מועדון ארוחת הבוקר

תגובות אליכם:
אוולין- וידוי- אלה גם לא השיפים האהובים עלי.
בסרט המקורי, עליו מבוססת העלילה של הסיפור, יש חמישה נערים. מוח (שנשאר ללא זוג), עבריין, נסיכה (שמסיימים בתור זוג) ספורטאי ומוזרה. (שגם הם זוג) כבר כשראיתי את הסרט וחשבתי לעשות על זה פאנפיק, היה ברור לי שדאנקן וקורטני צריכים להיות זוג מס' 1- כי אלו פשוט הם. לגבי דון/בריק, זה שיפ שראיתי פעם או פעמים, והייתי צריכה ספורטאי ומוזרה. והחלטתי עליהם. (קודי, אגב, הגיע כי הוא אחת מהדמויות האהובות עליי.)
 
אנימאגוס הפיצה- דון ודאנקן חולקים פסקה, כי בסרט המקורי, עליו הפאנפיק מבוסס, ישנם שלושה קטעים בהם רואים את האחרים עם הורה במכונית, בעוד שאתה העבריין והמוזרה רואים ביחד. אז כך גם פה.
אבל בלי דאגה, דון מקבלת המון זמן מסך בפרק הזה, וגם של דאנקן יגיע בקרוב.

הערות המחברת- הפרק הזה כמעט כפול מהקודם, ומכיל המון התמקדות על דון וקודי. (יותר על דון, כי דרכה אפשר גם לנתח את האחרים.) אני יודעת שגם בריק וגם דון לא ממש קאנוניים, ואני עובדת על זה. 
אגב, השמות משפחה של קורטני ודון הן התייחסות סדרה והתייחסות ספר. מישהו מזהה? 

דון סאמרס, או הבחורה הבלונדינית, כמו שזיהו אותה מרבית עמיתיה לריתוק, הייתה בעלת יכולות מיוחדות. היא ידעה על אנשים דברים שהם לא ידעו בעצמם. אבל אף אחד לא קיבל את היכולות שלה כמדיום, אז היא פשוט התבוננה, שומרת את מחשבותיה לעצמה. (והרי, חוסר היכולת לעשות זאת היה מה שהרחיק כל חבר שאי פעם היה לה, כשהיא פלטה סודות שלו בפומבי. לפחות היא למדה לסתום מאז.)
היא התבוננה בקורטני דילוראנטיס, רואה שמתחת לשכבות החיצוניות של שחצנות ויהירות, שהגיעו מלהסתובב עם הפופולאריים במשך שנים, היא הייתה ילדה דיי מתוקה למרות הכול. אבל היא עדיין הייתה נערה דיי מרושעת מבחוץ, וידעה על הכוח שהמילים שלה החזיקו. היא השתמשה בו לטובתה, גם כשזה פגע באחרים.
היא התבוננה בבריק מק'ארתור, רואה שהוא היה מאוד אומלל. אומלל במה שהוא עשה על מנת להגיע לריתוק (למרות כל יתרונותיה של קריאת הילה, מדויקת וספציפית היא לא הייתה, רוב הזמן.) הוא היה אומלל עם אבא שלו, שהכריח אותו לשחק כדורגל, למרות שבריק בכלל רצה להתגייס לצבא בתום הלימודים.
היא התבוננה בקודי אנדרסון, רואה שהוא היה מפוחד. הוא פחד מהתגובה של ההורים שלו כשהם יגלו על ציון שהוא קיבל. ליתר דיוק, הוא פחד לאכזב אותם. פחד להראות להם שהוא לא הבן המושלם שהם רצו שיהיה. הוא עד כדי כך פחד, עד שהוא היה מוכן לעשות מעשה קיצוני כדי שהוא לא יצטרך לספר להם.
היא הסבה מבטה לדאנקן בנדר, ופלטה התנשפות קלה בראותה את הילתו. זה היה רע.
דאנקן בנדר היה כל מה שהאחרים היו.
הוא היה אדם דיי נחמד, מתחת לחזות החיצונית הקשוחה, שהגיעה משנים של אימונים. (כי קל יותר להסתיר את הכאב, מאשר לסבול כי נתת לו להתבטא.)
הוא ידע על הכוח שמילים החזיקו, והשתמש בו לטובתו. (כי אם הוא ישתמש ביותר מדי אלימות פיזית, הוא יהפוך להיות אבא שלו, ואת זה הוא בהחלט לא רצה שיקרה.)
הוא היה אומלל. ומי לא יהיה? עם אב מכה ואם שיכורה, חיי הבית שלו היו גרועים משלה, וזה אמר הרבה. קל יותר כשההורים שלך מתעלמים ממך מאשר כשהם מכים אותך על עצם קיומך.
והוא פחד. הוא פחד להודות שהוא אומלל, שהוא לא באמת ילד רע כמו שאחרים רואים אותו. שהוא ממשיך להיכנס לצרות שיגרמו למעצר כדי שיהיה לו תירוץ להיות מחוץ לבית כל שבת בבוקר. (ולפעמים קריאת הילה הייתה הרבה יותר ספציפית משהיא רצתה לדעת.)
ואז הייתה היא.
דון הייתה מעט משונה, עם היכולת שלה לראיית הילות. והיכולת שלה לחזות מהעתיד מדי פעם. והיכולת שלה לרחף. והיכולת שלה לדבר עם חיות. והיכולת שלה... תמחקו את זה, היא הייתה ממש משונה. אבל היא ידעה את זה, והאם זה לא היה אמור להסיר את העוקץ בכל פעם שמישהו ציין את זה?
דון הייתה כלום. היא הייתה נערה עם כישרון מיוחד והורים שלא אכפת להם ממנה והיא ידעה את זה. אז למה זה כל כך כאב כשמישהו ציין את זה?
'כי את לא רובוט.' היא הזכירה לעצמה. 'כי יש לך רגשות.' ועם המחשבה הזו  היא עצמה עיניה, והתרוממה באוויר, למדיטציה שלה.

