נפלאות החיים

משכתי את ליזי לתוך הבית. התפללתי שלא ישימו לב לחנונית של השכבה ולשתויה המטומטמת שהיא סוחבת איתה, ולמזלי לא שמו לב. אני די בטוחה שזה בגלל שלא אכפת להם ממני. מזל.

התקדמתי כמה צעדים שמאלה במסדרון. תפסתי את ליזי בכתפיה, היא מטושטשת.

"תקשיבי, ליזי, עכשיו אני הולכת איתך, לשטוף פנים," העפתי עוד מבט למדרגות. על מי אני עובדת? אף אחד לא עובר למעלה. בכל מקרה, המסיבה, האלכוהול והחתיכות למטה, אז למה למישהו לעזוב?

"את שותקת, בסדר? יורדת למטה. יושבת בכיסא, שותה פונץ' פירות תוצרת בית, ומצידי, אחרי הכל, את יכולה להימצא שיכורה שם, עם נשיכות עכברים ברגל, רק תפסיקי."

למה ציפיתי שהיא תענה לי? כי היא סתמה בכל מקרה. כמובן שהחזקתי את ידה כל הזמן הזה. הלכתי איתה לחדר האמבטיה, שבסוף המסדרון, הכי ימינה. סגרתי את הדלת והעמדתי אותה מול המראה. היא רכנה לכיור ושטפה את פניה, נושמת עמוק.

"את בסדר עכשיו?" שאלתי אותה, מנסה להיות מנומסת ורכה. אני חושבת שזה הצליחה לי; היא הסתכלה עליי מוזר, עיניה כחריצים. היא התקדמה באיטיות לאסלה, רכנה אליה והקיאה את נשמתה. שלא בצבע ורוד, דרך אגב. אלוהים.

טפחתי על גבה ושטפתי את פניה בשבילה עוד פעמיים. היא מלמלה תודה. הובלתי אותה מחוץ לדלת, הרגשתי כאילו אני המטפלת שלה. את הדרך למטה, למזלי, היא ידעה לבד. 

אני הייתי היחידה במסדרון. פניתי לחדר האמבטיה וסגרתי את הדלת. הסתכלתי על עצמי, עמוק בעיניים, וצצו לי מחשבות לראש פשוט משום מקום.

מה יהיה עם ליזי? בסוף היא תצא עם פוטר.

למה את חושבת על פוטר, לעזאזל? השמוק הזה בכל מקרה אידיוט מדי בשביל שתחשבי עליו, דניס.

אבל מה זה היה שם, בסלון? הוא החזיק את היד שלי... זה היה מגעיל. היד שלו מזיעה. דוחה.

אולי הוא - אל תחשבי על זה אפילו. מתישהו תמצאי את הנסיך על הסוס הלבן.

למה יש לי הרגשה שאני לא מאמינה בכל החרא הזה? כי אני באמת לא מאמינה בזה. אין כזה דבר, הנסיך על הסוס הלבן. אולי האיכר הזה שהחליק על הראש, עם הפרד האפור.

מחשבותיי נקטעו ברגע ששמעתי חריקת דלת קלה במסדרון. דבר אחד, אני בטוחה שזה היה למעלה. מוזר.

בהתחלה, עלתה לי המחשבה ההגיונית לראש. זו ליזי, כמובן. פתחתי את דלת האמבטיה, סגרתי אותה בשקט והתקדמתי לסוף המסדרון, שמאלה. הדלת הייתה פתוחה בקושי. מי זה, לכל הרוחות?

שיער פרוע ולדעתי, חום ערמוני כהה. הוא היה גבוה, ידיו נחו על עורפו. זה לא מי שאני חושבת. שיט.

"פוטר?"

הוא הסתובב מהר. כן, אכן פוטר. עיניו היו חומות ובהירות מאי פעם. גבותיו לא היו עבות מדי, וכשאני חושבת על זה, ברגע ההוא הוא לא נראה כזה רע.

"קלארק! מה... מה עת עושה פה?"

הדלת נסגרה באינסטינקט. החזרתי את ידי למקום, עדיין לא עונה לו. הוא קם מהכיסא, בליטה בכיס השמאלי של הג'ינס שלו. אני עדיין לא עונה, אלא מסתכלת לשם. הוא מוציא אוגר חום בהיר, ממש קטן, פרוותי בקושי.

"רוקי בלו. תכירי." האוגר מגרד את ראשו הקטן. איזה חמוד, פשפש קטן... רגע, לא! זה האוגר של פוטר. 

תתבגרי כבר, נזפתי בעצמי. כשהבנתי שאמרתי את זה בקול רם, הסקתי מסקנה שאני מטומטמת גמורה וזהו זה.

"מה?" חיוך עלה על פניו. "לא משנה." הוא מחייך, נושם עמוק ומתיישב על המיטה. הוא משחרר את האוגר מאחיזתו, הוא נופל מהמיטה ומתקדם לכיוון שקית קטנה מלאה זרעים טיסה שמונחת על אדן החלון. הוא מאמן את האוגר, האידיוט.

"של מי הבית הזה?" אני שואלת, מפרה את השתיקה. 

למה לעזאזל את מדברת עם פוטר? למה את לא עונה?

למה אני כזאת טיפשה?

"של האח החורג שלי," הוא מחייך. לא צפוי. אחים חורגים לא אמורים להיות שנואים אחד על השני? כמו במה-שמו... סינדרלה? כן, סינדרלה. לא?

"טדי. הוא ממש נחמד," סומק. סומק על פוטר. אני מסמיקה בעצמי, תוקעת את מבטי על הרצפה ואז מדברת, חוזרת לתנוחה רגילה.

