Safe and sound

מצטערת על כל מי שציפה לפרק אתמול או שלשום. יש לי לחץ בלימודים, ומהסיבה הזו אני כנראה אצטרך לפרסם את הפרק הבא רק בעוד חמישה ימים.

פרט לכך, אני רוצה להודות לשמונת (!) המנויים המדהימים שלי ולעורבני חקיין וסיריוס בלק 999, שהגיבו בפרק הקודם.

כמו כל מסיבה טובה

בשעה רבע לשמונה בדיוק עמדתי מחוץ לפתח המועדון, מחכה שמישהו שלא דיברתי איתו מעולם יבוא לאסוף אותי.
 

למען האמת, הייתי מרגישה הקלה גדולה אם סאם וג'נה היו מלוות אותי עד לכאן. שתיהן נטשו אותי לטובת בני זוגם כבר בחדר המועדון, לבושות בשמלות שחורות, שנראו כאילו מתחרות ביניהן על התואר "השמלה הכי קצרה ביקום", ומאופרות בעדינות. הן היו נראות תאומות זהות פרט להבדל בין שיערה הארוך והשחור של ג'נה ושיערה החום של סאם, ולולא פניהן השונות וצבע עורן השונה.

ככה עמדתי בערך חמש דקות, עד שבקצה המסדרון הופיעה קבוצת אנשים רועשת, שבראשה עמדו, מי אם לא, ג'יימס פוטר וסיריוס בלק, הקונדסאים הראשיים, מלווים בבנות זוג שנראו כאילו היו מנצחות את ג'נה וסאם בתחרות "השמלה הכי קצרה ביקום" בלי שום בעיה.

אחרי שהם התקרבו יותר, יכולתי להבחין בבן- זוגי, רמוס לופין, עומד בקצה החבורה ונראה היחיד שקצת לא שייך בין כל האנשים הססגוניים (פרט לפיטר פטיגרו ולליווי שלו, שהיה בחורה נמוכה וגוצה מעט מהפלפאף, שאם אני לא טועה שמה היה טניה). הוא לבש גלימת טקס חומה עכורה מעט, אבל עיניו נראו נוצצות על רקע עורו החיוור, ושיערו החום נראה מטופח.
 

לשמאלו, עמד ג'יימס פוטר, שלווה בבת בלונדינית שלומדת איתי בשכבה, שנראה לי ששמה הוא הופ. לידו עמד 'אליל הבנות', סיריוס בלק, מלווה בזוג בנות נאות, שראו שונות לחלוטין- לאחת היה שיער ערמוני ועיניה בהקו בכסף טהור על רקע עורה השזוף, והשנייה הייתה מישהי בעלת שיער חום בהיר ועינים גדולות וחומות, שהיו מאופרות בכל- כך הרבה צללית שהיה קשה לראות אותן.

הזדקפתי טיפה כאשר הם נעמדו מולי, ובמקום לחייך חיוך הססני כמו שאר בנות הזוג או להסתכל בחוסר עניין או בהלם מה, הבטתי ישר אל רמוס לופין וניסיתי לשוות לפניי הבעה מכובדת. "היי," פתח לראשונה רמוס, ואני חייכתי טיפה והשבתי בהנהון, נעמדתי לצידו, וכשבלק ופוטר, שעל פניהם היה מבט מופתע ממראי, ראו שנעמדתי, הם המשיכו ללכת, ממשיכים בשיחה שהם ערכו קודם.
 

"אממ," אמר בהיסוס רמוס. "את נראית נהדר," הוא חייך במתיחות ובביישנות. ואוו. לא ידעתי ששמלה ואיפור יכולים להוציא כזאת תגובה מבחור. "תודה," עניתי בקול שנשמע טיפה מתכתי לטעמי. בקול מרוכך יותר עניתי- "גם אתה."

"תודה," הוא ענה, מובך בעליל. רואים עלינו שאנחנו לא אנשי שיחה. אני המתבודדת והוא הביישן שנדחק לפינה בחבורת הקונדסאים. בניסיון לשפר ולהחיות טיפה את השיחה, התחלנו להאזין לדבריהם של בלק, פוטר ובנות זוגם, בעוד פטיגרו ובת זוגו השתרכו מאחורינו. הגענו בדיוק כשבלק סיים לדבר על נושא זה או אחר, והקשבתי למשפט הסיום שלו. "ולכן," הוא סיכם את דבריו. "אני לא חושב ששחקניות קווידיץ' יכולות לשחק טוב כמו שחקני קווידיץ'."

קאלה הייתה מתפלצת אם הייתה שומעת זאת. היא הייתה הפמיניסטית הנצחית, זאת שהאמינה בטוהר גוף ובכך שגברים מדכאים נשים ואדרבא ואדרבא. "למען האמת," הוספתי את קולי לאחר שכול הבנות הנהנו בהערצה וג'יימס בהסכמה. "זה לא נכון. הרי ההרפיות מהוליהד הן בין קבוצות הקווידיץ' הטובות בבריטניה, והרי הן קבוצת נשים בלבד, לא?"
 