 קודי בדיוק ניסה למצוא דרך להתרווח בנוחות בכיסא, כאשר נשמע צליל של טריקה, כמו של שולחן שמוטח לרצפה.

הוא הסתובב אחורה, מבחין בנערה הבלונדינית (סאמרס, לפי מה ששף אמר) מרחפת באוויר, השולחן שלה מוטח על צידו מלפניה. הוא הסתובב חזרה, מרוצה מההסבר למקור הצליל. ואז הסתובב שוב במידיות, כשהבין מה הוא ראה.
"מה?" הוא שאל בקול, גורם לאחרים להסב מבט.
סאמארס לא השיבה, אלא פשוט המשיכה במדיטציה שלה.
מחליט להתעלם מזה, הוא הניח את תופסן העט על שפתו התחתונה, מתחיל לסובב אותו. "מי אני חושב שאני?" הוא לחש. "מי אתה? מי אתה? אני חכם..."
הוא הבחין במבט שדאנקן ירה בו ומיהר להוריד את העט משפתו במבוכה.
'יופי, קודי.' הוא חשב. 'עשרים דקות לריתוק והצלחת להביך את עצמך מול דאנקן, מכל האנשים.'
הוא לפתע הבין כמה חם היה בחדר, והחל להוריד את הסווטשרט הצהוב שלו. בהסתכלות הצידה הוא הבין בדאנקן עושה אותו הדבר, ומתבונן בו. הוא מיהר להחזיר את הסווטשרט למקומו, מבחין שדאנקן עדיין בוהה בו. הוא צחק במבוכה. "ממש קר פה, אה?"
הוא מגחך לרגע באופן פנימי בעובדה שהוא נשמע כמו אזיקיאל, אחד מהחברים היותר מוזרים שלו. לזיק היה מבטא קנדי מובהק (לפחות כשהוא לא ניסה לדבר כמו ראפר.) והיה בעל כמה דעות מיושנות מאוד.
דאנקן החל לזמזם שיר שהוא לא הצליח לזהות, מעצבן אותו מעט. אבל הוא לא אמר דבר, כי הוא היה בתחתית הסולם החברתי של בית הספר, וידע היטב שלא להתעסק עם דאנקן.
"אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי." מלמלה קורטני ממלפנים.
"אוי, לא." אמר דאנקן, מפסיק לזמזם. "מה יקרה אם 'נחנו צ'כים לשירותים?"
"באמת?" שאלה קורטני בגועל.
"אם אתה חייב ללכת..." היה התשובה מדאנקן, וצליל של פתיחת רוכסן נשמע. "אתה חייב ללכת."
קודי סובב מבטו לכיוון שלו, כפי שעשו שאר הנוכחים בחדר.
"אוי, אלוהים." אמרה קורטני בגועל.
"אתה לא הולך להשתין פה!" הכריז בריק.
"אל תדבר! זה גורם לזה לעלות למעלה." היה התגובה שקיבל. קודי גלגל עיניו בדממה.
"אתה משתין ואתה מת עוד לפני שהטיפה הראשונה פוגעת ברצפה." הודיע לו בריק.
דאנקן התנשף. "אתה דיי סקסי כשאתה כועס... גרר." הוא אמר, ואז הסתובב אל קודי.
"היי, חבר." הוא אמר. קודי בהה בו בבלבול. הוא התכוון אליו?
"אני?" הוא שאל, מצליח להשיג מספיק שליטה על הקול שלו כדי לא לגמגם.
