אויבו של הפרא

היי אנשים!!!111

כאן יובל (Angels and Wolfs) וסליחה על היותי עצלנית מטבעי וסליחה שלשחר יש עקרונות. הפרק הזה מוכן מאז שהעלינו את הפרק הראשון, אבל אנחנו לא מפרסמות פרק עד שהפרק שאחריו לא מוכן, והפרק הזה נגרר כל הזמן הזה כי או שאני הייתי עצלנית או ששחר לא יכלה. רק שתדעו שאם היא לא הייתה יושבת לי על הווריד ומוצצת לי את הדם כנראה היינו נוטשות את הפאנפיק, אז הכל תודות לה ("עכשיו תכתבי ה תנצלות עמוקה ותפארי את שמי"). 
הפרק הבא מדהים ומהמם למדי (אנחנו צנועות! נשבעת!). בלי לתת ספויילרים, אבל הולי פאק אתם תשפפו, ותשפפו חזק.

תיהנו!

מילים: 2,416! 

פרק 2

סוד המערה

היום של ג'ין התחיל כרגיל - פשוט עוד ארוחת בוקר עם הרומאים, בית ספר ואימונים עם הקוהורטות, וכמובן ההצקות הבלתי פוסקות של קליאס - האדם השנוא עליה בכל העולם. נדמה כאילו הוא לא רוצה להפסיק, וזה עשה את חייה קשים. מה יש בה שגורם לו לרצות לפגוע בה?

ג'ין הייתה בטוחה שכנראה יש משהו בה שהוא שונא כל כך. אולי כי יש לה שיער קצר ושחור בתספורת קארה. אולי כי יש לה עיניים מעט מלוכסנות ושחורות? אולי כי לטעמה היא שמנה מדי ולא כמו כל המקלות בשכבה? היא ניסתה לא להציק לעצמה עם שאלות כאלה. גם אם היו לה תשובות, זה לא משנה דבר.

"היי, פנדה!" הוא וחבריו צחקו. היא התכווצה לנוכח צעקותיו והשפילה את ראשה. כל כך קולני.

חבורת ה"מקובלים" תמיד נדמתה להציק לג'ין, מאז גן הילדים.

איך זה התחיל? זה התחיל כשג'ין ברחה ליער אחרי היום הראשון ללימודים ובכתה והוא בא אחריה. בדיוק כשהיא חשבה שהוא ינחם אותה הוא שם אותה ללעג וצחוק ומאחורי העצים יצאו כל חבריו. פעם אחת הוא הביא גם את הבת של הפריאטורית הזאת, וג'ין התפללה שתהיה הגיונית ותספר למישהו מה קורה, אך לשווא. היא פשוט ישבה שם, חיוורת. היא קיוותה להתחבר אליה ואל קאסיה, הבת של משפחת ג'קסון. אך לא. ג'ין הבחינה גם בעובדה שהיה לבת הפריאטורית משהו לקליאס - היא לא הייתה טיפשה - אך העדיפה לשתוק. היא הייתה בטוחה שאם תגיד משהו זה רק יגרום לה לשנוא אותה יותר.

היא קמה בבוקר במגורי הקוהרטות, מעוד לילה של בכי אל תוך הכרית. היא פשוט שנאה את חייה כל כך לפעמים.

הרבה פעמים הייתה תוהה בינה לבין עצמה בשביל מה היא חיה. מה זה משנה אם היא תמות עכשיו או בעוד חמישים שנה? בשביל מה המין האנושי מנסה לשרוד? בשביל למות בסופו של דבר? להשיג משהו לא חומרי שנקרא אושר? ונגיד שהיא הצליחה להשיג את זה, מה אז? מי הגדיר את המושגים האלה, "טוב" ו"רע"? היו פעמים שהייתה רוצה לדקור את עצמה למוות. יותר מדי מחשבות פילוסופיות ואובדניות לנערה בת שש עשרה. היא שונאת את העובדה שהוריה לא מכירים אותה, לא יודעים דבר על חייה. על סבלה. הם שני אנשים טובים שלא הגיע להם בת כזו דכאונית ומגעילה.

ג'ין השפילה את ראשה והמשיכה בדרכה, אך הוא שלח את ידו ודחף את אותה אחורנית. היא הרימה את ראשה והביטה בו במבט ספק מבולבל ספק משלים.
"מה אתה רוצה?" שאלה בשקט והשפילה את ראשה, מונעת קשר עין.

"לאן את הולכת כל כך מהר?" הוא כרך את זרעו סביב כתפה ולחץ בחוזקה.
"עזוב אותי." היא מלמלה ומשכה בכתפיה באי נוחות.
"את רוצה להפסיד את המסיבה?" גיחך. הוא תפס בידה וסובב אותה כמו שמסובבים דוגמניות על רחבת המסיבה, אבל ג'ין נאבקה ונחלצה מאחיזתו.
"תעזוב אותי כבר!" היא צעקה ודמעות ירדו מעיניה. היא לא הביטה בתגובתו או בתגובת החבורה, היא הסתובבה ורצה אל עבר היער. בהדרגה הוא החשיך, ובירכתי מוחה היא פחדה שמפלצת כזו או אחרת תקפוץ עליה, אבל לא היה לה אכפת. היא לא רצתה שקליאס יעקוב אחריה.

ברגע שהגיעה ליער, הרגישה את הלחץ המוכר של החרדה. משהו היה שונה, הפעם. הלחץ היה פיזי, למרות שג'ין הייתה בטוחה שהיא מדמיינת, זה בגלל הריצה. היא דמיינה את האומץ והחוזק שרצתה שיהיה לה, וידעה שלעולם לא תשיג אותם. היא רצתה לעוף כל כך, אבל מעולם לא יכלה. כאילו כנפיים היו מחוברות לגבה, אך נתלשו. היא הייתה ציפור חסרת מעוף - ומעולם לא סיפרה לאיש על כך.

היא בכתה ובכתה, ובאיזשהו שלב מצאה את עצמה על הרצפה, לא יודעת איך וכיצד, אבל גם לא אכפת לה.
לפתע היא שמעה רעש של ענף נשבר. תחושת החרדה רק גברה וגברה ולפתע היא חשה את עצמה גדלה וגדלה, עד שראתה את הכל מלמטה.
היא לא הבינה מה קרה לה.

***

אם יש משהו שקליאס שנא, זה רגשות אשם.

וזה בדיוק מה שהוא הרגיש עכשיו כלפי הנערה המעצבנת הזו. כמה ששנא את התחושה - כזו מעיקה וכבדה, כמו שני טון מלט שיושבים בחזה.

הוא הרגיש את התחושה דוחפת אותו לחפש אחר הנערה שלה הציק רוב שנותיה. ג'ין. כמובן, איש לא ידע את הסיבה האמיתית שרדף אחריה בדבקות שכזו - אפילו לא הוא עצמו, אולי בגלל שרצה להרגיש חזק, שולט, אפילו שלא היה צריך להציק לה בשביל שידע את זה.

הוא תעה בדרכו בעוד השמיים מחשיכים. הוא תמיד ידע שיבוא היום והיא תתפרץ. היום הוא היום הזה.

הוא עקב אחרי הבכי השקט שנדמה היה ששמע, עד שהוא נעלם. השקט היה… שקט. מדי.

צווחה חדה פילחה את האוויר. הוא שלף את חרבו במהירות וסרק את האזור, הבעה מתוחה על פניו.

