ראיות

הפרק הזה כולל מעט תכנים לא חינוכיים במיוחד, ומה אני אגיד? מי שלא רוצה לקרוא, שלא יקרא, קודם כל, אזהרה. מי שרוצה לקרוא...

בעיה שלו. *צחוק מרושע*צחוק מרושע* 

קריאה מושית לכם, צום קל למי שצם וגמר חתימה טובה!):

ג'יין:

"אמת או חובה?"

התלבטתי. אין לי כוח לקום מהשטיח ולקפוץ מי יודע כמה קפיצות על רגל שמאל, או או לצייר לעצמי שפם ושערות במצח. "אמת." נשמתי עמוק, מנסה להשתלט על עצמי. אני יודעת שאמת או חובה הוא משחק ארור לשמו, אבל זה עדיף מאשר להשתעמם בחדר נעול ולעשות כלום.

כמו שחשבתם, אני, גרייס ואוגוסט נעולים בחדר, ולא חסר לנו כלום. איזה פקיד צרפתי דפוק נעל אותנו, ואמר שאנחנו יכולים לגמור את המיני בר והכל על חשבון המלון. ברגעים שלו הוא משכנע את הבוס שלו להזעיק איזה מישהו שיפתח לנו את הדלת. ואנחנו, במקום למות משעמום, מצאנו פתרון כל כך ילדותי, מושך זמן, אמת או חובה. הבקבוק עצר עליי ועל גרייס. היא שאלה, ואני עניתי אמת משום מה.

"את מאוהבת במישהו?"

"את בטח צוחקת עליי," זעפתי. אוף, השאלה הזאת הכי מעצבנת מכולן. הכי מעצבנת. אני טובה בלהבליג או פשוט להתעלם, אבל כשזה מגיע לשאלה הזאת אני מתנגשת בקיר בטון. נשכתי את שפתיי עד בכי.

"קדימה." היא חייכה חצי חיוך שגרם לי לכעוס עוד יותר. "זה קל. שאלה אחת קטנה. את רוצה שאלה אחרת, אולי?" היא ריחמה עליי, אבל ידעתי בתוכי שזה יהיה אותו הסגנון. "כן."

"טוב," היא הסכימה והניחה את ידיה על מותניה. אכזרית. "מה דעתך על... אוקיי. ג'יין סטיוארט, אי פעם נישקת מישהו חוץ ממייק?"

"זה שפל, ריי." נאנחתי. "זה פשוט שפל."

"את חייבת. או שאת... משתפנת?"

אני לא משתפנת. פשוט לא משתפנת. לא אני, והיא יודעת את זה. אוגוסט הסתכל עליי, נושך את שפתו התחתונה. למה? אני מודעת לתת מודע שלי, שמת לשחרר את זה לעולם, את מה שעשיתי. וזה היה שפל, אבל לא החזקתי מעמד. 

התנהגתי כמו נערה מתבגרת מזוינת.

"זה הכל התחיל ב...בבר," התאמצתי בכל כוחי להסתכל על אוגוסט. "ותצטרכי לשתוק בשביל להקשיב. לילה אחד..."

****

ג'יין הייתה שיכורה. שתויה עד מעל לראש. זה היה ברור שלא היא תנהג לדירתה, וכמובן שלא גרייס, כי אם היא תיגע בהגה תקרה תאונת שרשרת נוראה. גרייס, כמובן, הייתה צריכה לחזור להוריה לבד, וחזרה ברכבת התחתית לרחוב נורת'סטון אמפאייר כשהשפעת האלכוהול לא פגה בקצת.

אוגוסט תפס בידיו החמות את ג'יין. "קדימה, חוזרים הביתה," הוא אמר לה, למרות שהוא לא גר איתה, הוא החליט "לרכך את המכה" אתם יודעים.

"אני שיכורה לגמרי. ואני רוצה להקיא." היא נתמכה על כתפו והוא עזר לה ללכת עד לחניה. הם נכנסו לחיפושית הכחולה והישנה של סבתה של ג'יין. 

"איפה את רוצה לשבת?" הוא שאל אותה, כשהוא היה כבר בפנים, נהנה מהמזגן החמים בעודה מתלבטת, כמו תמיד. "קדימה."

"את בטוחה שאת יציבה מספיק?" הוא גיחך. "הו, כן..." היא מלמלה בפיהוק, נכנסה, חגרה חגורה וטרקה את הדלת בעייפות. "הביתה." הכריזה ג'יין. אוגוסט צחק, התניע והתחיל לנסוע. ג'יין, תוך רבע שעה, נרדמה על כתפו, מנמנמת. היא לא ניסה להתעלם מזה, ככל הנראה. זה לא הפריע לו כלל. להפך, זה החמיא לו. כשהוא סחב את ג'יין מחוץ לרכב כשהגיעו היא התעוררה בקושי. הם עלו לדירתה. הוא סגר את הדלת וסחב אותה אל האמבטיה. היא נאנחה על האסלה ונשמה עמוק.