"למה שלא תסגור את הדלת הזו? זה יציק למלכת הנשף כאן." המשיך דאנקן, כאילו הוא לא דיבר.
קורטני נעצה בו מבט מוות.
"היי!" קרא בריק.
"מה?" שאל דאנקן בעצלתיים.
"אם אני מאבד את העשתונות, אתה גמור." אמר בריק, ואז הוסיף בלחישה, שקודי לא היה בטוח איך הוא שמע. "אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אם הוא הולך לדבר ככה אל הבנות..."
"גמור?" שאל דאנקן בגיחוך.
"גמור!" אישר בריק.
"למה שלא פשוט תשתוק!" התערבה קורטני בשיחה, מכוונת דבריה אל דאנקן. "לאף אחד לא אכפת!"
"לחלוטין!" אישר בריק, פונה אל קורטני. "איזה אידיוט."
"היי, ספורטו!" קרא דאנקן. "מה עשית שאתה פה? שכחת לשטוף את הג'קט שלך?"
לחישה חלושה של "לא." נשמעה ממאחוריו של קודי.
נמאס לו. "אולי עדיף שכולנו פשוט נכתוב את החיבורים שלנו?!" הוא הציע, כמעט צועק. כל המבטים בחדר הופנו אליו, והוא הסתיר את פניו המאדימות בתוך הדפים שלו.
"תראה," החל בריק, מתעלם לגמרי מדבריו של קודי. "רק בגלל שאתה חיי פה זה לא אומר שיש לך תירוץ להיות קוץ בתחת... אז תעזוב את זה!"
"זו מדינה חופשית." אמר דאנקן, וקודי יכול היה לשמוע את החיוך בקולו.
"תירגע, בריק." אמרה קורטני. "הוא רק מנסה להציק לך. פשוט תתעלם ממנו."
"נסיכה, הוא לא היה יכול להתעלם ממני גם אם הוא ניסה." השיב דאנקן.
"אל תקרא לי ככה." מחאה קורטני.
"למה? האם אתם שניכם כמו חבר/חברה, כאילו?" השיב לה דאנקן. "דייטי מחקר? מאהבים? קדימה ספורטו, תחלוק איתי."
קודי הרים מבטו, רואה את קורטני ובריק נועצים מבטי מוות בדאנקן.
 "לך לעזאזל!" צעקה קורטני.
"מספיק!" צעק בריק באותו זמן.
"היי! מה קורה שם?" נשמע קולו של שף מבחוץ.
בריק הסתובב מדאנקן. "אידיוט." הוא מלמל.
דאנקן נעמד, הלך לכיוון מדף ריק והתיישב עליו.
"מה אתם אומרים שנסגור את הדלת הזו? אנחנו לא יכולים לעשות שום סוג של מסיבה עם שף בודק עלינו בכל כמה שניות." הוא אמר.
"אבל הדלת אמורה להישאר פתוחה." ציין קודי, מדבר בקול נורמאלי.
"אז?" שאל דאנקן.
"למה שפשוט לא תהיה בשקט?" שאל בריק, מתוסכל. "יש עוד ארבעה אנשים אחרים פה, אתה יודע."
"יופי. אתה יודע לספור." השיב לו דאנקן. "ידעתי שאתה צריך להיות חכם בשביל להיות כדורגלן."
"מי אתה שתשפוט אנשים אחרים בכל מקרה?" שאל בריק.
"באמת..." אישרה קורטני.

