מועדון ארוחת הבוקר

אוולין- דיברתי איתך. השיפ עודכן לבינתיים, נראה איך הסיפור יתפתח. דון אינה קשורה לאוונג'לין (לא קראתי את הפאנפיק ההוא עד שדיברתן עליו.) היא מבוססת על דון, דמות מסדרת טלוויזיה קנדית מצוירת בשם אי-שרדות הנקמה של האי, שמבוססת בעצמה על לונה לאבגוד.
אנימאגוס הפיצה- אין לי עוד החלטה לגבי מערכת היחסים של דון, אבל אני יכולה להבטיח ששניהם יתחילו להיות יותר 'חזקים' ככל שהסיפור יתקדם. ודאנקן הוא מסכן, הוא פשוט לא מראה את זה- עדיין לא, בכל מקרה.
יובל תולעת הספרים- כמו שכתבתי לאוולין, לא קראתי את האנפיק ההוא עד שכתבתן לי עליו- דון מבוססת אך ורק על עצמה (ולונה לאבגוד, אבל זה עוד בסדרה המקורית)
הערת המחברת- אני כל כך מצטערת! אין לי מושג מה לקח לי כל כך הרבה זמן. הפרקים הראשונים נערכו, והתווספו ושונו בהם קטעים, אז הייתי ממליצה לקרוא שוב. בריק עדיין לא קאנוני, ודון לא עושה המון בפרק הזה, לצערי הרב. אבל זה בתהליכי עבודה. תהנו!
ורק מזהירה מראש- יש סיבה שהפנפיק מדורג PG13. הפרק הזה הוא חלק ממנה, עם דאנקן שהוא גס ומדבר על הבתולין של קורטני. חלקים אחרים יבואו בהמשך. ראו הוזהרתם. 

בריק היה מעוצבן. הוא שנא את זה כשבחורים כמו דאנקן התייחסו לנשים כאילו הן היו חפצים. וקורטני הייתה חברה שלו. הוא באמת חשב שהייתה מהיחידות בחבורה שלה שהייתה גם נחמדה וגם חכמה. (הת'ר למשל, הייתה חכמה מאוד. אבל נחמדה? בהחלט לא. ולינדזי הייתה נערה ממש מתוקה, אבל גם מאוד טיפשה.)
אבל כנראה שלא הייתה לו באמת זכות להצטדק- לחשוב שהוא טוב יותר מדאנקן. לא עם מה שהוא עשה להרולד מקריידי המסכן.
לפעמים הוא באמת שנא את ג'ו ואווה. שתי הנערות האתלטיות היו השכנות שלו, והשותפות שלו לאימונים רוב הזמן, אבל הייתה להן נטייה לגרום לו לעשות דברים ממש מטומטמים "כדי להראות את כוחו."  אבל זו לא הייתה הפגנת כוח. זו הייתה בריונות, והוא סירב- בהתחלה לפחות.
אווה קראה לו פחדן. ג'ו הזכירה לו את הכינויים המביכים שהיא השתמשה בהם לאורך השנים כדי להקניט אותו, ואחרי עשר דקות של הצקות בלתי פוסקות הוא נכנע להן. הוא שנא את עצמו עכשיו, בגלל מה שהוא עשה. בגלל שהקשיב להן. בגלל ש...
קול קטע אותו מהרהוריו.
"דאנקן, זה... זה רכוש בית הספר." אמר אנדרסון, גורם לבריק להרים מבטו. מה דאנקן עשה הפעם? כשהוא הסתכל, הוא הבחין בדאנקן עושה משהו ליד דלתות הכניסה לספרייה.
"זה לא שייך לנו." המשיך אנדרסון. "אתה לא אמור לשחק עם זה."
הדלת נטרקה בקול גדול, מקפיצה מעט את קורטני לצידו.
"זה מאוד מצחיק." הוא אמר, הסרקזם נוזל בקולו. "קדימה, תתקן את זה."
