הבריחה מאיית בן חדו

המדבר הקרוב לבית אייד חדו היה ארוך ומייגע, ו-ויויאן בכלל לא ידעה האם יש נווה מדבר במדבר הזה, היא רק ידעה דבר אחד.

היא ידעה שהמדבר הזה מוביל למדבר סהרה, היא ידעה שבמדבר סהרה היא ואחיותיה תהיינה בטוחות, למרות שיש עדיין שודדים המסתובבים במדברות של מרוקו.

השמש החמה והקופחת סינוורה אותה, אבל היא הייתה צריכה להמשיך, היא זאת שהייתה צריכה להוביל את אחיותיה שהיו מאחוריה. ויויאן שמה את כיסוי הראש על שערה, וכעת לא ראו דבר חוץ משתי עיניה בצבע השקד.

הם היו שלושה גמלים, גמל לכל אחות. כל אחות לקחה איתה משהו על הגמל: ויויאן לקחה את מאגר המים, ליליאן לקחה את מאגר האוכל, ועישה לקחה איתה את הדברים לאוהל שיקימו בלילה.

עכשיו ויויאן נראתה עכשיו כמו מוסלמית אמיתית, כזאת שאחיותיה מובילות אותה לחתונתה, חתונה שאינה רוצה בה, חתונה שממנה היא בורחת. הסיטואציה הזאת הזכירה לויויאן את הפעם הראשונה שבה נגלה לה גורלה המר.

היא הייתה אז בת חמש, היא והוריה היו על הגג של הבית, כשהם משוחחים ומשאירים את ליליאן בת ה-4 ועישה בת ה-3 בהשגחתה שלה. פתאום עלתה עזיזה לגג, מי שהייתה המטפלת של ויויאן, בת 12 שגרה אצל סבה וסבתה השכנים.

"הו, מה עושה את כאן עזיזה יקירתי?" אמרה אימא של ויויאן כשהיא לוקחת את עישה מידיה של וליליאן, שנייה לפני שנתנה לה סטירה הגונה.

"באתי לנשום אוויר גברת סולומון." אמרה עזיזה, וקדה קידה קטנה.

"הינך מתרגשת לקראת חתונתך?" שאלה אימה של הבנות, נוזפת בויויאן על כך שלא שמרה על עישה.

"כן." אמרה עזיזה, אבל ויויאן הרגישה משהו בחיוכה שלא היה אמיתי.

"את מתחתנת? אבל למה? את מאוד צעירה!" אמרה ויויאן בקול ילדותי למדי. הוריה הסתכלו עליה במבט חד, והיה נראה שעזיזה מסכימה עם דבריה של ויויאן הקטנה.

"אויש, אל תדברי שטויות ויויאן!" אמרה אימה.

"זה בסדר. עכשיו אם תסלחו לי אליי לגשת חזרה לביתי." אמרה עזיזה והחלה לרדת מהגג.

"מי ישמור עליי עכשיו? למה היא מתחתנת בכלל? עם מי?" אמרה ויויאן.

"נמצא מטפלת אחרת ביתי. היא מתחתנת כי זאת המסורת ביתי היקרה, היא מתחתנת עם גבר יפה וטוב שיביא לה ולמשפחתה כסף וכבוד." אמר אביה של ויויאן, לוקח את לילין על ידיו.

"גבר, גבר זה זקן! אבל למה?" שאלה ויויאן, לא מרפה עד שתדע את התשובה.

"כי זאת המסורת ביתי, גם את תתחתני בגיל 13,כמוני, כמו סבתך, וכמו דורות לפנייך." אמרה אימה של ויויאן.

"אבל אבא לא בן 40 בכלל!" אמרה ויויאן, לא מבינה את הדברים שנאמרו לה.

"אני ומי שהיה בעלי לשעבר החלטנו שדרכינו נפרדות." אמרה אימה של ויויאן בקול נוקשה.

"אבל למה?" ויויאן הקטנה שאלה שוב.

"ככה ביתי, את תביני כשתהיי גדולה יותר." אמר אביה והרים אותה בידו השנייה.

אבל היא אף פעם לא הבינה זאת. היא אף פעם לא הבינה מדוע, ולכן ויויאן עמדה כעת באמצע המדבר, יחד עם אחיותיה כשבידה אספקה של אוכל ומים רק לשלושה ימים.

"מתי אנחנו עוצרים? אנחנו הולכים משהו כמו שלוש שעות ויוי!" אמרה פתאום עישה. ויויאן התנערה מהזיכרון הנורא והסתכלה על אחותה.

"דיברתי עם אחד מזקניי הכפר, הוא אמר שיש אגדה האומרת שיש כמה בארי מים של הברברים* כאן, במדבר. המרחק הוא בערך עשר שעות הליכה עישה, ואנחנו הולכות לעשות זאת, אך אל תדאגי, נעשה הפסקה באמצע של כמעט

כשעה." אמרה ויויאן, חוזרת להביט אל החולות. היא לא באמת ידעה אם האגדה נכונה, אבל זה לא מה שעיניין אותה באמת, היא ידעה שאינה צריכה לסמוך על האגדה הזו, וללכת את כל המדבר הזה בשלושת הימים הבאים.  אחרת, הן ימותו מרעב ומצמא.

----

*ברברים-שבטים אתנים החיו במרוקו ובעוד ארצות, לא היו מרוקאיים אמיתיים (לא נולדו שם וכו') ובאו לחיות בארץ הזו.

הפרק הקודם		הפרק הבא