השקט המוזר השתרר שוב, ואז נקטע כשאריה מכונף צווח במרחק כמה מטרים ממנו. גריפון. הוא נראה מבוהל, והוא הלך אחורה, כמו חיה שלכודה בין כפותיו של טורף. למה שיפחד ממנו?
הוא הניף את חרבו והתקרב בזהירות אל המפלצת. היא צווחה, ועורה נראה משונה… מתכתי? זה היה חדש. קליאס ידע שזה גריפון אך ורק משיעורי המפלצות, או כמו שהתלמידים קראו להם - "שיעורי הדברים-שיכולים-לאכול-אותך".
נראה היה שהגריפון מבולבל, הוא ניסה בלי הרף להביט בעצמו, כאילו לא מכיר בגופו. קליאס החל ליסוג, אין לו שום סיבה לפגוע בגריפון הזה אם הוא לא יפגע בו, אבל אז נעצר. אולי הגיע הזמן שיוכיח את עצמו בקרב. איש לא יודע על כישוריו מול מפלצות, הם רק מתכוננים אבל לא ידעו איך זה לצאת לעולם האמיתי.
הגריפון פרש את כנפיו בבהלה כשהבין מה הוא מתכנן. הוא כבר פחד שההזדמנות שלו הולכת לעוף הרחק, אבל במקום הוא סגר אותן שוב והחל לרוץ. קליאס המופתע רץ אחריו. לבסוף הם הגיעו לנחל שוצף, והגריפון עצר. הוא הביט במים בבלבול, ואז ונראה כי הוא מבוהל עוד יותר. הוא בחן את בבואתו באימה, כאילו הוא לא מודע לגופו.
הגריפון פתח את כנפיו והמריא. ומשום מקום, התחיל בהתרסקות. זו לא התנהגות אופיינית לגריפונים,
אבל קליאס לא חשב על זה, הוא פשוט התקדם אליו. הוא ציפה שהגריפון ינסה שוב לברוח, אבל נראה היה שהוא מפחד לעבור את הנהר. קליאס לקח כמה צעדים אחורה, ואז רץ אל הגריפון ושלח את ידו, משסף את רגלו האחורית של הגריפו, מנסה ללא הצלחה להפיל אותו.

הגריפון נבהל ומעד אל תוך הנהר, מדמם. קליאס לא הבין את זה, הגריפון היה אמור להתפוצץ לחתיכות אבק. הוא התקדם אליו, ואז הגריפון פתח את פיו.
צרחה כמעט… אנושית.
זה לא היה הגיוני, אבל קליאס ניסה להדחיק את זה. עדיף לא לחפש היגיון במפלצות מיתולוגיות, כי לא תמצא. הוא הרגיש משהו פוגע בגבו, וראה גוש זהב. הוא הסתכל לראות מי זרק, אבל לא היה שם אף אחד. זה היה מוזר. הוא שפשף את המקום והביט בגריפון.
בפיצוץ אחד ענק של אור, הגריפון נעלם ובמקומו שכבה ג'ין, דמה נשטף בנהר. היא דידתה, משתדלת לייצב את עצמה, אבל אז מעדה אל רצפת הנהר השוצף והרוגז. היא כרעה על ארבע, יד אחת מתאמצת לייצב את עצמה, וידה השנייה מחזיקה את רגלה. היא נפלה ושיערה ובגדיה נרטבו לגמרי. זאת לא הפעם הראשונה שהוא ראה אותה בוכה, אבל הפעם הזאת הייתה שונה.

קליאס היה המום. "ג'ין?" היא הרימה את ראשה והוא ראה בעיניה מבט שמעולם לא ראה לפני. מבט של פחד טהור. שיערה השחור שנפל על פניה שיווה לה מראה מפחיד, והוא כשל צעד אחד אחורה. הוא התעשת על עצמו ורץ אל הנהר, מגפיו בועטים במים אל הגדה ואחז בזרועה, מנסה לעזור לה. "אלים אדירים, ג'ין, מה-" אבל היא התנערה מזרועו.
"מה שעד עכשיו עשית לא היה מספיק?" היא שאלה בשקט, אך בכאב. קליאס קפא ולא היה יכול להסיר את עיניו מהפצע הגדול המדמם שזלג מעבד למכנס הקרוע. הדם לא הפסיק לרדת.