"אתה באמת צריך לתקן את זה." הדהד אנדרסון.
"האם אני גאון?" שאל אותם דאנקן, מתקרב לעברם ומתיישב במקומו.
"לא, אתה תחת." השיב בריק בעוקצנות, נמאס לו מהמשחקים המטופשים של דאנקן.
"איזה בחור מצחיק." השיב דאנקן, ובריק יכול היה לשמוע בקולו את הגלגול עיניים.
"תתקן כבר את הדלת." השיב בריק בעייפות קלה.
"כולם רק..." הוא עצר לרגע, ונראה כאילו הוא מקשיב למשהו. "ששש." הוא סיים.
"תתקן את זה." חזר בריק.
"הייתי פה בעבר. אני יודע מה אני עושה." אמר דאנקן.
"תתקן-כבר-את-הדלת!" בריק לא צרח, אבל הוא היה ממש קרוב לזה.
קריאת "תסתום!" הייתה התגובה היחידה שקיבל.
"למה הדלת סגורה?!" התפרץ שף פנימה, גורם לכולם להסיט מבט אליו.
"איך אנחנו אמורים לדעת?" שאל דאנקן בתהייה מזויפת. "לא היינו אמורים לזוז, זוכר?"
שף הסתובב אל קורטני. "למה?" הוא שאל אותה.
"אנחנו סתם ישבנו כאן, כמו שהיינו אמורים." שיקרה קורטני במומחיות,  ובריק תהה למה היא מחפה על דאנקן, שלפני שתי דקות הוציא אותה מדעתה.
"מי סגר את הדלת?!" שאל שף, מסתכל סביב לפני שמבטו נחת על דאנקן.
"אני חושב שבורג נפל." השיב דאנקן, ובריק הבין שזה היה מה שהוא עשה שם.
"הדלת פשוט נסגרה, אדוני..." הוא התערב, וברגע שסיים לדבר תהה למה הוא חיפה על דאנקן, מכל האנשים.
"מי?" שאל שף שנית, מבטו הפעם ננעץ בנערה הבלונדינית שמאחורה. "סאמרס, מי?"
סאמרס פלתה צליל חריקה קל, והסתתרה מאחורי שקית הזבל השחורה שסחבה איתה.
"היא לא מדברת, אדוני." התערב דאנקן לטובתה. בריק הבין את זה, כי כנראה שהנערה לא ממש ניהלה אינטראקציות חברתיות בזמן האחרון (כולם בבית הספר התעלמו ממנה כבר שנים.) והייתה ביישנית כעת מכדי לדבר כאשר פנו אליה.
(הוא טעה, אגב. היא הייתה מבועתת בגלל משהו שהיא ראתה בהילתו של שף. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.)
מבטו של שף חזר לדאנקן. "הבורג." הוא דרש.
"אין לי אותו." אמר דאנקן בכזו תמימות, שאילולא ידע בריק את האמת, היה מאמין לו.
"אתה רוצה שאני אגרור אותך מתוך הכיסא ואנער אותו ממך?" איים שף, כנראה מוכר עם כישורי השקר של דאנקן.
"אין לי את זה." חזר דאנקן. "ברגים נופלים כל הזמן, העולם הוא לא מושלם." בריק היה צריך לעצור בעצמו מלגחך.
"תן לי את זה, בנדר."
"תסלח לי, אדוני?" התערבה קורטני. "למה שמישהו ירצה לגנוב בורג?"
"תיזהרי שם, ילדונת." מזהיר אותה שף.
קורטני כיווצה פניה במרמור. היא שנאה כשכינו אותה ילדה.
שף ניגש אל הדלת, דוחף אותה עד לפתיחה, ואז הציב שם כיסא.
"הדלת כבדה מדי." אמר אנדרסון. "היא..."
הדלת נטרקה, מעיפה את הכיסא.
"תיטרק." סיים אנדרסון את המשפט שלו.
