שונא כל כך, אוהב כל כך

חלק שני- קלאוס:

~

אני אוהב אותו, אוהב כל כך. ושונא אותו, שונא כל כך.

אני אוהב אותו כי הוא אחי. כי גם כשכולם כבר ויתרו עליי, הוא תמיד האמין.

אני חייב לו כי הוא הקריב לא אחת את חייו למעני ולמען הופ- הוא עזר לי להגן עליה, בלעדיו היא לא הייתה בחיים.

אני חסר אונים כי אני יודע שפגעתי בו כל כך. הוא נפגע ממני כפי שלא נפגע ממני אף פעם- כפי שלא נפגע מאיש מעולם, וכל זה היה חסר מטרה; תוכניתו הייתה מועדת לכישלון, אולם גם זו שלי לא הסתמנה כמוצלחת במיוחד.

הייתי יכול לעשות זאת בדרך אחרת- לא הייתי חייב לגזור עליה מוות באכזריות שכזו, לייסר אותה ולנקום בו כך. אולם עשיתי זאת, מבלי להניד שריר. פשוט אחזתי בו כך ופקדתי עליה להישרף.

והגרוע מכל? הגרוע מכל זה שאיני מתחרט על כך. יתר על כן, הייתי עושה זאת שוב. הנקמה הזו השכיחה את בגידתו מליבי, אולם עליי להודות כי היה רובד מהנה בכך שאילצתי אותו לצפות בה נשרפת על פי פקודתי. אחזתי בו אחיזה איתנה וליבי צהל כשראיתי את עיניו קמות נגדי ואת מבטו המיוסר, חסר האונים, כשהבין שהובס...

ואז ראיתי את הבת שלי- את הופ. רבקה הגיעה למסקנה שהכי טוב שאני אטפל בה. משהו בנוכחות של הופ מרגיע אותי, במיוחד מאז שהבנתי שהיא הולכת לגור איתי לשארית ימיה- נכון לעכשיו זה נראה כך.

היא בכתה אמש בין זרועותיי. כשראיתי שהיא לא רעבה ולא עייפה יצאתי איתה לטיול ולקחתי אותה לגן הקרוב. ברגע שהנחתי אותה בנדנדה היא נדמה, מאוחר יותר אף החלה לצחוק, ולרגע חלפה בי המחשבה שהיא מרגישה שידיי ידי רוצח הן, גם אם כלפיה הן מפגינות אהבה רבה. הדחקתי את המחשבה הזאת מיד וניזונתי מעט מאם צעירה שהביאה אף היא את ביתה הסוררת הנה. אולם כשפניתי לשוב הביתה ואחזתי בה שוב, היא שוב החלה לבכות. אני חושב שזה מה שגרם לי להתנצל בפני אלייז'ה אמש. בסך הכל פגעתי בו נורא, ושנינו ידענו שהמטרה לא קידשה את האמצעים הפעם הזו. הוא לא אבה לקבל את סליחתי, אז השלכתי בזעם את השולחן העמוס לאחר שיצא והשאיר אותי לבד, מתעלם מהמשקה החריף שהתנפץ על הרצפה והחל להכתימה במהירות, ואחר התנחמתי במלצרית ואז הבנתי- הוא לא יסלח לי לעולם. הרסתי ביום אחד את כל מה שהאמין בו, כל מה שרצה בחייו- והוא לא ישכח זאת, גם לא בעוד מאה שנים.

הערב היה מתוח. פרייה ואלייז'ה נמנעו מליצור איתי קשר עין, ורבקה נעה בטירוף שבין אהבתה לשלושתינו. היא אף הוכיחה אותי והשביעה אותי שאחשוב על פיצוי הולם עבור שניהם, אך מה יכול לפצות על מוות?

רבקה, על כל פנים, רק כעסה והחמיצה פנים כשאמרתי לה זאת.

הלילה עצמו לא היה טוב יותר- הופ לא הפסיקה לבכות, ומשום שרבקה החליטה שהיא מתגעגעת לאמא שלה וללהקה שגידלה אותה ובאשמתי הם לא כאן איתה, היא החליטה שהאחריות לבדר את הילדה ראויה ליפול דווקא עליי.