"אני מצטער-"
"פשוט תעזוב אותי!" היא נדמתה להחזיק סכר דמעות. היא הסתובבה והחלה לרוץ בצליעה קשה. קליאס יצא מקפאונו וניסה לרוץ אחריה. הוא לא ידע שהיא רצה כל כך מהר - אפילו כשרגלה פצועה. אם ככה למה לא תמיד רצה כשניגש אליה?

כשהגיעה לקרחת יער היא נפלה והתנשמה בכבדות. קליאס רצה לעזור לה, ואילו רק כדי להתגבר על פגיונות האשם, אבל היא רק צרחה עליו. "התרחק!"

הוא נעצר בפתאומיות. הסכר גדוש הדמעות כבר נפרץ. לפתע, ממש לנגד עיניו צורתה התכווצה. נוצות צמחו על אמות ידיה, זהובות כמו השמש בזריחתה. הכל קרה כל כך מהר. בשנייה הייתה ג'ין נץ שהמריא לשמיים, צווחה פראית ופרועה אשר נשמעה למרחקים בקעה מפיו.  
"ג'ין!" צרח קליאס. הוא רצה לרוץ אחרי מעוף הנץ שאליו הפכה, לעקוב אחר טיפות הדם, אבל השביל המדמם שעף ברוח נעלם בהרף עין.

כמה חצי פלדה נשלחו אליה. "לא! אל תירו בה!" הוא רץ לכיוון השני, לעצי היער, לחפש את היורים. 'כנראה בני אפולו' חשב במרירות וקילל אותם בליבם. מה יגיד אם תמות? איך יוכל להתיצב מול הוריה, מול כל המחנות? אסור שהיא תמות. אסור שזה יהיה באשמתו, אך כשהגיע לעצים לא היה שם אף אחד. הוא הביט לאדמה וראה שם עוד כמה חצים ונשק נטוש מברזל כזה או אחר. הם רטטו בלי הפסק, ואחד ממש קפץ מהאדמה על הנץ המעופף. קליאס הסיט את החץ ממסלולו בהנפה אחת של החרב,  והביט בג'ין המתרחקת. כשהנקודה החלה להעילם באופק, הוא ראה שהברזל הפסיק לרטוט.
מחשבות עברו במוחו של קליאס כמו קליעים. מה עליו לעשות עכשיו?

***

ג'ין לא ראתה את גבול מחסום המפלצות - היא הרגישה אותו. מבוהלת, הרגישה שמעוף הציפור שלה נגמר, שכנפיה גוועות. היא הסתכלה אל הנוף שמתחתיה, מצפה למצוא את אחד הביתנים של היוונים מציץ בין שני עצים. במקום ראתה אזור בלתי מיושב, מלא בהרים וגבעות ונהרות וחיות בר שמדלגות בין צמחי האחו. כנפיה נעלמו, והיא החלה נופלת ונופלת, מטה מטה.  

ג'ין נפלה על עץ אלון אדיר וגדול. בניגוד לסרטים, היא לא נפלה ברכות על האדמה כשהענפים עוצרים את הנפילה. היא נשארה על אחד הענפים העבים, זועקת מהכאב שברגלה, שהתעוותה בזווית לא טבעית.

הלחץ השפיע על ג'ין בצורה קיצונית. היא הרגישה את ראשה פועם במקצב של תופים אפריקאים, ודמעות עלו בעיניה. אף על פי הכאב ברגלה, היא ירדה מהעץ, לאט ובזהירות.

היא קמה על רגליה, והביטה סביב. הכל היה זר ומנוכר. יללה נשמעה, וצמרמורת עברה בגבה. היא החלה ללכת. היא לא ידעה לאן, אבל שיערה שעדיף שתישאר בתזוזה, או שהדבר הזה יגיע אליה. התחושה ששררה ביער ההוא הייתה עתיקה, מצמררת ובעלת כוח. כמו מכשפה מימי הביניים שהייתה שמורה בקרח.