"לעזאזל." קילל שף, וכולם גיחכו. "בריק מק'ארתור, בוא הנה. לכאן למרכז. בוא נלך." הוא אמר לאחר כמה שניות, ובריק התרומם, תוהה מה בדיוק הוא עשה.
"איך זה שבריק מקבל לקום?" מתלונן דאנקן, נשמע בדיוק כמו ילד בן חמש. "אם הוא קם כולנו נקום. תהיה פה אנרכיה."
בריק לא יכול היה להתאפק מלהקניט אותו. "כל הכבוד דאנקן. למדת מילה שיש בה יותר משתי הברות."
"שקט!" צועק שף, ומבקש מבריק לעזור לו להעביר כוננית גדולה מלפני הדלת.
"אני לא חושב שזה בטיחותי." אמר אנדרסון בקול חלש . "במקרה חירום, כמו שריפה, אנחנו לא נוכל לצאת החוצה."
"ובכזה מקרה, זו תהיה הקריירה שלך בסכנה." אומר דאנקן בקול זחוח.
שף מסתובב חזרה לבריק. "מה אתה עושה עם זה? תעזור לי להחזיר את זה למקום."
בריק עושה בדיוק את זה, ואז מתיישב חזרה במקומו.
"אתה לא עובד על אף אחד." אומר שף, מתבונן בדאנקן. "הבורג הבא שייפול יהיה שלך." הוא הסתובב לעזוב, אך כמובן שדאנקן היה צריך לעשות תגובה חכמה.
"תאכל לי ת'מכנסיים." הוא מלמל.
שף הסתובב, תופס את דאנקן בצוואר חולצתו ומרים אותו לאוויר. "מה זה היה?"  הוא שאל.
"תאכל לי ת'מכנסיים." חזר דאנקן בחוזקה.
"רק קנית לעצמך עוד שבת בריתוק." אמר לו שף.
"אוי, באסה." אמר דאנקן בקול עצוב מזויף, ובריק תהה למה הוא מזייף עצב בשביל להישלח לריתוק.
"ועוד אחד ממש עכשיו."
"אני חופשי גם בשבת אחרי זה." אומר דאנקן. "אבל אחר כך אני אצטרך לבדוק את היומן שלי."
"יופי. כי הוא הולך להיות מלא. אתה רוצה עוד מעצר? רק תגיד את המילה. במקום ללכת לכלא, אתה תבוא לפה. האם סיימנו?"
"לא." השיב דאנקן, ובריק גלגל עיניו. האם דאנקן חייב לסבך הכל?
"אני עושה טובה לחברה!" אמר שף.
"אז...?" שאל דאנקן בשעמום.
"זו עוד שבת. ממש עכשיו. אתה תהיה במעצר עד לסוף חייך הטבעיים אם לא תשים לב איפה אתה דורך. אתה רוצה עוד שבת?"
"כן!"
"קיבלת אותה! יש לך עוד אחת."
 "דיי!" צעקה קורטני, מעט דאגה בקולה. ובריק הבין אותה. שף היה חייל לשעבר, והיו שמועות שהוא היה אלים.
"סיימת?" שאל שף שוב.
"אפילו לא קרוב, חבר." השיב לו דאנקן.
"טוב! קיבלת עוד שבת, ממש שם."
"אתה באמת חושב שאני נותן חרא?"
"עוד..." שף החל, אך דאנקן נעץ בו מבט. "סיימת?" שאל אותו שף.
"כמה זה?" שאל דאנקן.
"זה שבע, כולל האחת מתחילת הריתוק כשדאנקן שאל אם אתה וכריס כבר יצאתם מהארון." נידב אנדרסון.
"עכשיו אלו שמונה." אמר שף לדאנקן. "ואתה, אל תתערב בזה." הוא נעץ באנדרסון מבט.
"זה שבע." תקן אותו שוב אנדרסון.
"תשתוק, חלשלוש."  השיב שף. "אתה שלי בנדר. לחודשיים שלמים. תפסתי אותך! תפסתי אותך!" הוא המשיך.
