נפלאות החיים

פרק בוטה. רוב הפרקים יהיו ככה. מקווה שתיהנו. 

הסתכלתי על עצמי במראה. השיער החום ערמוני שהיה מפוזר, לבקשת חברתי הטובה ליזי. היא זו שבעצם קבעה שאני הולכת למסיבה המטופשת הזו בבית של מישהו בחסות ג'יימס םוטר. היא זו שקנתה לי את השמלה הזו שאני לובשת, שמלת תחרה דקיקה בצבע ורוד פוקסיה, די כהה. ואני שונאת וורוד. למה? כי כל העולם חושב שבנות אוהבות ורוד. בנות, ילדות קטנות. וכן, גם ילדות גדולות כגון מרי צ'יין, שבגיל 17 כבר שכבה עם תומאס בראון, צ'ארלי ג'נשוויל, והשד-יודע-מי-עוד. אה, וכמובן, ג'יימס פוטר, אליל הבנות. הילד שהגיע לגיל 18 באפריל, וכל כך גאה בזה, כי זה הגיל הרשמי לשכב עם בנות, ועוד שההורים שלך מודים בזה ויודעים את זה. מגעיל, ואתם ואני יודעים את זה.

"ליזי?" הייתי על סף שבירה. כמה זמן לוקח לה להתלבש, אלוהים?

היא יצאה מהחדר. שיערה השטני היה גלי, נח על גבה, כשהיא לבושה שמלה שחורה, מותניה מעוטרות בפס זהב רחב; מחאתי כפיים ונאנחתי.

"סוף סוף," קראתי בחיוך. "בואי נצא כבר."

אמא ואבא חיבקו אותי ונישקו אותי כאילו הם הולכים להלוויה שלי, ורק אחותי הקטנה בת ה-11, שרלוט, הניחה את רגליה על השולחן בחדר שלה ולראשונה ההורים שלי הרשו לה לשקוע בנייד שלה, שהם טוענים שהורס לה את העיניים, ואת המחשבה ההגיונית וגורם לה להיות פחות צלולה... 

יצאתי מהבית בעשר בלילה. המסיבה הייתה אמורה להתחיל בעשר אך התעכבה, והתחילה בעשר ורבע. הייתה לי ולליזי רבע שעה להגיע לרחוב אנג'ל.

ליזי טרקה את דלת החיפושית הצהובה שלה שקיבלה ליום ההולדת מסבתה, שלא זוכרת בכלל את שמה ואת שם נכדתה, וליזי בכלל בטוחה שלסבתה קוראים סוזן, אבל אני די בטוחה שקוראים לה ברידג'יט. 

הגענו בדיוק בעשר ורבע. הבית, אני מנחשת, לא של מרי צ'יין, כי היא השכנה שלי. ולא של ג'יימס פוטר, כי כפי שכולנו יודעים, בדרך פריווט. נו באמת, כאילו שכל הבנות לא יודעות את זה כי כולן שכבו איתו. מגעיל למדי, אבל חייבים להודות, אני די בטוחה שאפילו מועדון הנזירות המטומטמות בתיכון הפרו את החוק והבתולין שלהם פאקינג נלקחו מהם. תעשו לי טובה, זה מגעיל. דוחה. אידיוטי.

"היי," היא תופסת את מבטו של איזה בחור גבוה ובלונדיני ומשחקת בשערה. "אל תחכי לי." היא חלפה מעליי, תוחבת את מפתחות הג'יפ בידי; למה באתי הנה בכלל? מה יש לי לעשות כאן?; עדיף היה לי להישאר בבית ולקרוא את "שומרת אחותי" עד עמוד 300. הגעתי לעמחד 243, ואני לא סופרת. אבל עכשיו, כשחושבים על זה, אני סופרת. מטומטמת.

נכנסתי לבית. זו בטוח הייתה מסיבה בלי אישור ההורים, כי עוצמת המוזיקה הייתה מעל ומעבר, חטיפים היו בכל הבית, פונצ'ים מעורבבים עם אלכוהול ואלכוהול נקי. בטח בילו הרבה שעות בניסיון להשיג את זה, אבל מאחר שג'יימס פוטר פה והוא בן 18, ויש לו רישיון נהיגה וכל זה, אז הוא הזמין את כל האלכוהול הזה בלי בעיה.

כנראה שלא סיפרתי לכם מספיק על ג'יימס סיריוס פוטר. קודם כל, יש לו שם מוזר. ג'יימס... אני מחבבת את השם הזה. אבל שמקשרים אותו לסיריוס פוטר, ישר עולה בי חשק להרביץ לו.