 דון התבוננה בחילופי הדברים. הייתה לה הרגשה רעה לגבי זה. הרגשה ממש רעה. עיניה נחתו על ההילה בדרך כלל הכחולה ירוקה של בריק, שכעת התכסתה בשחור של זעם.

"אתה יודע, דאנקן..." החל בריק, ודון פשוט ידעה שזה יגמר רע. "אתה פשוט לא נחשב. אני מתכוון שאם היית נעלם לנצח זה לא היה משנה. באותה מידה יכולת להיות לא להיות קיים בבית הספר."
דון יכלה לראות שבריק התחרט על מה שהוא אמר ברגע שהוא סיים לדבר, אבל זה היה מאוחר מידי.
הצבע השחור התגנב כעת גם להילה של דאנקן, האדומה בדרך כלל.
"ובכן... אני פשוט ארוץ לי להצטרף לנבחרת הכדורגל." אמר דאנקן, לא מראה רגש בכלל.
למעשה, היא הבינה, הוא נשמע כמו רובוט, האומר את המשפטים שתוכנת להגיד מראש. אבל אולי זה היה עדיף מהחלופה שלו מתפרץ עליהם.
קורטני צחקקה במעט רשעות.
"ואולי גם לעיצוב ספר המחזור! מועצת תלמידים, אולי...?" המשיך דאנקן, חוסר הרגש ממשיך.
"הם לא יקבלו אותך." אמר בריק.
"אוי, באמת?" שאל דאנקן, קולו הקפוא משתחרר ועובר לטון סרקסטי רגיל. "זה מאוד פוגע."
"אתה יודע למה בחורים כמוך דופקים הכל?" שאלה קורטני בטון קנטרני.
"אוי, זה יהיה מרתק." מלמל דאנקן לעצמו.
"זה בגלל שאתם מפחדים." אמרה קורטני.
"אוי, אלוהים. אתם עשירונים כל כך חכמים. זה בדיוק למה אני לא משתתף בפעילויות חברתיות." משיב דאנקן, הפעם הסרקזם נשמע רק בחצי הראשון של המשפט.
"אתה כזה פחדן!" קוראת קורטני.
עיניה של דון נודדות לאדם האחר בחדר שאינו מעורב בדיון הזה. קודי מרגיש בחוץ, ומתחיל לדבר, לא בכוונה שמישהו ישמע, אלא רק כדי להרגיש חלק.
"אני נמצא בנבחרת המתמטיקה." הוא אומר.
"אתה רואה, אתה מפחד שהם לא ייקחו אותך. אתה לא שייך, אז אתה מלכלך על כולם." אומרת קורטני, ודון מבחינה שהיא מעט נהנית בלראות אותו מתכווץ.
"ובכן, זה לא קשור לעובדה שאתם אנשי הפעילויות הם חבורה של אידיוטים. האם זה?"  אמר דאנקן, הסרקזם בקולו ברור לכול.
"אתה לא היית יודע... זה לא כאילו אתה מכיר אף אחד מאיתנו." משיבה קורטני.
"תראו מי מדברת." ממלמל קודי מלפניה.
"אני גם לא מכיר שום מצורעים." מציין דאנקן. "אבל זה לא כאילו הייתי הולך להצטרף לאף אחד מהמועדונים המזד***ים שלהם."
"תשמור על הפה שלך." אומר בריק.
"אני גם במועדון הפיזיקה." אומר קודי, עדיין מרגיש בחוץ.
"תסלחי לי לרגע." אמר דאנקן לקורטני, והסתובב הצידה, אל קודי. "על מה אתה מקשקש?"
קודי מסמיק במבוכה. "מה שאמרתי היה... שאני במועדון המתמטיקה, במועדון הפיזיקה ובמועדון הלטינית."
דאנקן הסתובב חזרה לקורטני בגלגול עיניים.
"היי, נסיכה, את במועדון הפיזיקה?" הוא שואל.
"זה מועדון אקדמי." אומרת קורטני.
"אז?" שואל אותה דאנקן.
"מועדונים אקדמיים הם לא כמו מועדונים אחרים." משיבה קורטני.