"מה אני יכול להגיד? אני מאוים." השיב לו דאנקן.
"אני בטוח שזה מה שאתה רוצה שהאנשים האלה יחשבו. אתה יודע משהו, בנדר? כדאי שתנסה קצת יותר לעשות משהו עם עצמך ופחות בניסיון להרשים אחרים. אולי ככה עוד יצא ממך משהו.  ועכשיו..." הוא הכריז. "זהו זה. אני הולך להיות ממש כאן, מחוץ לדלתות האלו. בפעם הבאה שאני צריך להיכנס, אני אשבור כמה גולגלות." הוא עזב וסגר את הדלת מאחוריו.
"לך תזדיין!" צעק דאנקן ברגע שהדלת נסגרה.

הזמן חלף מעט, והחבורה העסיקה את עצמה. דאנקן הצית את קצה נעלו והדליק משם סיגר. בתגובה קורטני התרחקה ממנו בגועל, אוטמת את אפה. לצידה, בריק שיחק עם תג הזיהוי הצבאי שעל צווארו, משועמם. קודי, לא רחוק משם, התעסק עם העט שלו, מנסה להבין מה לרשום בחיבור.
דון, בקצהו האחורי של החדר, חזרה למדיטציה שלה באוויר, עיניה פקוחות הפעם.
דאנקן כיבה את נעלו, והחלק לנגן בגיטרה אוויר בשקט. כמובן, שאחרי שתי דקות נמאס לו מהשקט והוא נעמד במרכז החדר עם הגיטרה והחל לבצע זאת בתיאטרליות. בה בעת, דון נחתה חזרה בכיסאה, וכעת ניהלה שיחת לחישות עם חרק שהחזיקה בידה. בריק וקורטני שיחקו כדורגל עם האצבעות שלהם וחתיכת נייר.
ולאט לאט, הם כולם נרדמו.
כששף נכנס, כחצי שעה אחרי כן, לערך, הוא סרק בעיניו את חבורת בני הנוער הישנים.
"תתעוררו!" הוא קרא. "מישהו צריך לשירותים?" הוא שאל.
כל החמישה הרימו את ידם לאוויר.

השעה הייתה עשר וחצי, ודאנקן היה משועמם. אז הוא עשה דבר משעשע מאוד (לדעתו לפחות.) הוא שלף ספר מהמדפים והחל לקרוע ממנו דפים, אחר כך משליך אותם ככדורי נייר על שותפיו לריתוק.
"זה מאוד אינטליגנטי מצידך." מעיר לו ספורטו.
"זה נכון..." הוא אומר, נשמע כמעט רציני. "זה שגוי להרוס ספרות." הוא המשיך בקריעת הספר. כי באמת, למה שספר בשם 1984 יועיל למישהו בחיים? במיוחד בשנת 2012. "זה כזה כיף לקרוא..." הוא ממשיך, הפעם לגמרי צוחק. כי למי יש זמן לקרוא? יש כל כך הרבה דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלו מחוץ לבית. "וארוול ממש מרגש אותי." הוא אמר, משתמש בשם שכתוב על כריכת הספר שקרע.
"אור-וול." תיקנה אותו הנסיכה.
"אני אוהב את העבודה שלו." הוסיף החנון. זה גרם לדאנקן לגלגל עיניים ולהשליך עליו את שארית כדורי הנייר שלו.
אז הוא קם ומסתכל סביב. "עניין גדול. אין שום דבר לעשות כשאתה נעול בחדר הריק הזה."
"דבר בשם עצמך." אמר לו ספורטו, אשר חזר לשחק עם נסיכה בכדורגל אצבעות.