כולם נראו מופתעים בעליל מזה שהשמעתי את דעתי. כנראה היה נהוג פה להקשיב למה שאמרו בלק ופוטר ופשוט להסכים באופן אוטומטי. טוב, אני לא מתכננת לנהוג כך. "לדעתי, לנשים הן שום בעיה לשחק בכל התפקידים. אנחנו זריזות וחזקות מספיק בשביל לשחק בכל תפקיד ניתן," אמרתי, מנסה להיזכר בכל ההרצאות הארוכות והמשעממות בעליל שארכה לנו קאלה על הנושא הזה. "חוץ מזה, זה לא שיש הבדל גדול כלשהו בין נשים לגברים," נזכרתי בהרצאה שערכה לנו קאלה לאחר שסלגהורן נתן לאיזשהו בן מסלית'רין- שנדמה לי ששמו הוא סוורוס סנייפ, או משהו כזה- ציון גבוה יותר מלסקרלט, שרקחה שיקוי זהה לשלו.
"אנחנו יכולות להיות מוכשרות באותה המידה, חכמות באותה המידה וחזקות באותה המידה," הסתכלתי על בלק במיוחד, משום שידעתי שהמשפט הבא ייגע בו יותר. "זה כמו להגיד שבוצדמים לא שווים כמו טהורי דם. הרי כולנו אותה הדבר, לא?" שאלתי, מצפה שמישהו יסכים איתי. העברתי את מבטי בין כולם, אך נראה שהבנות מעדיפות לא לדבר ושבלק ופוטר פשוט לא מסכימים. אפילו רמוס לופין, שנראה כאילו הוא עומד להסכים, סגר את פיו לאחר שראה שאף אחד לא משמיע דברי הערכה.
 

הנדתי בראשי בייאוש ונתתי להם להמשיך לשוחח. זה הולך להיות לילה ארוך.

***

שלוש שעות אחרי זה, נשארנו רק תלמידי שנה חמישית, שישית ושביעית, ורובנו היינו שיכורים. עד עכשיו ספגתי יותר מדי הערות, ואפילו שמעתי שכמה פעמים שאלו למה אחד הקונדסאים לקח למסיבה תלמידת שנה שלישית. אני מבינה שאני נמוכה והכול, אבל באמת, אתם לא מזהים אותי מחמש (או לפחות אחת ומעלה) שנות לימוד יחדיו?

בעודי מעוצבנת ומשועממת, ישבתי ליד אחד השולחנות בפינה, מאזינה למוזיקה הרועשת שמסביב ומשחקת בקש שבכוס המשקה שלי. לידי ישב רמוס, שהוא- בשונה מחבריו- לא רקד או משך מישהי לאחד מחדרי השינה. כמה מטרים ממני עמדו סאם וג'נה, שתיהן שיכורות, שרקדו והתנשקו עם בני זוגם לסירוגין. הרגשתי טיפה לא בנוח, ושקעתי במחשבות על סקרלט, שבטח ישנה עכשיו, ולא צריכה לנעול את הנעליים הנוראיות או להתעסק עם האיפור המגעיל.

יד נגעה בכתפי, ומיד קפצתי בבהלה. ידו של רמוס נחה על כתפי, והוא הסתכל עליי במבט שואל. הנדתי בראשי, כאילו כלום לא קרה. "ביאטריס, יפריע לך אם אלך לרקוד עם ויולט?" הוא שאל, והצביע עם ראשו על בחורה בלונדינית לבושה בשמלה סגולה שרקדה לצלילי המוזיקה במרחק כמה מטרים ממני. הנדתי בראשי בתסכול. זה היה בזבוז של זמן לבוא לפה.

"זה בסדר," אמרתי. "אתה מוזמן ללכת," הנהנתי בראשי. הוא הלך לעברה של ויולט, וסימן לי בשפתיו תודה. קמתי על רגליי, והנחתי את כוס המים על השולחן. אין לי יותר מה לעשות פה. "משועממת?" שאל מאחורי קול, שהקפיץ אותי על רגליי. הסתובבתי, וראיתי את בלק עומד שם, כששיערו הכהה נופל על עיניו האפורות וכשבפיו משחק חיוך, והפעם הזאת הוא לא הוקף במטומטמות שלו. הסמקתי טיפה, אבל מיד ניערתי את ראשי. "רק קצת," אמרתי. "ואם לא אכפת לך, אני רוצה ללכת למעונות שלי," המשכתי בתוקפנות מה.
 

"באמת?" הוא שאל, ונראה משועשע. החיוך הקליל שלו הצית את זעמי. הוא נראה מעט שיכור, ולפי הכוס הריקה שבידו אפשר לראות שהוא שתה. "באמת," עניתי, והפעם בתוקפנות רבה יותר. "מעניין," הוא אמר. הסתכלתי עליו בזלזול, וגלגלתי את עיניי לעברו. "אם לא אכפת לך, אני רוצה ללכת," התחלתי ללכת, אך הוא אחז בזרועי בידו החמה. הסתובבתי אליו, זועמת. "אתה יודע מה? גם אם אכפת לך, אני הולכת עכשיו," אמרתי, מדגישה את המילה האחרונה ויורה גיצים מעיניי.
 