וכמו שכבר אמרתי, בכל פעם שניסיתי להרים אותה היא הכפילה את בכייה פי שבעה. לבסוף כשלא הייתי מסוגל לשאת זאת עוד, לקחתי אותה לנדנדה ההיא. היא שוב נרגעה באורך פלא והביטה בי בעיני עגל, ואני תהיתי אם היא הבינה דבר מכל זה.

הנעתי את הנדנדה מדי פעם, ומחשבות רעות הציפו אותי: מה אם אלייז'ה יחפש נקמה דרכה? ניסיתי להדחיק זאת, אולם ידעתי שהיא הדבר היחיד שיקר לי- והוא כמובן יודע זאת. השאלה מה חזק אצלו יותר- הרגש ההולך ונחלש שלו כלפי היילי, או הנקמה בי?

פחדתי לדעת מה התשובה, אז שוב הזכרתי לעצמי שאני אוהב אותו; לעד ותמיד, כפי שנשבענו לפני זמן כה רב.

ואני שונא אותו, שונא כל כך על שהוא גורם לי למחשבות אפלות שכאלה, על היתד ההוא שנעץ בי, וגם – על כך שלא סלח גם כשביקשתי והבעתי חרטה.

אני יודע שאם הוא יעז לנסות לפגוע בהופ- אחת דינו למות. לא אחשוב פעמיים טרם אנעץ יתד בליבו. אם אעשה זאת, ידעתי, רבקה לא תסלח לי בחיים. אני אאבד סופית את כלל המשפחה שלי.

פרט להופ, כמובן. מדהים איך נקשרתי לילדה שהייתה טעות, שהפצרתי בהיילי להפילה ושנשבעתי שלא אתן לה להיוולד.

הופ, היא הסיבה לכל זה. כה נאהבת, שכל אחד דרש להגן עליה בדרכו ולא התפשר על דרך אחרת. זה מה שגרם לאלייז'ה לנעוץ בי את היתד ההוא, מה שגרם לי לדרוש נקמה ולמצוא אותה בדרכי המיוחדת...

אם הופ לא הייתה היא, אם היא הייתה סתם מישהי אחרת, כל אחת- הייתי הורג אותה, ולו רק על הסכסוך שנוצר. אולם למענה אני מוכן להסתכסך אפילו עם רבקה, עבורה אהיה מוכן להקריב הכל- כולל את חיי האלמוות שלי. הבעיה הייתה שאנשים ידעו את זה.

"את צריכה להרגיש מיוחדת, את שומעת?" לחשתי לה כשהוצאתי אותה שוב מהנדנדה. אור של בוקר כבר החל לעלות. היא שוב בכתה. טרוניה תקפה אותי.

"תינוקות מרגישים כשכועסים עליהם." קול נשי נעים חלחל לאוזניי. מובן שהרחתי אותה טרם דיברה, אולם העמדתי פנים שאיני חש בנוכחותה.

"לא התנצלתי אתמול כמו שצריך." הסתובבתי אליה. היא חייכה חצי חיוך, כאילו ציפתה שאומר זאת. "אני מתנצל על הכל, קאמיל. אני מתנצל על ששתיתי ממך, שעילפתי אותך-"

"היה לי קשה לקבל זאת וכפי שאתה רואה גם אני התקשיתי להירדם הלילה, אולם ההתנצלות מתקבלת."

"-ואני מודה בך על שהאמנת בי. בזכותך הכל לא לגמרי נהרס."

"זה נשמע כאילו אתה מתכוון לעזוב." כפות ידיה נכרכו וסגרו סביב כפות ידיי. תחושה נעימה עברה בגופי. התינוקת נדמה.

"לאן יש לי ללכת?" שאלתי במרמור קל.

"לא, אולי באמת אין לך לאן..." היא לחשה כשותפה לעצב. "אמש שיתפת אותי במחשבות שלך- אני רוצה לשתף אותך בשלי."

"אני מקשיב."

"לא כך- רק שנינו." היא ביקשה והביטה בי בעיניה הטובות, הסוחפות. התאפקתי שלא לשלוח יד ולקרוא את מחשבותיה, לדעת אם זה מה שאני מקווה שזה, אולם זו קאמיל, והדבר האחרון שאני צריך כרגע זה להחריב עוד מערכת יחסים.