"אתה רוצה שאני אדבר בשמך?" הוא שואל, מזועזע. "אני אפילו לא יודע את השפה שלך!" כי ספורטו היה כל כך שונה ממנו, הם באותה מידה יכלו להגיע מארצות שונות. ספורטו היה ספורטו, השחקן המוערך ביותר בקבוצת הכדורגל שלו, שחקן קבוצה, מישהו שלאנשים היה אכפת ממנו. והוא היה דאנקן, זאב בודד, מישהו שלאף אחד צא אכפת ממנו ובילה את ההפסקות עם האדם היחיד שסבל אותו. סקוט לא היה חבר במובן המקובל של המילה, אבל הוא סבל את דאנקן ונתן לו לקרוס אצלו כשהוא היה צריך מיטה חלופית.
ספורטו התעלם מההערה ופנה לנסיכה. "את מרותקת היום בערב?" הוא שאל.
הנסיכה סובבה מבטה. "אני לא יודעת." היא השיבה. "אימא אמרה שאני כן, אבל אבא אמר לי להתעלם ממנה."
"יש מסיבה גדולה אצל ג'ף." אמר לה ספורטו. "ההורים שלו באירופה. זה אמור להיות די פרוע..."
"כן?" שאלה הנסיכה.
"כן. את יכולה לבוא?"
"אני מפקפקת בזה..."
"איך זה יכול להיות?"
"בגלל שאם אני אעשה את מה שאימא שלי אומרת לא לעשות,זה בגלל שאבא שלי אמר שזה בסדר. זה כמו מעגל בלתי נגמר, ולא משנה מה אני עושה זה כנראה ירגיז אחד מהם. הם כאילו מתגרשים... כל דקה... כבר שמונה שנים."
"את מי את אוהבת יותר?"דאנקן שאל אותה, בפעם הראשונה מרגיש מעט אהדה כלפיה.  החיים שלה אומנם לא היו דפוקים כמו שלו, אבל זו התחלה.
"מה?" היא שאלה.
"את מי את אוהבת יותר? את אבא או אימא?" הוא שאל אותה, יודע היטב מה התשובה שלו. אימא שלו כמעט לא הייתה שם, אבל זה היה יותר טוב מאבא שלו.
"אני אוהבת את שניהם אותו הדבר." היא השיבה.
"אבל אם תצטרכי לבחור?" הוא שואל אותה.
"אני אלך לאחי הגדול." היא אמרה אחרי כמה שניות היסוס. "לפחות באמת אכפת לו ממה שקורה לי. זה מרגיש כאילו ההורים שלי משתמשים בי כדי להחזיר אחד לשני." אז לזה היא התכוונה כשהיא אמרה שהיא אוהבת את שניהם באותה מידה. היא התכוונה שהיא לא סובלת אף אחד מהם.
"את מרחמת על עצמך." אמר ספורטו.
"אם אני לא הייתי, אף אחד לא היה." היא השיבה.
"זה פשוט שובר לי את הלב..." השיב לה ספורטו, ודאנקן תהה מה הוביל לשינוי הפתאומי בגישה.
"ספורטו." הוא התערב, מרחם מעט על הנסיכה ומוביל את השיחה הרחק ממנה.
"מה?" זועף היה כל התשובה שהוא קיבל. 
"האם אתה מסתדר עם ההורים שלך?" הוא שאל את הדבר הראשון שעלה לו לראש.
"תן לי לנחש," השיב לו ספורטו. "אם אני אומר שכן, אני אידיוט."
"אתה אידיוט בכל מקרה." הודיע לו דאנקן. כי אף אחד חכם לא היה צועק על מישהו להקנטת בחורה, ואז היה עושה את זה בעצמו. "אבל אם אתה אומר שאתה מסתדר עם ההורים שלך, אתה גם שקרן." כי אף אחד לא באמת מסתדר עם ההורים שלו בגילם. סובל אותם? כן. מסתדר איתם? לא. אולי חוץ מהחנון שישב בשולחן לצידו.
הוא נעמד  בקצה הספרייה, מתבונן באחרים, ספורטו קם אחריו, דוחף אותו.
