שונא כל כך, אוהב כל כך

 חלק שלישי - רבקה:

~

אני אוהבת אותם, אוהבת כל כך; אף פעם לא נקרעתי כך בין האהבה לאחיי- לא נזקקתי לזה.

מבין ניקלאוס ואלייז'ה, זה תמיד היה אלייז'ה- הוא מבין יותר, מכבד יותר, ראוי יותר...

אולם משהו בי סרב לברוח איתו ולוותר על ניק לגמרי. הלב שלי נקרע לגזרים כשראיתי את אלייז'ה המיוסר, ונמס לגמרי כשהבטתי בניק- כה חזק, אולם היכרותי עמו גרמה לי לחוש את הצער שהסתיר תחת מעטה הזלזול שאימץ.

ואין פלא, כמובן. אני במקום אלייז'ה גם הייתי בורחת הרחק... ובכל זאת, אלייז'ה זה שהשאיר אותי מאחור ואילו ניקלאוס נשאר.

כשהוא יצא לטייל עם הופ, קיוויתי שיחזור שפוי יותר- אולם הוא כלל לא הביע צער מכך שאלייז'ה הלך; כאילו כבר השלים עם זה שאחינו יצא מחיינו. זה הכעיס אותי. החלטתי לתת לו שבוע לתקן הכל טרם אשא אף אני את רגליי ואברח רחוק מכאן- רחוק ממנו. כשאמרתי לו זאת, הוא הפגין בוז שכזה שכמעט גרם לי לקום ולעזוב באותו רגע ממש, אלא שאז פרייה נתנה לו בראש. לא אמרתי זאת, אך הסכמתי עם כל מילה שלה.

בשלב מסוים עזבתי אותם והלכתי לבכות בחדרי. לא הייתי צריכה לחלוף על פני המראה כדי להיזכר בגוף הזר, שהיום אני בו מבחירה תודות לפרייה, אולם כשחלפתי על פניה התרשמתי שוב מהתלתלים הכהים הללו. הם בהחלט אפלים יותר משיערי הבהיר מדי.

דבר טוב אחד קרה לי ביממה האחרונה- המעבר לגוף הזה, בידיעה שאוכל לשוב לזה המקורי כל אימת שאחפוץ בכך; בינתיים פרייה הבטיחה ללמד אותי כשפים יעילים.

פרייה, כמה מוזר שהיא בחיים- מאז שנולדתי היא הייתה לא יותר מסיפור אפל ומודחק על אבא שלנו ואביו של ניק, והנה יום אחד היא שבה ויש לי אחות. תהיתי אם אילו דליה לא הייתה לוקחת אותה מאיתנו, האם היינו החברות הכי טובות כפי שראיתי וקינאתי תמיד? וכעת, האם נצא לערבי בילוי, רק שתינו? נחגוג בשופינג, נספר סודות ונרכל על בחורים? מוקדם מדי לדעת. אני אפילו לא בטוחה שאני לגמרי בוטחת בה- האחים שלי שקרנים ממדרגה ראשונה, שום דבר לא מבטיח לי שהיא שונה מהם בהרבה. ובכל זאת, אני כבר חשה שלא משנה מה תעשה, אני אוהב אותה.

אני אוהבת אותם- את ניקלאוס ואת אלייז'ה ואת פרייה, והמחשבה על לאבד ולו אחד מהם הייתה קשה מנשוא. המשפחה שלנו עברה משברים רבים, אולם כרגע המצב נראה בלתי פתיר. זיכרון יום האתמול שוב גרם לעיניי להאדים.

וישנה הופ, עניין מסובך בפני עצמו. היילי המסכנה והלהקה שלה, וגם...

"אתה כאן." אני לוחשת ומביטה במרסל שפוסע חרש לכיווני; כמעט ולא הרגשתי כשנכנס.

"אלייז'ה הלך?" הוא התיישב לצידי ומחה את דמעותיי. הנהנתי והחנקתי אנחה קלושה.

"הוא ישוב בסוף, הם ישלימו." הוא הבטיח וחיבק אותי.

"לא הפעם. היית צריך לראות את המבט הקרוע של אלייז'ה- הפעם הוא לא יסלח." ייללתי בין זרועותיו, מנסה להתנחם בעובדה שלפחות הוא כאן.

"קלאוס סלח לנו, לא רק על שהיינו יחד אלא על שייצרנו את היתד במטרה להשמיד אותו. יש לו תקנה."

"תאמין לי, המבט של אלייז'ה- הוא הפחיד אותי, אף פעם לא ראיתי אותו כך." ליבי ניבא לי רעות; אולי זה כי אני זו שראתה את אלייז'ה כשעזב בחמתו, ואני ראיתי אותו עוזב כל כך רבה פעמים, אולם אף אחת מהן לא דמתה לפעם הזו.

"אלייז'ה סלח לו על מאות שנות קיפאון ועל אלפי בגידות. אלייז'ה יתאושש והשברים שבליבו יתאחו, קלאוס יירגע- זה רק עניין של זמן."

"לא התכוננתי לזה נפשית, מרסל." השתדלתי לעצור את הדמעות ששוב איימו לפרוץ החוצה. מה יש לי היום...? "למשפחה שלנו יש יחד כוח בלתי מנוצח. עכשיו כשגם פרייה כאן, זה יכול היה להיות מושלם."

"זה יהיה." הוא ליטף אותי ונשק למצחי. "זה משבר שעליהם לעבור, ואחריו שניהם יצאו מחושלים-"

"אבל אני לא רוצה אותם מחושלים!" הרגשתי כמו ילדה קטנה. "אני רק רוצה אותם פה! זה הכל בגלל ניק, למה הוא תמיד חייב להיות כזה חסר לב ולהרוס כל דבר טוב?"

"אני כאן, ופרייה כאן... אל תבכי." הוא נשק לשפתיי. "הכל עובר בסוף."

הבטתי בו. כמה שהוא מקסים אליי תמיד, ועם כל מה שקרה הוא קצת נשכח...

"אני מצטערת שהשארנו אותך מחוץ לכל זה."

"אני יודע." הוא הנהן והביט בי בעיניו האהובות. "אבל הבטחת לי פיצוי..."

"והוא יגיע." פזלתי לעבר מיטתי. "חיפשתי אותך אתמול, אבל נעלמת..."

"חשבתי שעדיף לתת לכם המייקלסונים לפתור את הבעיות שלכם לבד, נוכחותי הייתה מיותרת אם לא מעיבה."

"אולי אתה צודק." שמעתי ברקע את הופ בוכה ואת ניקלאוס ופרייה מתווכחים בשקט. אני חושבת שאחד מהם ציין את השם שלי. נאנחתי.

"בואי נתנתק לרגע מהכל." הוא ביקש ונשא אותי בזרועותיו עד למיטה הרכה. "הזמן מרפא את הפצעים- ובמקרה הזה, יש להם נצח..." הוא שוב נשק לשפתיי, ומערבולת רגשות בערה בתוכי.

"אני לא יודעת, מרסל." היססתי וייסורי המצפון מיהרו להגיע. "המשפחה במשבר ואנחנו כאן-"

"את טובה מדי כלפיהם. את תמיד סובלת את כעסם, מגיע לך גם רגעי אושר. וחוץ מזה, את חייבת לי, ואת לא רוצה לפתוח איתי עוד חזית."

הוא גרם לי לצחוק. הוא צדק- הבטחתי לו אחרי שהצליח להחזיק מעמד היטב כשהתנזרנו זה מזו לגמרי- רק כדי לכבד את רצוני שלא נעשה דבר כשאני בגוף אחר.

מובן שרצוני השתנה כשהחלטתי שאני מעדיפה את הגוף של אווה המכשפה על פני רבקה הערפדית- הרי לא נוכל להתנזר זה מזו לנצח.

"את מחייכת, זה טוב. כבר חשבתי שאצטרך לכפות עלייך להיות מאושרת." הוא חייך חיוך ממזרי.

"שלא תעז, מרסל." צחקתי ובכיתי גם יחד והעפתי עליו כרית שהייתה בהישג ידי. "אל תחשוב אפילו לכפות עליי, אף פעם."

"רק צחקתי." הוא לא השיב לי מלחמת כריות- שנינו ידענו שזה לא כוחות כרגע.

"מה הייתי עושה בלעדיך, מרסל?" לחשתי בצער ואושר גם יחד.

"השאלה הנכונה היא, מה תעשי איתי...?"

נישקתי אותו כתשובה. הוא חייך, ואז מיהר להחזיר לי אהבה.

הפרק הקודם