היא לא ידעה כמה זמן הלכה עד שראתה את המערה. המערה נראתה כאילו עמדה שם שנים, מוסתרת מעיני אדם. טחב ובוץ היו בכל מקום, מקצה המערה ועד לשביל שג'ין פילסה לה. היא הכניסה את ידה לכיס ומיששה את הצמיד הקטן שהיה שם. צמיד ששמים לתינוק כשהוא נולד, כל כך קטן שהוא לא עולה על אצבעה. הוא תמיד חיזק אותה ברגעים קשים, תמיד היה שם. משום מה זה עודד אותה. היא הייתה מסתכלת עליו לעיתים קרובות.
ג'ין נולדה מתה. זה לא נשמע הגיוני, כמובן. אך זה אפשרי. היא פשוט מתה לכמה דקות - או כך מספרים, היא לא יודעת מה אמיתי ומה לא. היא מפחדת להאמין. היא נשמה כמה דקות לאחר מכן. אולי בגלל שאימה בת פלוטו, אך אין לה קשר עם המתים. רק דוד ניקו יכול לעשות את זה.
על הצמיד רשום שהיא מתה.  

היא בהתה בצמיד המלוכלך והדהוי, לא שמה לב לשמיים המתקדרים לאיטם. רעם התגלגל והקפיץ אותה ממקומה. רוח עזה החלה לנשוב, וחטפה את הצמיד מאחיזתה הרופפת.
היא נכנסה בריצה למערה הקודרת והשחורה. מבחוץ היה זה נראה כאילו יש מקום רק לכמה מטרים, אבל ככל שהמשיכה גילתה עד כמה עמוקה היא באמת. היא נבהלה כל כך, היא לא יכלה לאבד את הפריט. היא רצה ורצה והיה נדמה לה, כל פעם מחדש, שהיא מגיעה לקצה המנהרה, אבל תמיד היה עוד ועוד. הצמיד הלבן-תכלכל בהק על רקע השחור, והיא המשיכה לרדוף אחריו.
לבסוף הגיעה לקצה.
ג'ין הרימה את הצמיד וקירבה אותו לליבה. היא הסתובבה ורק אז הבינה כמה זמן רצה, וכמה רחוק. היא לא יכלה לראות את האור בקצה המנהרה. אולי כי היה חשוך, אולי כי ראשה התחיל לפעום מאיבוד דם.

ג'ין התחילה לחזור בכיוון המחנה, כשזעקה קורעת לב וקורעת אוזן נשמעה.

היא הסתובבה בתדהמה ולא הבינה איך לא ראתה אותה קודם.

שם, בקרן ירח אחת, ישבה אישה צעירה באמצע שנות העשרים לחייה. שיערה היה בגוון אדמדם-חום, כמו אש משתלהבת בצבע לא אחיד. הוא היה מלוכלך וסבוך בקשרים, ועם זאת, יפהפה. עיניה היו בגוון כתום עמוק ועשיר, כמו ערמון בשל, ובמרכזן, מקיף האישון, היה צבע אדום כדם. כמובן, ג'ין בקושי ראתה את עיניה, כיוון שהיו מכווצות במאמץ לראות. פניה החיוורים היו מלוכלכים בעפר ואבק, ומלאים בשריטות וחתכים נוראיים. ידיה היו משופשפות בהיאבקות בשרשרת ברזל שכפתה את ידיה מאחורי גבה. חולצתה הלבנה הייתה קרועה בכמה מקומות, ומוכתמת בדם במקומות אחרים. מכנסיה נתלו בקושי על רגליה והיו מלאים בקרעים - בהחלט לא מכוונים - ולמגף אחד שלה היתה חסרה סוליה.
ג'ין נרתעה לאחור בבהלה.

"בבקשה…" קולה היה צרוד, ונותרו בו סימנים לקול זמיר ומבטא בריטי עדין. הבעת פניה הייתה מיואשת. "עזרי לי…"
שאגה נשמעה מאחוריה.
ג'ין הסתובבה וראתה מישהי - ילדה קטנה.