"אתה יודע, אם לא היינו בבית הספר עכשיו, הייתי מועך אותך." איים עליו ספורטו. דאנקן גיחך, אפילו לא מזכה אותו בתגובה מילולית. הוא כנראה היה חזק יותר בכל מקרה, ועם סובלנות גבוהה יותר לכאב. במקום זה, הוא פשוט עשה לו אצבע משולשת. אחר כך, בתנועה מהירה, הוא תפס את ידיו של ספורטו וסובב אותן.
החנון, שהגיח משום מקום, הניח יד על כתפו ועל הכתף של ספורטו

קודי שנא לראות אנשים נלחמים, אז כשבריק ודאנקן החלו לריב, הוא הרגיש מחויבות פנימית לעצור אותם (לפעמים הוא שנא את המחויבויות הפנימיות שלו. דאנקן הציק לו ולחברים שלו כבר נצח, בזמן שהרולד היה החבר הכי טוב שלו, ומה שקרה שם בהחלט לא עזר  לו לחבב את בריק.) . אז הוא הלך לכיוונם והניח ידיים על כתפיהם.
בריק דחף אותו משם, אבל קודי החל לדבר. "גם אני לא מסתדר עם ההורים שלי." הוא אמר, מנסה לנסח משפטים הגיוניים בראשו.
"בבקשה," אמר דאנקן. "אתה החלום הרטוב של כל הורה."
"אולי זו הבעיה!" הוא צעק. אולי נמאס לו להיות מושלם, שההורים שלו דוחפים אותו למצוינות. הייתה סיבה שהוא היה היום בריתוק אחרי הכול.
"אני מבין." אמר דאנקן,מה שגרם לקודי למצמץ בו בהפתעה. יכול להיות שהוא באמת הבין? "אתה עצבני על זה שההורים שלך מכריחים אותך ללבוש את הבגדים החנונים המטופשים האלה. אבל אתה תתמודד עם זה." המשיך דאנקן, גורם לקודי להיאנח בשקט, ואז להכות את עצמו נפשית על התקווה. כי למה שדאנקן בנדר יבין? אלוהים יודע שאף אחד מעולם לא דחף אותו למצוינות. "אתה חנון, אחרי הכול. מה אתה יכול לעשות אם אתה לא עושה את עצמך לאזרח טוב יותר?" סיים דאנקן.
"למה אתה חייב להעליב את כולם?" שאל אותו בריק.
"אני כנה, תחת." השיב לו דאנקן. "הייתי מצפה ממך לדעת את ההבדל."
"יש לו שם!" קרא בריק.
קודי גלגל עיניים בשקט, כאילו שבריק מק'ארתור ידע איך קוראים לו.
"כן?" שאל דאנקן.
"כן." השיב לו בריק. "איך קוראים לך?" הוא שאל את קודי.
"קודי." הוא השיב בהכנעה, כי לא משנה שבריק מק'ארתור היה אחד מהנחמדים ביותר בחבורה שלו, או שהוא פשוט הניף להערה סרקסטית, הוא היה מקובל, ולהתעסק איתו היה להתעסק עם חצי מהבית ספר, ואפילו יותר מזה, עם ג'ו ואווה וזה לא היה משהו שהוא רצה לעשות. (אזיקיאל יכול היה להעיד שהן יכלו בקלות לחנוק אנשים, וכנראה גם להרים אותו באוויר ולזרוק אותו למרחק מאה מטרים.)
"רואה?" התגרה בריק בדאנקן.
"תנחומי." זרק דאנקן לכיוונו של קודי, מתחיל ללכת  משם, מתיישב על שולחן קטן, לא רחוק משם. "איך קוראים לך?" שאלה קורטני את דאנקן- וקודי הניח שזה היה מנימוס. לא יכול להיות שהיא באמת לא ידעה, נכון?
"מה שלך?" השיב לה דאנקן, רוכן לכיוונה.
"קורטני."
"קאר-טני?" ביטא דאנקן את השם לא נכון.
"קורטני!" הא תיקנה אותו. "זה שם שעובר במשפחה."
"לא, זה שם של נערה שמנה." הקניט אותה דאנקן.
"תודה רבה לך." השיבה קורטני אוטומטית, רק אחרי כמה שניות מבינה מה הוא אמר. "אני לא שמנה!"
דאנקן אמר משהו על זה שיש שני סוגים של אנשים שמנים, מלווה באפקטים קוליים, מה שגרם לקורטני להניף לעברו אצבע משולשת
"אוו... אצבע משולשת מכזו נערה חסודה!" הקניט אותה דאנקן.
"אני לא חסודה." השיבה לו קורטני..
דאנקן רכן לעברה. "את בתולה?" הוא שאל אותה. "אני מתערב על מיליון דולר שכן."
"למה שלא תשתוק?" הציעה קורטני, מסמיקה מעט.
"האם אי פעם נישקת בחור בפה?" המשיך דאנקן, מתעלם ממנה. "האם אי פעם הרגשת את זה? מעל החזייה, מתחת לירכיים, בלי נעליים... מתפללת לאלוהים שההורים שלך לא יכנסו באמצע?
"אתה רוצה שאני אקיא?" שאלה קורטני, אבל קודי הבחין שהיא מאדימה מעט.
"מעל התחתונים, בלי חזייה..." המשיך דאנקן, אבל נקטע בידיו של בריק.
"תעזוב אותה בשקט." אמר בריק, שבינתיים התיישב חזרה במקומו לצידה של קורטני. קודי היה היחיד שעוד עמד, אז גם הוא חזר במהרה למקום שלו.
דאנקן נעמד באיטיות במקומו, ונעץ בבריק מבט מאיים.
"אמרתי, תעזוב אותה לבד." חזר בריק.
"אתה הולך להכריח אותי?" שאל דאנקן.
"כן." השיב לו בריק, ודאנקן קם, הולך לכיוונו, מה שגרם לבריק להיעמד גם הוא.
"אתה וכמה מהחברים שלך?"
"רק אני." אמר בריק. "רק אתה ואני. שתי חבטות..אני פוגע בך, אתה פוגע ברצפה. בכל זמן שאתה מוכן, חבר." הארסיות בקולו הייתה קשה לפספוס.
"אני לא רוצה להיכנס לזה איתך." אמר דאנקן.
"למה לא?" שאל בריק. "מפחד?"
"כי אני אהרוג אותך." אמר דאנקן. "זה באמת פשוט. אני אהרוג אותך, וההורים שלך יתבעו אותי ויהיה בלגן גדול ולא אכפת לי ממך מספיק כדי לטרוח."
"בולשיט." אמר בריק, מסתובב והולך לכיוון קדמת הספרייה. דאנקן, באותו הזמן, הוציא אולר כיס קטן ופתח אותו, אחר כך נועץ אותו בכיסא.
"בוא נסיים את זה עכשיו." אמר לו בריק. "אתה לא מדבר איתה... אתה לא מסתכל עליה, ואתה אפילו לא מדבר איתה! אתה מבין אותי?"
"ניסיתי לעזור לה!"  אמר דאנקן, אבל ההסבר שלו נקטע בדמותו של מנהל בית הספר, כריס מקליין, שנכנס לחדר.
"היי, קודי. איך אבא שלך?" שאל אותו כריס. "אני יודע שהוא היה חולה בזמן האחרון, אבל איך הוא מרגיש?"
"אבא שלך עובד כאן?" שאל דאנקן, מה שגרם לקודי להסמיק מעט. הוא באמת היה החנון המושלם לא?
"הוא בסדר." הוא ענה. "הוא אמור לחזור ביום שני כרגיל, אם החום שלו לא יעלה שוב."
"מעולה." אמר כריס, מסתכל על שעון הקיר, שהראה שהשעה עשרים דקות לשתיים עשרה. "השעון הזה ממהר בעשרים דקות, אגב."
"שיט." אמר בריק.

הפרק הקודם