פוטר הוא חתיכת מניאק אידיוט. הוא יוצא עם מרי צ'יין הדפוקה, כמובן. אפילו שקשה לי להודות, הוא שכב עם כל כך הרבה בנות, שהן מונות יותר מרשימת הספרים שקראתי בחיים שלי. כל הספרים. בקיצור, הוא לא בתול. הוא גר בדרך פריווט 4. יש לו שיער חום מאוד כהה, כמעט שחור בקצוות, ועיניים חומות ובהירות. הוא מכוער ואידיוט. יש לו שני חברים מאוד טובים שמסותבבים איתו כל הזמן, אוליבר ג'קסון ואדגר וורת'. עליהם אין צורך לפרט הרבה, וגם לא כדאי לפרט הרבה. בואו נגיד שהם לא הדוגמנים החתיכים בעולם, אבל אין ספק שבגלל שהם מקורבים לג'יימס פוטר, בנות לא מפסיקות להתעלף מהם, לפנטז עליהם ולשכב איתם. אני הבתולה היחידה בבית הספר הזה. ליזי כבר לא ילדה קטנה מזמן, היא מסובבת בנים על האצבע הקטנה שלה. היא בריטית אמיתית: צועקת 'כלבה', 'מה לעזאזל את עושה, משוגעת?!', וכל הדברים שבריטיות (מתבגרות) אמיתיות אומרות לחברות הכי טובות שלהן.

ישבתי בספה. איפה שכל המקובלים האלה, אתם יודעים. "התמזל מזלי" והתיישבתי לצד ג'יימס פוטר. לצידו ישבה מרי צ'יין, מפטפטת עם חברותיה ועם בני הזוג שלהן, ואני ישר קמתי.

"היי, לאן את הולכת, קלארק?" שמעתי קול. זה היה פוטר האידיוט. כמובן. גלגלתי את עיניי ולא הסתובבתי. הוא קם, צ'יין לא שמה לב אפילו; הוא תפס בידי, או שאני מדמיינת. הלב שלי דהר. למה לעזאזל הלב שלי דהר? למה הרגשתי את כל הגוף שלי חם כמו לבה? למה הרגשתי שלא יכולתי לנשום, שגל גואה בי? זו הרגשה מעצבנת. הרגשה...

"את נראית בסדר הערב," אני מדמיינת או שג'יימס סיריוס פוטר, הפוץ היודע לשמצה, מחמיא לי? אני בטוח מדמיינת. ואני גם רוצה לדמיין. שחררתי את האחיזה והחזרתי את ידי אליי. היא הייתה חמה, אלוהים; הוא לבש חליפה כחולה, שרוולים קצרים, מכופתרת ומאווררת. היו גם מכנסי ג'ינס שחורות. השיער שלו היה מסודר יחסית, אבל הוא עדיין פוץ מכוער.

"תודה, גם אתה," אמרתי, ספק משועשעת ספק מעוצבנת. אני חושבת שהייתי יותר עצבנית. "תעזוב אותי, פוטר."

"היי, למה ככה?" הוא שאל. "רק רציתי להחמיא לך, ואת ישר מוציאה מהערכה את הפרצוף החמוץ שלך," זרק לאוויר. תנו לי סיבה אחת למה לא לסטור לו ממש עכשיו ולצאת מהמסיבה בבושת פנים.

"תקשיב לי, פוטר, עדיף שתשקע בבוץ של משחק הגמר עם החברה שלך, בסדר? ותעזוב אותי." הלכתי משם, החוצה. לנשום אוויר. לא הופתעתי למצוא את ליזי מוצמדת לקיר על ידי נער גבוה וחסון, עורו בהיר, שיערו ג'ינג'י בהיר ועיניים חומות, ממה שנראה מכאן.

גלגלתי את עיניי קלות והתקדמתי לעברם. הוא התחיל לנשוך את צווארה ועלתה בי תחושת בחילה. ידיו היו כרוכות סביב מותניה וידיה שיחקו בשערו. כחכחתי בגרוני, מתקרבת אליהם יותר. היא התנתקה ממנו במהירות, מחייכת חיוך רחב.

"אממ, היי דן," היא אמרה. "תכירי, זה פרדווד."

"היי," הוא חייך. "אהה, ליז, אני צריך ללכת," הוא נשק לה. "נתראה אחר כך. לקחת את המספר שלי?"

"כן," היא חייכה. "ביי, פרדי."

"ביי, ליזי."

הוא הלך לאורך הרוב. היא צרחה.

"מה, את סתומה?" צרחתי והרגעתי אותה. "למה לעזאזל את מתמזמזת עם ג'ינג'י באמצע הרחוב?"

"תרגיעי, קלארק," היא שתויה על בטוח. מתי היא הספיקה לשתות?

הפרק הקודם		הפרק הבא