הוא עזב את ידי, מרים את ידיו בתנועת כניעה. "תעשי מה שאת רוצה, ילדונת," הוא אמר. באותה השנייה, הרגשתי את העלבון ואת הכעס על הלעג שחוויתי הערב ועל הגינוי של גובהי עולים מקרבי, וכל הזעם, הכאב והעצב שלי יצאו החוצה. הייתי שמחה להגיד שניהלתי איתו שיחה הגיונית לחלוטין שבה הסברתי לו בחביבות רבה את רגשותיי, אבל למען האמת, פשוט צעקתי את נשמתי החוצה.
 

"שלא תעז, אף פעם בחיים, לקרוא לי ילדונת!" הרמתי את קולי. הוא נראה מעט בהלם מהצעקות, אבל שרידי הפרצוף המזלזל שלו הוטבעו בעפעפיי, ואני פשוט המשכתי לצעוק. "אני לא אחת מהשפוטות שלך, ואני לא חושבת שאתה מדהים וחתיך או מה שהן לא חושבות!" צעקתי וצעקתי עד שגרוני ניחר. "אני יודעת מה אתה," אמרתי, והפעם לא צעקתי. התקרבתי אליו באיטיות, והפעם חיוך מעט מוטרף נגלה על פניי. אני לא ראיתי את עצמי, אבל אם הייתי רואה, אני חושבת שהייתי מתארת את ההליכה שלי, ואת הבעות פניי, כהבעותיו של טורף שמשחר לטרף.

"אני יודעת שאתה בסך הכל אנוכי, שחצן, ערמומי, שונא נשים וחסר היגיון," הסתכלתי עליו כשחיוך מגעיל על פניי. בדרך כלל אני לא ממש מרושעת, אבל יש לי נטייה לשמור הכל בפנים, ואז לפלוט את הכל בבת אחת, ובצורה לא הגיונית לחלוטין. בחנתי את פניו, שהיו המומים לחלוטין ש'הילדונת' מרייבנקלו יכולה להתעצבן בצורה הזו.

המשכתי לחייך, ואז הסתובבתי, פסעתי לעבר הדלת, והסתובבתי פעם נוספת לעברו ולעבר כל זוגות העיניים ההמומות, שביניהן היו עיניהן של סאם וג'נה.

"אני שמחה שניהלנו את השיחה הזו," אמרתי, הסתובבתי, והלכתי בראש מורם וזקוף עד למקום שלא ראו אותי בו יותר. משם, רצתי למעונות רייבנקלו בראש שמוט ובעיניים עצובות ונעלבות.
 

***

רק לאחר שלוש קומות ריצה עצרתי בכדי לנשום. התיישבתי ליד חלון ויטראז' שתיאר נוף של עשב ופרחים ושפשפתי את רגליי הדואבות. בהיתי בתקרת האבן שנבלעה בחשכה וחשבתי על מה שקרה הרגע. אני לא מאמינה שהיה לי הכוח לעמוד מול בלק, ובטח שלא בנוכחות רוב השכבה שלנו. מרלין האדיר.
 

במקום להתחיל לרעוד ולבכות, כמו שכל בחורה אחרת שבמשך חמש שנותיה בהוגוורטס לא הייתה מוכרת ונהנתה מזה ולפתע נהפכה למישהי שצועקת על הבחורים הכי מקובלים בשכבה, החלטתי לקום, וברוב מוזרותי, לחששתי לעצמי בשקט. "תתאפסי על עצמך ברגע זה ביאטריס. את לא חלשה. קומי על הרגליים," הוריתי לעצמי. "אחזי בנעליים שלך ולכי לישון," המשכתי לדבר.

הרמתי את הנעליים, ומהר מאוד רצתי לעבר מגדל רייבנקלו. עניתי בזריזות על השאלה, ועליתי בשקט מופתי לעבר חדרנו. נכנסתי פנימה, נזהרת שלא לתת לדלת לחרוק, לקחתי זוג מכנסי פיג'מה וחולצה ונכנסתי לאמבטיה בכדי להתלבש. מחיתי את האיפור ואספתי את השיער לזנב סוס הדוקה.

פסעתי למיטתי, העפתי משם את אלכסנדר המנומנם, והתכרבלתי בין השמיכות.
 

"נו," נשמע קולה הישנוני והרדום של סקרלט. "איך היה?" הוא המשיך. התלבטתי ביני לבין עצמי אם לספר לה, ואז פסקתי שכן. "את יודעת," אמרתי, מושכת את המילים. "ישבתי, שתיתי, דיברתי, צעקתי על סיריוס בלק בנוכחות כמעט כל בית הספר. את יודעת, כמו כל מסיבה טובה."
 

היא שתקה לכמה שניות בהלם, ואני, במקום להוסיף משהו, עצמתי את העיניים ונסחפתי למחוזות השינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא