אויבו של הפרא

היי, כאן שחרולע! (im Not Lost In Sin). 
אנחנו ממש מצטערות על הזמן הרב! את האמת? סיימנו את הפרק הראשון אחרי חודש, אם לא פחות. הבעיה היא אני - יש לי מסורת שאני לא מעלה את הפרק עד שיש את הפרק השני מוכן ו... טוב, לפרק השני לקח המווון זמן. אני לא חושבת שלפרק השלישי ייקח הרבה זמן (רייייקו חיחיחי צחוק מרושע אתם תבינו כשזמנכם יגיע) אבל אנחנו לא ממש יכולות להתחייב לקצב קבוע של העלאת פרקים (אחמ אחמ באה הביתה כמעט כל יום בשמונה בערב ווהופס) אז פשוט תצטרכו להיות סבלניים (לא כמוני). 
רזניק מוסרת שהיא תשמח אם בתגובות תייחסו לרבים - זה מאוד חשוב לנו כי אנחנו שתי כותבות. תגובות בונות יתקבלו בברכה - תקטלו אותנו, זה טוב (זה ג'וי!). 

ווווווווווואנחנו מעלות עוד מעט פאנפיק שנקרא 'מלחמת הגנבים' שהוא פאנפיק בן לפאנפיק הזה והוא מהווה בסיס לדמות שנמצאת בפרק הזה. כשהוא יאושר נשלח קישור אליו והוא יפורסם מהמשתמש שלי. 
נ.ב: אתם לא מבינים כמה בדיחות פרטיות צמחו מהדבר הזה, כל פרק אתם תראו את זה פה למעלה ^^
תיהנו שמננים משפופשים שממוכם XD הנה הבטחה - בסוף הפאנפיק (אם נגיע לזה ^^") אנחנו נשלח לכם את כל טעויות הכתיב שלנו (תתכוננו זה מילון שלם).  

מילים: 2,846 אני לא מאמינה

כעבור ארבע עשרה שנים מסיום המלחמה עם גאיה

פרק 1
מלחמת המים והאש

"אידיוט."

"מטומטמת."

"שלולית גריז."

"צונאמי."  

זה היה סוג חילופי הדברים שבדרך-כלל עברו באוויר בין קאסיה ג'קסון לאלכסנדר ואלדז. שיערה השחור תמיד היה נפרע בזעם ועיניה האפורות היו מבזיקות בברק מסוכן. הוא, לעומתה, היה מגיב לקללות בצורה יותר רגועה. הוא היה שליו ואדיש, והדבר היה מרתיח את קאסיה, שהייתה בעלת פתיל קצר. שיערו החום והמתולתל היה מלוכלך בגריז. בדיוק כמו אביו שלפניו, הוא אהב להתעסק עם מכונות. ליאו כעת היה בעל מוסך למכונות של חצויים, וקליפסו הייתה השותפה שלו. אלכסנדר -  או אלכס, כפי שכולם קראו לו - היה עוזר לאביו במוסך ולומד בבית הספר התיכון של רומא החדשה-המחודשת ומחנה החצויים. אמה של קאסיה, אנבת', הייתה המורה להיסטוריה, יוונית עתיקה ואסטרטגיה. היא הייתה מארגנת פעילויות ביחד עם כירון, עוזרת קצת לקשיש. אביה, פרסי, היה המורה ללחימה בחרב. הוא היה הטוב ביותר בלחימה בחרב בשלוש מאות השנים האחרונות, או שלוש מאות וחמישים כמו שקאסיה הייתה מרבה לציין.

קאסיה למדה בכיתת הספורט בעוד שאלכס למד בכיתה הטכנולוגית. כל הכיתות היו דומות במקצועות, כמו בבית ספר רגיל, אבל בכל כיתה היה את הנושא המורחב שלה. בנוסף, הוא עמד על הגבול בין מחנה החצויים לרומא החדשה, וחצויים משני המחנות הגיעו לשם ללמוד, להתערבב. ביומיום הם פחות התערבבו. זה היה מותר, אם כי לא פופולארי. אז כמובן שקאסיה עשתה את זה. היא הייתה עקשנית ואהבה לעשות דברים שאף אחד לא עשה.

על מה? כרגע, הריב נסב סביב הנושא של ציונים. איפה? ליד בית הספר, שהיה די חדש יחסית. הקימו אותו לפני ארבע עשרה שנים, כדי שחצויים יהיו חכמים יותר. היום היה שמשי כתמיד, וברגע שיצאו מכותלי בית הספר הם החלו לריב שוב.

קאסיה השוויצה בציונים שלה, שהגיעו כתוצאה מכך שאמה הייתה בת אתנה. אלכסנדר התרגז, והעיר לה שהיא לא כזו חכמה כמו שהיא מתיימרת להיות.

"בסך הכל, הציונים שלי טובים יותר, ראש-קטר."

"לכי לעזאזל, כל מה שיש לך בראש זה מים!" הוא ידע שהיא רוצה לשטוף אותו בגלונים של מים, אך הוא למד להיזהר לעולם לא להיות בקרבת נהר או מקור של נוזלים. אלכס לא היהמטומטם. הוא החזיק את עצמו בקושי, לא להתפרץ ולהביא לה את הסטירה שהיא דורשת, אבל הוא ידע שהוא רק מעצבן אותה כך שהוא לא מגיב בעצבים, וזו יופי של מוטיבציה, אבל עד מתי? זה היה כמו זבוב מעצבן וטורדני. כמ אלף זבובים מעצבנים וטורדניים, מאלה שיושבים על הוריד הראשי.

"בטח היית מת שתהיה לך יכולת כמו של אבא שלך לשלוט באש." אלכס קמץ את אגרופיו. הוא לא ציפה שהיא תרד כל כך נמוך. "אבל אתה אפילו לא קרוב לזה! שלא לדבר על זה שאפילו נשרפת-"

היא נקטעה כאשר אלכס הצמיד אתה לקיר, רושף מכעס. ידו התהדקה על גרונה. הצלקת על לחיו השמאלית עקצצה. "תסתמי את הפה שלך." סינן, אבל היא רק צחקה, ואלכנסדר הרגיש את גרונה רוטט.

"הגיע הזמן שאני אצליח להוציא ממך תגובה." היא חייכה את החיוך המעצבן שלה, החיוך המנצח. הוא בלע רוק ונשם עמוק. אסור לו לאבד שליטה בגלל איזו חצויה מטומטמת.

"אה, כן? טוב, למה שלא ניפגש בזירה היום, בדיוק בחצות. נראה אם את מסוגלת להילחם בחרב כמו אבא שלך." הוא הקניט אותה בחזרה. ההבעה המנצחת שלה ירדה מפניה והבעה כעוסה עלתה.

"בטח, מה שתגיד!" היא אמרה. אלכס הופתע, אבל לאחר שניות הסתיר את זה. הוא לא ציפה שתסכים. טוב, היא אכן לא צפויה, יש לה נקודות על זה.

הוא שיחרר אותה. "נראה אם יהיו לך הביצים להגיע." אמר בשעשוע. היא פתחה את פיה לענות, אבל סגרה אותו כשראתה שאלכס כבר סובב את גבו והלך, מותיר אותה רותחת במקומה. חיוך רחב התפשט על פניו כששמע אותה מקללת אותו כל כך ב"שקט" שפוסידון עצמו שמע.

***

"את לא רצינית." אמרה לה אילה בזמן ששיחקו כדורעף במגרש של היוונים.

"אני רצינית." הנהנה קאסיה והתבוננה בפני חברתה הטובה. הן נפגשו בבית הספר ומיד נהפכו לחברות הכי טובות, כנגד כל הסיכויים. אולי זה היה קשור לכך שאילה הייתה הבת של ריינה שוד, הפריאטורית. ריינה התחתנה עם היווני הכי לא צפוי ומעולם לא התחרטה על כך.

קאסיה תמיד הרגישה במתיחות בין הוריהם, אבל לא היה לה אכפת, כך אמרה.

"את לא יכולה ללכת!" היא אמרה והביטה בה במבט חום לוהט כשוקולד, "את גרועה בלחימה בחרב!"

"אני אביא… את יודעת מה." לחשה קאסיה.

"אז עכשיו את רמאית?" הניחה אילה את ידיה על מותניה והעיפה לאחור את צמתה החומה.

"אני לא רמאית. רק משתמשת במה שיש לי." התגוננה.

"טוב, תעשי מה שבא לך." היא הניפה את ידיה בתסכול, "אבל את יודעת שאסור לצאת ממגורי הקוהורטו- זאת אומרת מהביתנים אחרי אחת עשרה. יש עוצר." אילה גרה ברומא החדשה-המחודשת. לגבי ההורים שלה? יש עיר מיוחדת לזוגות חצויים, גם היא על הגבול, ושם יש גם יוונים וגם רומאים שמנסים לחיות בשלווה. ילדי היוונים בגיל עשר מועברים לביתנים שלהם, וילדי הרומאים מועברים לקוהורטות.

קאסיה אף פעם לא הבינה את הדרך של הרומאים. כולם חייבים לבוא לבית הספר, שאותו מסיימים כמובן בגיל 18, יוונים ורומאים, אבל רומאים מחויבים אחרי זה להתגייס לשלושה עשר שנות שירות בצבא.

בארבע עשרה שנים האחרונות היוונים החליטו גם כן להתארגן קצת, לבחור מקצוע בתוך מחנה החצויים, אבל הם יכולים לעשות מה שבא להם. אילה מעולם לא התלוננה, ומי שכן, היה יכול לעבור לגור במחנה החצויים, אך לא בביתנים עם כולם. בנו להם ביתן מיוחד משלהם. והם היו מעטים מאוד.

"אילה, בבקשה אל תספרי." התחננה קאסיה.

היא הנהנה, "בחיים לא הייתי עושה לך את זה, טיפשי ככל שיהיה." קאסיה הביטה בחברתה ולרגע תהתה איך לעזאזל הן חברות. אילה מסויגת, זקופה, תמיד תעשה את הדבר הנכון. קאסיה יותר מרדנית. המשותף להן היה שאף אחת מהן לא תוותר בלי מאבק.

"אבל מספיק לדבר עליי!" קפצה קאסיה פתאום. "איך הולך עם קליאס?"

אילה נשפה בבוז, אבל קאסיה ראתה שהסמיקה, "רע."

"זהו?"

"זהו." קליאס לא שם לב אליה מעולם. הוא, כמו אילה, היה בן של יוונית ורומאי, הזוג פייפר וג'ייסון גרייס, ובחר באורח חיים רומאי. הוא היה איתה בקוהורטה, ואלים אדירים, כמה שאהבה אותו. שיערו הבלונדיני, עיניו כמו קלידוסקופ שאף פעם אי אפשר לנחש את צבען. הוא היה גבוה וחטוב, ותמיד הייתה לו חברה. קאסיה, לעומתה, לא חיבבה את השוויצר הזה. הוא חשב שהכל שייך לו רק משום שאביו פריאטור בן יופיטר, ואימו אחת מהסגל הגבוה בשירות הדואר שבין שני המחנות. אבל היא לא הכירה אותו כל כך, ולא היה לה אכפת ממנו עד שאילה ציינה בפניה את עובדת קיומו, הם חולקים רק שיעור אחד וזה היה שיעור לטינית - בו ישנה רב הזמן.

"הוא עדיין מציק לג'ין?" שאלה בחשש. הילדה המדוברת הייתה הילדה הביישנית של בית הספר. לא דיברה עם אף אחד ולא הסתכלה על אף אחד. פשוט הייתה שם. הוריה היו הייזל ופרנק ז'אנג - שומרת הגבולות ופריאטור המשנה. היה לה שיער בתספורת קארה ועיניים מלוכסנות. אחד העלבונות החביבים על קליאס היה "פנדה" - כיוון שהייתה שמנמונת ואסייאתית. אך היא לא הייתה שמנה בכלל. היה לה גוף מלא, פשוט לא כמו הבנות השטחיות האלה, שתמיד נראו כמו קיסם לשיניים - עם כל הלכלוך.

"לא." אמרה אילה וחבטה את הכדור בעוצמה כזו שקאסיה פספסה - וקאסיה אף פעם לא פספסה. היא כנראה הייתה תופסת אותה על השקר אם לא הוסחה דעתה.

"מה זה?" היא משכה את אילה מחלומותיה בהקיץ על קליאס. היא הביטה בשיח שהיה מאחוריה, בניסיון להבין אם יש שם מישהו. קאסיה זרקה לשם את הכדור בחוזקה. הוא עבר חלק ושום זעקת כאב או פגיעה לא נשמעו. קאסיה הניחה לזה והלכה לקחת את הכדור, לא רואה אף אחד בדרך.

כל היום קאסיה הייתה מתוחה. היא רצתה ללמד את אלכסנדר לקח אחת ולתמיד, שידע מי החזק פה ושיפסיק לבלבל את המוח. ובכל זאת... היא הייתה גרועה לחלוטין בלחימה בחרב. אבל היו לה טריקים אחרים בשרוול.

אחרי שעברה את כל הזירה והחביאה בצדדים את מה שהייתה צריכה להחביא, התיישבה באמצע המגרש בישיבה מזרחית וחיכתה. היא הביטה במושבים הריקים. היא הייתה יכולה לשמוע את הקהל מריע, אף על פי שלא היה שם אף אחד. הצללים על הקירות היו חשוכים ומאיימים. בקושי ראתה משהו, הכל היה חשוך, ואורות העיר הרחוקים היו מקור האור היחיד.

קאסיה הביט בשעונה. חצות בדיוק.

חמש דקות. עשר דקות. היא לא רצתה לחכות עוד. היא קמה על רגליה והתכוונה ללכת מהזירה. "נראה שבסוף הוא זה שהבריז." מלמלה. היא לא ידעה אם הוא מאוכזבת או לא, אבל עכשיו יש לה עוד על מה לרדת עליו.

היא שמעה ריצה והתנשפות.

"אני אולי מאחר, רכיכה," קאסיה הסתובבה וראתה את אלכסנדר נשען על ברכיו ומתנשף. ראשו היה מורם, מבט כהה ולועג עמד בעיניו, מבט שכוון אליה. "אבל אני עומד בהבטחות שלי, במיוחד אם זה אומר לנצח אותך."

קאסיה שלפה את חרבה. החרב ששנאה כל כך. היא ידעה להילחם איתה, אבל לא הייתה מקצועית. היא ראתה שלא הולך לה כל כך עם זה, והחלה להבריז משיעורי הלחימה בחרב. אביה אומנם נזף בה והחל לגרור אותה לשיעורים, אבל היא לא השתתפה הרבה. היא לא ניסתה ולא השתדלה, וכעת היא משלמת מחיר יקר. היא משלמת בגאוותה וכבודה, ומקבלת תמורה מנת השפלה. היא הבטיחה בליבה שתתאמץ יותר.

"אז בואי לא נבזבז זמן." אמר, "את אולי לא יודעת את החוקים אז אני אסביר." הוא הרים את גבתו כדי שתבין שהוא יורד עליה.

קאסיה שילבה את ידיה על חזה ושלחה אליו מבט רושף. "עומדים גב אל גב, וצועדים עשר צעדים כשנשמעת הקריאה." היא אמרה ברצינות, מוכיחה לו שהיא לא עד כדי כך טיפשה.

אז הם עמדו גב אל גב. היא כמעט יכלה להרגיש את החיוך נמרח על פניו. הייתה לה תכנית, אכן הייתה לה. חרבה הייתה מיוצבת ללמעלה בתנועה טקסית, ואולם חרבו של אלכס הונחתה לקרקע ביד רפויה. הוא היה כל כך בטוח בעצמו שאפילו לא זקף את חרבו.

"אחד." הם פסעו צעד והמשיכו. "שתיים." עוד אחד ועוד אחד, קוראים בקול יחדיו את המספר.

כשהגיעו לחמש קאסיה הסתובבה במהירות עם החרב מורמת, חושבת שהצליחה להערים על אלכסנדר. היא נעצרה במהירות, סנטימטר נוסף וחרבו הייתה משפדת את גרונה. עיניה היו פתוחות לרווחה באימה ופיה היה פעור כאילו רצתה להגיד משהו, אבל חוץ מקולות השתנקות לא יצא דבר.

"נו, נו, בואי לא נרמה." הוא אמר, חיוך לעגני פרוש על פניו. עיניו קרצו בשובבות ובעורמה.

"אתה…" סיננה והורידה את חרבה עליו, והם החלו להילחם.

חרב מתנגשת בחרב, צחצוח החרבות זו בזו נשמע רם מכל צעקה אי פעם. קאסיה קיוותה שאף אחד לא יישמע. זה לא היה סביר, כיוון שהזירה הייתה די מרוחקת, לפחות חמש-עשר דקות הליכה והצלילים לא יכולים להגיע כל כך רחוק.

טאח.

קאסיה כבר לא הייתה בטוחה כל כך. היא פחדה שכל רגע מישהו עלול להגיח, ובשעה כזו, כולם ידעו שזה לא סתם קרב בין ידידים.

אחרי כל מכה מגושמת שקאסיה ניסתה להנחית על אלכסנדר היא פלטה קולות התאמצות ותסכול. היא הייתה עצבנית וזועמת. משהו פראי התנהל בתוכה. היא התחילה להרגיש משיכה בבטן, אבל דיכאה אותה. לא, זה לא הזמן.

שיערה שאספה באדיקות בקוקו גבוה היה כבר פרוע לגמרי. מהקפיצות וההתכופפויות, חלקו הרב יצא מהקוקו ונחת בחוסר סדר על פניה הנחושות.  

טאח.

אלכס המשיך בשקט בתנועותיו החינניות, בעוד שקאסיה מעדה מדי פעם. החיוך הלעגני לא ירד מפניו לרגע וזה רק הרתיח אותה.

"את תמיד מתעצבנת מהר כל כך!" הוא קרא, פרצופו כמעט מתפקע מחיוכו הרחב, "קדימה, תני את מה שיש לך!" קאסיה פלטה עוד זעקת תסכול והנחיתה עליו עוד מהלומה שאותה, כמובן, הוא חסם בקלות, כמו את כל האחרות.

"תסתום!" היא צעקה, בדיוק ברגע שבו הכשיל את רגלה והיא נפלה בחבטה על גבה. קאסיה הרגישה את ריאותיה מתרקנות. היא השתנקה, פיה פעור לרווחה ועיניה מכוונות לכוכבים שלמעלה, אבל לא רואות דבר. היא הרגישה שהכל קפוא ולא הצליחה לנשום, לגבור על חוסר האוויר הפתאומי.

"הבת של החצוי המהולל, לא יכולה להביס את בנו של המוסכניק החביב? וואו, לא ציפיתי לזה." קאסיה ניסתה להרים את ראשה להביט בו אבל הוא כיוון את חוד חרבו אל גרונה והיא נאלצה להוריד את ראשה בחזרה. "האמת, שכן ציפיתי לזה."

בדיוק כשסיים את המשפט קאסיה נתנה את האות, ומים פרצו מהשער הקדמי. היא הייתה רוצה להגיד שכמויות גדולות של מים, אבל היא הביאה רק שני בקבוקים של ליטר וחצי. זה הספיק בשביל להפיל את אלכס ישר לצידה. קאסיה צחקה בהנאה, היו לה טריקים בשרוול.
היא גהרה מעליו. "מי מביס את מי?" היא אמרה, הפעם החיוך הלעגני אצלה.

אבל אז אלכס הרגיש משהו משונה. משונה מאוד. לפני ששם לב, משהו אפור, מסריח וחם כיסה אותו. הוא הכיר את הריח הזה.

קאסיה השתעלה. "מה זה?"

"עשן." מלמל אלכס.

"אין עשן בלי אש!" היא קראה בבהלה, אבל אז שמה לב שהיה עשן רק מסביבם. אלכסנדר הרגיש לחץ בריאות, ואז העשן עף אליהם בפראות, מתמקד בקאסיה המשתעלת והדומעת. אלכס הבין שאיכשהו הוא מצליח לנשום כמו שצריך.

הוא הרפה לבסוף, כשלא היה יכול לעמוד בלחץ. העשן התפזר. הלחץ שלה התרפה, והוא ניצל את ההזדמנות להפוך אותה והפעם הוא להצמיד אותה אל האדמה.

קאסיה השתעלה בלי סוף, דמעות עמדו בעיניה, אבל היא נראתה כועסת מתמיד.

"ועוד אתה קורא לי רמאית." היא מלמלה בזעם. רק באותו הרגע אלכסנדר הבין שהוא היה זה שהביא את העשן. הוא מיהר להחביא את הפתעתו.

"שווה בשווה." הוא אמר והצמיד את חרבו בצורה אנכית בחוזקה לגרונה, מכריח את ראשה להטות לאחור.

"ועכשיו מה?" היא שאלה. אלכס הרגישו את הרטט בגרונה ושמע את הרעד בקולה, "תהרוג אותי?" היא צחקה.

אלכס היסס, אבל המבט הנחוש עדיין היה על פניו, אישוניו רצים על פניה וסוקרים כל דבר. הוא הידק את החרב אל גרונה וחשק את שיניו.  

הם היו מרוכזים מדי אחד בשני, שלא שמעו את הצעדים.

"עצרו!"

***

"אתה אידיוט." אמר מייקל בקול רועד לנער. היה לו שיער בלונדיני שכיסה את אוזניו, והיה פרוע ומלוכלך. פניו היו מלוכלכות מבוץ ובעיניו הירוקות כים היה מבט עצוב. "אתה פחדן! אתה קורא לעצמך הבן המהולל של פרסי ג'קסון? אתה כלום!" הטיח בו, לא מתחשב בכלל בדמעותיו של הנער, ולא לדמעות שלו עצמו. הוא הרים את ידו לנגבן וכך עשה גם הנער. אי אפשר להתחמק מהעובדה שהאדם שאתה הכי שונא הוא אתה עצמך.

מייקל הסתובב ועזב את המראה.

הוא יצא מבקתת פוסידון הריקה והלך ברחבי במחנה, משועמם.

את הדמעות מחה מזמן, ווידא היטב שלא רואים כלום. את שיערו חפף וסידר, ואת בגדיו ספוגי הבוץ זרק לפח. הוא לבש את החולצה הכתומה של מחנה החצויים. השעה הייתה שעת אחר-צהריים מאוחרת, והוא טייל לו לאיטו.

מייקל נכנס ליער, הולך בשבילים המוכרים. הוא נעצר ככשמע את קולה של אחותו. "...היום בחצות." אמרה קאסיה.

כשמייקל הבין אחרי כמה משפטים נוספים של אחותו מה הולך לקרות, לקח את רגליו ונס כל עוד נפשו בו מהמקום.

במשך כל שעות אחרי הצהריים והערב הנוספות נפשו של מייקל ייסרה אותו.

"אם תחפה עליה, יש סיכויי סביר שהיא תיהרג!" אמר קול מירכתי מוחו.

"אבל אם לא תחפה עליה ותגיד למישהו, היא תשנא אותך לנצח!" מחה קול אחר. מערכת היחסים בינו לבין אחותו הייתה רעועה ומורכבת גם כך. היא עדיין כעסה עליו מהפעם שעברה שניסה להפריד בינה לבין אלכס כשרבו מכות. היא הייתה בת תשע. הוא היה בן עשר וחש מחויבות להגן עליה, הוא עדיין מרגיש ככה. זו תחושה של אח גדול שלעולם לא תתפוגג.

הוא הבין שהוא חייב לעשות את זה בעורמה, מבלי שתדע שהוא אחראי לזה. אבל איך יעשה את זה?

מבלי ששם לב השמיים החשיכו ושעת העוצר עברה.

הוא עבר בשדות כשנתקל לפתע בדמות חשוכה. שהתסובבה לעברו וכיוונה אליו את חרבה המוזרה.

"תיזהר, ילד." שאל הקול החביב בעל העצב התמידי, משתמש בכינוי שנתן למייקל. מייקל הרים את עיניו והגיע להחלטה בליבו.

מושלם.

***

לא היה אכפת לו לעבור את העוצר. הנאדיות פחדו ממנו יותר מדי בשביל שינסו להעניש אותו. הוא ניסה בלא הצלחה לאסוף את שיערו בגומיה מאולתרת. גופייתו השחורה נצמדה אל שריריו ומכנסיו היו ספוגים בזיעה מלחות הלילה הכבדה. הוא שיסף בובות על ימין ועל שמאל כבר שעתיים עם חרבו העשויה מלהב סטיגאי והרגיש צורך עז במקלחת. היה לו קשה להאמין שהוא כבר בן 28 - ועדיין חי. כאילו רק אתמול תעה לבדו במבוך, עזוב, בודד ועצוב. ילד קטן שדמה לרוח בנפשו. שם הכיר בהיותו "מלך הרוחות".

הוא יצא מהזירה כשחרבו מוכתפת על כתפו. לפתע הוא שמע רחש מאחוריו. הוא הסתובב במהירות עם החרב מורמת וברגע האחרון נעצר כשזעקה מוכרת נשמעה.

"תיזהר, ילד." אמר ניקו בחצי חיוך משועשע, חיוך שהיה שמור אך ורק למייקל. "כמעט דקרתי אותך." הנער בלע רוק ונראה מפוחד למדי.

"מה השעה?" שאל בפחד והרים את עיניו. זה היה נראה כאילו קיבל החלטה.

"אחרי העוצר. מה אתה עושה פה?" הוא הכניס את החרב השחורה לנדן בקול לחש.

"עזור לי, בבקשה!" הוא הביט בו במבט מתחנן. "אחותי ואלכסנדר קבעו להילחם בחצות בזירה ואני לא יכול לספר למבוגר אחראי!" הוא אמר בקול צרוד. ניקו שילב את ידיו והביט בילד היחיד שאליו הצליח להיפתח.

"אתה רומז שאני לא אחראי?" הוא הרים גבה.

"לא!" הוא צעק וניקו מיד הניח את כף ידו על פיו.

"אתה רוצה שהנאדיות יטרפו אותך?" מבטו היה מבועת כשעיכל את חומרת המצב. "תקשיב לי, ותקשיב לי טוב." ניקו חזר להיות רציני וקודר כתמיד. "אתה רץ עכשיו לביתן ואני אטפל בזה."

"רגע! אבל--"

"בלי אבל." קטע אותו ניקו בקול הקר האופייני לו וארשת רצינית עלתה על פניו. מייקל נסוג צעד אחד אחורה בבהלה, הוא לא מכיר את ניקו ככה. הוא תמיד היה פתוח ונחמד אליו, הוא לא ידע איך הוא מתנהג כשהוא לא בסביבה. "חזור לביתן, ואני אדאג להם."

"או… אוקיי." מייקל הרגיש את הדמעות עולות בגרונו.

"מייקל…" נאנח ניקו. הוא הניח את ידיו על כתפיו וירד על בירכיו כמו שעושים לילד קטן. הוא הרים את ראשו והביט בעיניו הירוקות המוכרות כל כך. אותן עיניים ששבו אותו אז בקסמן. "סמוך עליי."

הוא קם ורץ לזירה, משאיר את מייקל לתהות שוב האם בחר את האדם הנכון למשימה.

וכך הוא מצא את עצמו בפתח הזירה בפה פעור, מביט בביתו של המים ובנו של האש נלחמים זה בזה עד זוב דם.

***

"עצרו!"

המילה היחידה הספיקה בשביל להסיח את דעתו של אלכס מקאסיה ובכך לתת לה את ההזדמנות להשיג יתרון. היא דחפה אותו מעליה. הוא הצליח לייצב את עצמו על קצות אצבעותיו כשהרגיש משהו חמים ודביק על בטנו. הוא הוריד את מבטו וראה את קאסיה, מבט פראי בעיניה.

חולצתו הייתה קרועה, ספוגה בדם אדום כוורד מהדם שזב מהחתך שהיא השאירה לאלכס כמזכרת לניצחונה.  

הוא הספיק לקלל את קאסיה פעם אחת אחרונה לפני שהעולם החשיך.

הפרק הקודם		הפרק הבא