"טעות של מתחילים," הוא אמר בחיוך, מוריד את נעליה. "אל תעצמי את העיניים."

"אתה לא מבין," היא אמרה בסתמיות, "אני פשוט עייפה... אתה לא מבין..." הוא הניח את נעליה בכניסה לחדר. היא פתחה את האסלה ורכנה מעליה. היא ירקה. הוא כרך את זרועותיו הגדולות, לדעת ג'יין, והמחממות למדי סביב מותניה. הם התכופפו יחד. "תוציאי את זה. זה עכשיו או לעולם לא." הוא אמר לתוך שיערה, שלו ריח מדהים של שדה תותים פורה. נשמתה נשפכה ממנה אל האסלה במספר שניות. היא קמה והשתעלה. "בואי נשטוף את הפנים." הוא אמר.

היא נשכבה על המיטה, מכוסה היטב, אך עדיין רועדת. אין דבר שיכול להתמודד מול הקור של אנגליה חוץ מאלכוהול. היא הנידה את ראשה בתוך הכרית. הוא ישב לידה. "לילה טוב, ג'יין. אני מקווה שתרגישי טוב יותר בבוקר."

"אל." היא עצרה אותו פתאום, מחזיקה בידו. הוא השפיל את מבטו אל ידיהם, והיא לא עושה כלום. "בבקשה, אל תלך."

"ג'יין, את שתויה. אני לא רוצה כלום חוץ משהמוח שלך יכבה ותעופי לשמיים. בבקשה, תירדמי כבר. אל תתנהגי כמו תינוקת."

היא מצמצה רק פעם אחת. "אתה חם." היא אמרה בקול צרוד וכיווצה את שפתיה. "אני רוצה שתישאר." היא לחשה. "בבקשה."

"רק בגלל שקר לך," הוא הבהיר לה. הוא נכנס אל המיטה מצד ימין והתכסה הוא בעצמו. היא הסתובבה אליו לאחר כמה דקות שבהתה בתקרה. בלי היסוס הוא נישק אותה.

יש לו טעם מתוק, חשבה ג'יין. של מנגו לא בשל די.

יש לה טעם של בננה, לא של אלכוהול, הוא חשב בקושי. לא יכל לחשוב. הנשיקה הזו היא בהחלט הנשיקה הטובה ביותר מאז גיל ההתבגרות. היא טמנה את ידיה בשיערו והוא הפסיק את הנשיקה. "את עייפה?"

"כן," היא גיחכה. "תישאר?"

"רק בגלל שקר לך." הוא חייך. היא התהפכה על צידה, והוא כרך את ידיו החמות סביבה. "כפיות?" היא שאלה במיאוס. "אז מה בא לך?" הוא שאל.

"תישאר כמו שאתה..." היא מלמלה והתהפכה שוב. היא טמנה את ראשה בחזהו ונרדמה כך, מאזינה לדפיקות הלב השלוות שלו בזמן שהוא כורך את ידיו סביב צווארה, מקרב אותה אליו. האמת היא, שגם הוא היה שתוי, וקרוב לוודאי שהם ישכחו מהמקרה למחרת, והנשיקה הזו תישאר שם, לא ברור מי העניק אותה.

"אוגוסט..." מלמלה ג'יין, קרני השמש חודרות ומהפנטות אותה להתעורר. "אוגוסט, תתעורר. קדימה, להתעורר. החיים שלך נמצאים בסכנה."

הוא לא התעורר. רק התהפך על צידו שמאלה, כך שהם היו פנים מול פנים. היא ניסתה כל דרך אפשרית להעיר אותו ולא הצליחה. כל דרך אפשרית... מים, כריות, ציור שפם. הכל. אולי הוא עושה את זה בכוונה?, חשבה ג'יין. אולי הוא רוצה...

היא נישקה אותו. הוא העמיק את הנשיקה והיא ניתקה אותה ברגע שהבינה שזה מה שרצה ושהוא התעורר. "בוקר טוב!" הוא חייך. היא גלגלה את עיניה. "נצלן,"

"אני? נצלן? את מכירה אותי בכלל?" הוא אמר בציניות, והיא קמה מהמיטה, מטושטשת מעט. "אני חושבת שאני עדיין תחת השפעת האלכוהול, 'תה יודע?" היא פיהקה. "ג'יין, את זוכרת מה קרה אתמול בלילה?" הוא שאל. "כן, ואני חושבת שלא כדאי לספר את זה לגרייס או לג'רמי או למישהו בכלל!" היא אמרה בהתלהבות מזויפת. "אז, מה אתה אומר?" היא משכה בכתפיה. "אני אומר שאת צודקת, אבל את יודעת מה ממש בא'לי עכשיו?" כעת הוא זה שהתנהג כמו שיכור. הוא קם באנחה, כרך את ידיו סביב מותניה של ג'יין וגרר אותה למיטה. הם נפלו בצחוק. "אתה מתנהג כמו אידיוט," היא הזכירה לו. "לא, אני לא." הוא הכחיש. "תהיי איתי... בבקשה?..."