"בשבילך, אולי." אמר דאנקן. "אבל בשביל חנונים כמוהו..." הוא הצביע על קודי. "זה בדיוק אותו הדבר." ואז הוא מסתובב הצידה. "מה אתם עושים במועדון שלכם?" הוא שואל את קודי.
"בפיזיקה, אנחנו, אה.. אנחנו מדברים על פיזיקה... על השימושים של פיזיקה."
"זה סוג של חברתי. מטורף ועצוב, אבל חברתי. נכון?"
"אממ, ובכן, אני מניח שאתה יכול להתייחס לזה בתור משהו חברתי. אני מתכוון שיש שם עוד ילדים ובסוף השנה יש לנו, אתם יודעים, מסיבה גדולה, במלון."
"מסיבה? לחנונים כמוכם?" שואלת קורטני בזלזול.
"זו לא כזו מסיבה." מסמיק קודי. "אנחנו מתלבשים יפה. אנחנו לא משתכרים או משהו."
"איך אתה יודע שאנחנו עושים את זה במסיבות שלנו, אז?" שואלת קורטני.
"אחד החברים שלי, סאם, יוצא עם דקוטה, שהייתה פעם חברה טובה שלך. זוכרת? אני יודעת שאתן מנסות להכחיש את זה, אבל הוא אוהב אותה והיא אותו, והיא יושבת איתנו בארוחת צהריים." משיב קודי, ודון מופתעת מהעובדה שהשחור מופיע בהילה שלו כשהוא מדבר על כך שקורטני ודקוטה הן כבר לא חברות. כנראה שממש אכפת לו בשביל דקוטה הזו.
"תקשיבו, חברה." אמר בריק, קוטע אותם. "אם אתם תמשיכו לדבר ושף יחזור לפה... יש לי משחק ביום שבת ואני לא רוצה לפספס אותו בגלל שאתם לא שותקים." הוא מסיים באנחה.
"האם זה לא יהיה נורא..." אומר דאנקן. "אם תפספס את כל המשחק!"
"זה לא כאילו אתה היית יודע, אידיוט." אמר  בריק. "אתה מעולם לא התחרית בכלום בחייך!"
"אני יודע..." אמר דאנקן, בקול כאילו עצוב. "אני מרגיש כל כך ריק מבפנים בגלל זה. יש לי כזו הערכה עמוקה לאנשים שבועטים בכדור מקצה אחד של מגרש לקצה השני."
דון לא הצליחה לעצור בעצמה מלגחך. זה היה בערך מה שהיא חשבה על רוב סוגי הספורט.
"אתה אפילו תשים לב. אין לך שם מטרות." אמר בריק, השחור בהילה שלו מתפזר מעט.
"אבל יש לי מטרות." אמר דאנקן.
"באמת?" תהה בריק, גבה אחת מורמת.
"אני רוצה להיות בדיוק כמוך. כל מה שאני צריך זה כדור ומכנסים קצרים."
צעדים נשמעים מבחוץ, אז דאנקן התיישב במהירות בין קורטני לבריק.
שף עובר את הספרייה, ונכנס למשרד שלו. כשהוא עושה את זה, דאנקן מתרומם במהרה ועם חיוך ערמומי מתקדם לכיוון דלתות הספרייה.
"אתה יודע שאנחנו לא אמורים לעשות שום דבר מצחיק!" אומר קודי, נלחץ מהמחשבה של להסתבך בעוד צרות.
דאנקן הסתובב אליו, ואמר לו בקול הכי מורי שלו. "בחור צעיר... סיימת כבר את החיבור שלך?" מסתובב חזרה, הוא שלף את הבורג מהדלת.
"מה אתה הולך לעשות?" שאלה קורטני.
"למות, אני מקווה." אמר בריק ברשעות לא אופיינית.
דון הבחינה בהתנהגותו של קודי בכל פעם שמישהו מהם הזכיר מוות פתאומי, או היעלמות, וחיברה את הנקודות של למה קודי שהה באותו הבוקר בריתוק.

הפרק הקודם		הפרק הבא