הבריחה מאיית בן חדו

שלושת האחיות הלכו במדבר כבר במשך שש שעות רצופות. הן עברו את שעות הצהריים החמות שבהם השמש באמצע השמיים ומסנוורת את כולם, והתחילו את שעות אחר הצהריים, כשהשמש מתחילה לשקוע לכיוון מערב.

מהירות הגמלים רק האטה אבל ויויאן לא הופתעה, בגלל שהן עדיין לא עשו עצירה בכלל.

"ויויאן, בבקשה, בואי נעשה עצירה." אמרה עישה, בפעם החמישית באותו היום. בעבור כמה רגעים, ויויאן ענתה לה את התשובה.

"בסדר, אבל רק לחמש דקות." היא אמרה, עוצרת עצירה פתאומית.

"יש!" שמחה עישה בעושר וקפצה מגמלה. ויויאן חייכה אל אחיותיה, ולקחה את מלאי המים מליליאן. שלושת האחיות עמדו באמצע המדבר, עם שלושת הגמלים שלהם ושתו מים.

ויויאן לקחה קערה קטנה מעץ מעישה, מילאה אותה במים ונתנה לגמלה לשתות. היא ידעה שגמלים יכולים להסתדר חודשים בלי מים- אבל היא גם ידעה שאם תיתן לו מים הוא יילך יותר מהר.

"עשו את אותו הדבר." אמרה ויויאן לאחיותיה. תוך דקה אחיותיה נתנו גם לגמליהם לשתות לרוויה, וגם לעצמן.

"זהו." אמרה ויויאן ועלתה על גמלה.

"מה? כל כך קצר?" אמרה הפעם ליליאן, שהייתה שקטה כל הדרך.

"התעקבנו יותר זמן ממה שחשבתי, קדימה, תעלו ונמשיך." אמרה ויויאן. עישה נאנחה חרישית בעצב ועלתה על גמלה, ליליאן לקחה את מלאי המים, העלתה על גמלה ועלתה בעצמה.

כאב לויויאן לראות את אחותה הקטנה ככה, אך לא הייתה לא ברירה. ויויאן  הייתה חייבת להציל אותה גם מגורלה שלה, למרות שהוא נראה רחוק כל כך. עישה הייתה רק בת אחת עשרה, היא לא הבינה כל כך הרבה את החיים.

היא לא הבינה את גורלה, היא לא הבינה מה החיים יעדו לה, היא לא הבינה מה היא עושה כאן עם אחותה. גם אז, כשויויאן סיפרה לה ול-ליליאן על גורלן, היא לא הבינה. היא הייתה רק בת שש, והוריה עטפו אותה בצמר גפן ככל האפשר,שומרים לעצמם את סוד גורלה.

לכן ויויאן כל כך קינאה בה, בגלל שאחרי היום ההוא כשהייתה בת חמש, לא היתה לה ילדות. היא רק חשבה על גורלה, ועישה לא ידעה כלום על גורלה. הייתה לה ילדות, הייתה לה תמימות, דברים שלא היו לויויאן מאז אותו היום.

עישה נזכרה ביום ההוא, היום שבו ויויאן כינסה אותן בחדרן, וסיפרה להן את הסוד. עישה זכרה שויויאן הייתה מאוד לחוצה אז, היא זכרה את מבטה כשהסתכלה עליה, היא זכרה את קולה שהלך ודאך כשהוריה נכנסו פתאום לחדרן.

עישה התנערה מהזיכרון ההוא ודירבנה עם רגלה את גמלה להמשיך.

"עישה! ליליאן!" פתאום אמרה ויויאן, מופתעת.

"מה?" אמרה ליליאן בקול ישנוני. נראה כי היא ישנה בדרך.

"עץ דקל קטן!" אמרה ויויאן. ואז פתאום ראתה עישה עץ דקל קטן, במרחק כמה מטרים מהן.

"בדיוק בזמן." חייכה ויויאן, והתקרבה לעץ הדקל הקטן, מובילה אחריה את אחיותיה.

עץ דקל קטן, הן מצאו עץ דקל קטן והתיישבו בצילו, קשרו את גמליהן, ו-ויויאן הבעירה מדורה קטנה בעזרת זכוכית שלקחה אותה מהבית. היא הצליחה לקלוט את אחת מקרני השמש האחרונות ולהבעיר מדורה.

ויויאן וליליאן בישלו במדורה הקטנה אוכל, ועישה סידרה את מקום השינה שלהן ודאגה לגמלים. פתאום חיוך נגלה על פניה של ויויאן.

הן מצאו עץ דקל קטן. עץ דקל קטן, זה אומר שאיפה שהוא במדבר יש נווה מדבר, או בארות. זה אומר שזקני הכפר צדקו, זה אומר שיש מקור מים בסביבה.

הפרק הקודם