"אני חייב לך הזמנה לארוחת אחרי צהריים." נזכרתי בשיחה ההיא, לפני שהכל התחיל. "אני מודה שלא חשבתי שאפגוש אותך כל כך מהר... אבל היום, בחמש?"

"קבענו. ועד אז, תשתדל להשלים עם אלייז'ה- אולי חליפה ממנו תכניס אותך לדמות ונוכל לנהל ערב שפוי אחד." היא העבירה כדרכה ביקורת בצורה נעימה כפי שרק היא יכולה לעשות. זה מה שגרם לי לאהוב אותה כל כך. זה, וגם...

"זה לא תלוי בי." אמרתי לה את מה שאמרתי לרבקה ולעצמי. "למעשה, אני די בטוח שכשאשוב לא אמצא אותו בבית, ואני לא חושב שהוא ישאיר חליפה אחת מאחוריו."

"אני יודעת כמה אתה אוהב אותו ואת רבקה, זוכר?" היא התנתקה ממני. התינוקת עדיין דממה. התמוגגתי. "לך תנסה לתקן את מה שבאמת קלקלת. אני לא היחידה שאתה חייב לה יותר מאשר סתם התנצלות."

הנהנתי. טעיתי קודם- אלייז'ה לא היחיד שהאמין בי כשכולם כבר איבדו תקווה...

"מה הייתי עושה בלעדייך?" שאלתי חרש. כשהיא בסביבה, כל המחשבות הרעות מתמוגגות מראשי. היא חייכה, וזה היה האות בשבילי להתחיל לרוץ.

כשחזרתי הביתה, שתי אחיותיי עמדו על סף הבית- רבקה קפואה לגמרי ודמעות קרח זולגות על לחייה, ופרייה מנסה לנחם ומביטה נעוץ באופק הרחוק. הריח המוכר של אלייז'ה עוד נישא באוויר, ואני ידעתי כי פספסתי אותו רק בדקות אחדות.

"הוא הלך." לחשתי ולא ידעתי אם אני שמח או עצוב על כך.

"אני רוצה אותו כאן בחזרה, אתה שומע?" רבקה התנתקה מקיפאונה ונעצה בי מבט זועם. "ולא אכפת לי מה תצטרך לעשות!"

"אל תאשימי אותי בכך שאחינו לא יודע איך להתמודד עם הכעס שלו." עניתי ונכנסתי פנימה כדי להשיב את הופ לערסל שבחדרה.

"תגיד תודה שהוא לא הוציא לך את המעיים, דבר שאני בהחלט המלצתי ועדיין שוקלת לעשות!" היא נכנסה אחריי לחדר. "יש לך שבוע בדיוק להשיב אותו. אם עוד שבוע הוא לא יהיה כאן, אתה לא תראה גם אותי יותר."

"אני צריך אחת מהחליפות של אלייז'ה, אני נפגש עם קאמיל היום." נאנחתי והלכתי אל חדרו. הוא לא השאיר אף לא חליפה אחת. כמה מפתיע.

"אלייז'ה לא כמוך. הוא לא יחפש נקמה בחיי היקרים לך." פרייה דהרה פנימה וסתרה לי בזעם.

"איך את מעיזה!" פניי בערו, ולא מכאב- היא לא תעז להרים עליי יד, אף אחד או אחת לא יעז.

"אני נשבעת לך קלאוס, או שתתחיל להקשיב למשפחה שלך, או שאני אדאג לכך שכמה בנות שאתה אוהב ייעלמו מהשטח-"

"אל תהיי טיפשה, פרייה." הזהרתי אותה, עודני זועם.

"חלמתי על האיחוד שלי עם המשפחה זמן רב מדי כדי לתת לטיפשות שלך להרוס הכל. תמו הימים בהם אתה מנהל את כל העולם במשטר טרור, קלאוס. אתה תתקן את מה שקלקלת, או שתעביר את שארית חיי הנצח שלך בפחד מהנקמה שלי!" היא ממש רתחה מזעם, הרבה יותר ממני. התכוננתי להשיב לה בחריפות, אולם אז שמעתי את הופ בוכה בחדרה.

התעלמתי מהן, נכנסתי אליה ונעלתי אחריי את הדלת; וכשאחזתי בה שוב היא סוף סוף נדמה, ואני התייחדתי עם מחשבותיי.

הפרק הקודם		הפרק הבא