היא נשפה בהקלה. "מהר, עזרי לי איתה!" היא אמרה ורצה אל האישה, מחזיקה בידה את פצעה שלה. כשראתה שהילדה לא זזה ממקומה הסתובבה אליה בפחד.
לאט לאט החלה הקטנה להשתנות - ציפורניה המרוחות בלכה ורודה התארכו ונהיו שחורות, ושיערה התחיל לזרוח באור כתום ולא טבעי. נראה היה ששניה ארוכות ומחודדות, כמו ניבים. הדבר שהכי הפחיד את ג'ין בהופעתה, היו האוזניים שלה. ברצינות, אפשר לדקור מישהו עם הדבר הזה.

"את לא הולכת לשום מקום," היא לחששה בארסיות, "ובטח שלא היא."

ג'ין מעדה אחורה באימה. מה עכשיו? היא ידעה כי זו אמפוזה, המפלצת שממנה נוצרו האגדות על הערפדים. מזל שיש את בית הספר, אפילו אם הוא די מעיק. היא הודתה בליבה לכירון על העובדה שהתעקש ללמד בהרחבה על האמפוזות בטענה שהיו מקרים בעבר שחצויים נהרגו.

האמפוזה צחקה צחוק מרושע ועמוק, שבהחלט לא התאים למראה הילדה הקטנה שהיה לה לפני שתי שניות.  

ג'ין הרגישה את הפחד מחלחל לכל פינה בגופה, מתעלמת מהעובדה שהיא עדיין החזיקה את רגלה כדי לא לדמם למוות. היא חשה לחץ בבטנה, ופתאום ראתה את העולם גדל וגדל, פניה המופתעות של האמפוזה, ולאחר מכן משנות להבעה מרושעת יותר. האם העולם גַדֶל, או שהיא קְטֶנַה?
הילדה-המפלצת, שקודם לכן הייתה נמוכה מג'ין בראש, נראתה כעת בגובה של האמפייר סטייט.

אני רוצה קרקר.
חשבה לפתע.

וקש.

"את לא רצינית." ג'ין קפצה כשמבטא בריטי נזרק לאוויר.
מה אני?
"את חזיר-ים." היא הסתובבה וראתה את האישה הכבולה, מבט מפקפק בעיניה. רחש של מתכת נגררת על רצפה נשמע, והבזק כסוף עבר מעל ראשה של ג'ין. היא, כמובן, לא שמה לב לזה - האמפוזה הרימה אותה למעלה, והביטה בה בפנים מרושעות. "זה יותר קל ממה שחשבתי." היא צחקקה, וג'ין רק השמיעה קול שריקה צורם. הצחקוק שלה נפסק באחת, פיה היה פעור והיא השמיעה השתנקות לפני שהפכה לאבק. היא נפלה על הרצפה הכואבת, חוזרת לצורתה המקורית.
היא שכבה שם, לא מבינה מה קרה בכלל, עד שראתה את החרב העשויה מהזהב הקיסרי. היא נגעה בה בזהירות, חוששת.

"עדיין כאן." האישה השתעלה. ג'ין קמה ברגליים רועדות ושחררה את האישה.

כשהאישה קמה, התברר שהיא גבוהה מג'ין, לפחות בחמישה-עשר סנטימטרים. היא הייתה רזה מדי, כאילו לא אכלה כמה חודשים טובים. היא מעדה ותפסה את הקיר.
"תודה." לחשה.
הן ישבו שתיהן על הרצפה, למרות שידעו כי מוטב להיעלם משם, אך לא היו בהן הכוחות.

רעש נשמע מקצה המנהרה, ודמות אפלה הופיעה לפניהן. כשכבר חשבה שזו עוד מפלצת, היא שמעה קול מוכר. "ג'ין!" התנשף דודה. "יש לך מושג כמה חיפשנו אותך? דאגנו לך? יש לך מושג-" דיבורו של ניקו די אנג'לו נקטע כשעיניו טיילו אל האישה המוזרה.

"מי זאת?"

הפרק הקודם		הפרק הבא