"פוטר נמשך לבנים?" אני צוחקת.

"תסתמי, קלארק." הוא צחק איתי. שמעתי צעקה מעבר לדלת, "ג'ימי! ג'יימסי!", כמובן שזו צ'יין. למה את חייבת להרוס?

לא, לא קרה פה שום דבר. הוא תמיד יישאר פוץ אידיוט. תמיד.

"מרי." הוא ממהר להגיד. "רגע, אני צריך להשתין!"

"דוחה," סיננתי, לא מנסה להסתיר באיזושהי צורה את מה שאמרתי. תגיד, 'אני צריך לשירותים', אתה ההוכחה שבנים כאלה דוחים. תגידי את זה. תגידי את זה!

"תגיד, אני צריך לשירותים. לא להשתין. אתה ההוכחה שבנים דוחים, פוטר." בעודי מדברת, הוא פתח את החלון, הניח את רגליו על האדן ותפס במשהו למעלה, שלא ראיתי.

"אתה מתאבד או משהו?" גיחכתי בקור רוח.

"מצחיק מאוד." הוא נאנח וגלגל את עיניו. "את באה?"

"לאן?" הוא לא ענה, אלא הידק את אחיזתו במה שלדעתי הוא מוט כזה, ועלה למעלה. שירבבתי את ראשי דרך החלון. היו שם מדרגות שצמודות למבנה. אחזתי במוט שהיה לצידן ועליתי במדרגות העץ, מחזיקה במוטות. 

"היי, פוטר!" מסתבר שהמדרגות מובילות לגג. הוא ישב שם.

"היי, קלארק," הו, טוב ששמת לב לקיומי. "בואי שבי."

לשבת? לא נראה לי. מצד שניב מי אני שאגיד לא?

התיישבתי כמה מטרים ממנו. הרגשתי רותחת. כל הגוף שלי התחמם. למה? למה אף אחד לא עוננ לי על השאלה הזו, למה הגוף שלי רותח? זה בגלל החום האביבי או משהו?

"מה לכל הרוחות אתה עושה, פוטר?"

"גאה להציג לראווה, קלארק... פה זה המקום שאני חושב."

"חושב?" תהיתי, מנסה - אין לי מושג למה - לסלק כל שמץ של לעג.

"כן. תופתעי, אבל אני לא פוץ מטומטם ואידיוט שלא יודע לכתוב," הוא הביט בי, והחזיר את מבטו לשמיים השחורים. מוזיקת פופ נשמעה למטה, אך אם אתה רוצה לשמוע אותה ורק אותה, אתה צריך להתרכז. סימן שהייתה עמומה.

כוכבים. לצד הכוכבים, או רחוק מהם, ליתר דיוק, עמד הירח. ירח כמעט מלא.

"הירח יהיה מלא עוד כמה שעות," מסביר, כאילו קורא את מחשבותיי. "המסיבה עוד..." הוא כחכח בגרונו. הבנתי, כן כן.

בהינו בשמיים כמה דקות.

"את יודעת מה מפתיע?" הוא שאל בלחש.

"מה?"

"שהלילה יותר יפה מהיום. מהשקיעה."

"היא לא רומנטית בכלל, שחושבים על זה," אמרתי וחייכתי. הוא הסתכל עליי. למה הוא הסתכל עליי?

הפנתי את מבטי אליו בחיוך קלוש. "מה?"

הוא רכן אליי במהירות. נרתעתי לאחור. מה... הוא הרגע... ניסה...

כן, מאושר. הרגע הוא ניסה לנשק אותי. אלוהים, תנשמי.

"לא..." מלמלתי. " אני - אני כל כך מצטערת..." על מה? נראה לי שאני יודעת על מה. טמנתי את ראשי בידיי, עיניי נצצו מדמעות. "שיט, אני מצטערת פוטר." קמתי באותו הרגע ורצתי למדרגות, משם ירדתי לחדר, למדרגות ולמטה; מצאתי את ליזי משוחחת עם איזו ילדה בסביבות גיל 15 עם שיער ג'ינג'י. התקדמתי אליהן. 

"היי, דן," חייכה ליזי. היא נראתה הרבה יותר טוב ממקודם. לפחות עכשיו היא לא נראית כמו ילדה חמושה שמקיאה קשת בענן, לא צודקת?

"זאת לילי." היא הציגה את הילדה. יש לה עצמות לחיים גבוהות, אך לא מדי, שלא תראה כמו ברבי. שערה ג'ינג'י, כהה עם גוונים בהירים, חלק. עיניה חומות ובהירות, די צרות.

"לילי פוטר."

חלחלה עברה בי ששמעתי את השם הזה. רציתי להקיא. כאילו גוש ענקי נתקע בגרון שלי, אבל עמדתי לפרוץ בבכי. לא יכולתי לנשום. זו הרגשה זוועתית.

"היי. דניס קלארק," לחצתי את ידו קצרות. היא חמה. כמו של האח המזוין שלה. "את אחות של ג'יימס פוטר?"

"כן," היא גיחכה. "לצערי."

"כן, אני מרחמת עליך."

אתך מכירים את ההרגשה הזו שאתם צופים בסדרה כבר חודשים, ושתי הדמויות הראשיות, האהובות עליכן, עומדות להתנשק, ואז מישהו מהם מתחרט ואתם מרגישים חרא, כי הוא לא מה שאתם חושבים?

ניסיתי להשלות את עצמי שאני לא מרגישה ככה. לאחר כמה זמן, נכנעתי. אני כן מרגישה ככה.

הפרק הקודם		הפרק הבא