני ואני צעדנו עוד מספר צעדים קדימה.
"יש לה עיניים, כדאי שהיא תשתמש בהם לפני שהיא דוחפת אנשים ב 'טעות' ". אמרה רידל בקול קר, היא רעה כל כך. "ואני לא יודעת למה העפתי אותה כל כך חזק, כעסתי, נפגעתי והיא עפה. בעיה שלה".
"בעיה שלי?!" צווחה עליה הילדה, "חתיכת מפלצת מכוערת! את העפת אותי באוויר על החלון והטחת אותי ברצפה!".
"מסכנה". אמרה רידל בקול תינוקי.
פרופסור סדריק לקח נשימה עמוקה, "כשנגיע לטירה, נטפל בזה. עכשיו אתם, שלושתכם, לכו מכאן".
ג'סי התרוממה, מעבירה מבט ברידל, אני לא התבוננתי בה, רק התבוננתי בחלון, הוא היה סדוק במקצת, איך היא הצליחה לעיף אותה בלי שרביט או בלי לדעת את המילים הנכונות?
היא תפסה את עיניי שוב, מתבוננת בי בכעס לא פחות לפני שנעמדה, דוחפת אותי ואת דני ויצאה מהקרון. "אני לא מצטערת, אין לי על מה, זו לא אשמתי". היא קראה לפרופסור אריק, "היא העיפה את עצמה".
איך אפשר להאמין לשטות הזו? רציתי לענות אבל העדפתי לשתוק, ג'סי משכה בידי ובידו של דני וגררה אותנו במהירות חזרה לקרון שלנו.
ישבנו בשקט, מוכה הלם כולנו, אבל יותר מהכול, מסוקרנים. "אתם יודעים.. כך גם הוא היה, טום. אבי סיפר לי שהוא הצליח להזיז דברים בלי לגעת בהם, הצליח לפגוע באנשים שפוגעים בו ועושים לו רע, הצליח לגרום להם לסבול ולהישרף בכאבים". אמרתי בקול שקט.
"היא ירשה את זה מממנו". קבע דני, "הבית ספר הזה.. אני לא מאמין שהם נותנים למפלצת כמוה להיות בטירה הזו!". הוא צווח חזק מספיק שהיא תוכל לשמוע ולפני שלקחנו נשימה אחת הזכוכית של הקרון שלנו, שאתה סגרתי את הדלת בפנים שלה נסגרה מעצמה..
והתנפצה.

הפרק הקודם		הפרק הבא