"רק פעם אחת-" היא נישקה אותו. היא שיחקה בשערו והחליטה להוריד את חולצתו...

והשאר זה היסטוריה.

****

כולנו השתתקנו. נשמתי קצרות ואוגוסט קטע את מחשבותיי. "אז, מה?" אלו שתי המילים הרגועות ביותר שאי פעם הוציא מפיו. למרות ששכבתי איתו - ודרך אגב, זה היה הבוקר הכי טוב מחיי מאז יום הולדת 16 - הוא רגוע. מה זה, רגוע? 

"מה-מה?" שאלה גרייס בחיוך קטן. "אתם באמת שכ-"

מרפקתי אותה. "שלא תעזי להגיד את המילה הזאת-" 

"אתם שכבתם!" היא קראה בחיוך רחב. "תקעת אותה?"

"בבקשה, אל תשתמשי בביטוי הזה," הוא ביקש. סטרתי לה והיא לא הפסיקה. "תגידי, מה לא בסדר איתך?" כעסתי, "אז מה?"

"אבל זה סימן טוב," היא אמרה. "אני חושבת שקשר רומנטי בין שני אנשים, במיוחד בין שני אנשים מיוחדים כמוכם, הוא יותר חזק מסתם קשר בין שני חברים. סוף סוף, אני מנהלת לכם מערכת יחסים!"

"אין שום מערכת יחסים!" אמרתי בקול גבוה, ושמתי לב שאוגוסט אמר את זה גם. "אין שום דבר, גרייס, מה צריך לעשות בשביל לשכנע אותך?" שאל אוגוסט.

"רגע, לא הבנתי. מה רע בזה? שני האידיוטים ישמחו לכם! והוא חייב לי 5 ליש"ט, הג'רמי הזה..."

"אנחנו לא מפחדים - רגע." אני עוצרת ונושמת עמוק, "אתם התערבתם עלינו? עליי ועל אוגוסט?!"

"אולי, אבל מה זה משנה?" היא שאלה. רגזתי. רתחתי. כמעט התנפלתי עליה אילו אוגוסט לא היה מחבק אותה מאחור ומונע ממני מלהרוג אותה. "תע-תעזוב אותי!" לא נרגעתי, בפעם הראשונה, למגע ידיו החמות. הן חמות... וגדולות... לא. לא, לא לוותר! לא כשהגעת עד הלום!

"אוף!" רקעתי ברגלי. בדיוק שהדלת נפתחה. אלוהים אדירים, תודה לאל. גרייס הודתה בכמה מילים למנהל והוא הוסיף במבטא צרפתי שהכל עליהם. השהות במלון, ואפילו ארוחת בוקר לחדר כשנצלצל אליו. הוא קצת הגזים, אבל מי אנחנו שנסרב?

"אני אשאיר אתכם לבד." היא חייכה. "תודה." אמרתי בלחש. היא חייכה, יצאה וסגרה את הדלת. 

אני שונאת פרטיות. לעומתי, אוגוסט אוהב. "מה נעשה עכשיו?" נשפתי במיאוס.

"אני חושב שנתמודד עם העובדה ש...תקעתי אותך," הוא משך בכתפיו ושנינו צחקנו. "כן, גם אני חושבת שעדיף להתמודד עם זה מאשר להכחיש. בכל אופן, אתה השומר לי ואף אחד לא אמר שזה יזיק. להפך, אפילו." עודדתי אותו. "נכון." הוא הנהן. התקרבתי אליו, טמנתי את ראשי בחזהו וחיבקתי אותו. לא יודעת למה. אני רוצה להרגיש את החום שלו מול הקור של צרפת. והוא בהחלט מנצח. "את יודעת מה ממש לא יזיק לנו עכשיו?" הוא פצה את פיו.

"מה?"

"מה דעתך על שוקו חם עם קצת קינמון, קצפת ולחם קלוי עם ריבה?"

"זה נשמע לי מעולה, לאור העובדה שלא אכלתי ארוחת בוקר." חייכתי. יצאנו, סגרנו את הדלת ונעלה אותה עם הכרטיס. צעדנו במסדרון אל עבר המעלית, היא נפתחה, נכנסו ונסגרה. הוא הניח את ידו סביב מותני, וברגע שהבין שאני לא מתנגדת, הצמיד אותי אליו עוד יותר ויצאנו.

"עכשיו קר לך?" הוא שאל.

"לא," חייכתי. "אבל שוקו חם תמיד יחמם את הנשמה."

הפרק הקודם