ראיות

הפרק הקודם היה קצר מדי, והוא לדעתי קצת מיותר. בפרק הזה תבינו יותר מה קורה, מי המספר/ת ו... בהצלחה. כל כמה פרקים אני אשנה את נקודת המבט בפרק ואציין זאת. כבר מזהירה, כמו רוב הפאנפיקים שלי, השפה קצת בוטה. טוב, היא די בוטה, וכבר פה אני אומרת, יש גולשים תמימים שלא רוצים לקרוא את זה.

יובל, סוף.

פקחתי את עיניי. לקח לי זמן להבין שסוף סוף הסתלקנו ממיין, כי קפאנו שם. בלונדון, למרות זאת, הרבה יותר קר בחורף. הורדתי את השמיכה מעליי באיטיות ופיהקתי. אוף, איזה קור. גם בפריז קר. לא כמו בלונדון, אבל נולדתי שם, אז מתרגלים. הווילון הסתיר את קרני השמש הקרות שהיו צריכות להעיר אותי, ועכשיו אני מרחמת על כל תלמיד שצריך לקום בבוקר. ג'יין ישנה מיטה לידי. אתמול בחצות היא קרסה לגמרי, שעוד לא נרדמנו. אוגוסט כיסה אותה ועלה למיטתו. אני לא יודעת מה לעזאזל קורה ביניהם, ולמרות שאכפת לי משניהם, יותר אכפת לי מג'יין שמלאך המוות מרחף מעליה. יותר ממלאך המוות, למען האמת. מכיוון שאתם לא מכירים אותי, ושניהם ישנים כמו תינוקות, אני אתחיל ונראה אם אתם שופטים אותי.

אז, היי שם!

טוב, אני אתחיל מחדש...

אני גרייס קתרין מילר. בת 17 ושמונה חודשים. כן, יופי, עכשיו ינואר, ואני חוגגת במאי. זה גיל ממש חרא להסתובב בכל העולם, שכל מוגל ארור יכול למצוא את השרביט שלך, במיוחד ההולנדים. שהם בררנים, בחיי. אם אוגוסט לא היה בא אחד מהם היה מפשיט אותי.

אני גריפינדורית, לצערי. כל מי שאמיץ ואין לו שום תכונה אחרת מיוחדת על-אמת, הולך לגריפינדור. זה בית אדום מסיבה מסוימת, המבין יבין. למרות שאחי פיטר התמיין לגריפינדור, לילד יש מוח כחול, והוא בן 16. למזלי, זהו הגיל הרשמי לקיים יחסי מין. 

אני, חברתי הטובה ביותר ג'יין גוויניבר פרייס (הערת הכותבת: פ עם פתח) שהיא במקרה גריפינדורית ושליחת האלוהים ואוגוסט ג'ונאס פלטשר, שומר שליחת האלוהים על פי ידיעתי, צריכים "לטייל" בעולם, שמטורף בימינו, ב-2016 החיים לא קלים. מאז שהמטורף הזה, טום רידל, הידוע בכינוי וולדמורט או זה-שאין-לנקוב בשמו - שזה מטומטם לגמרי, אם אתם שואלים אותי... ואתם לא שואלים - חזר לעולם אחרי 17 שנים שהחליט לקחת חופש. הוא חזר שנה שעברה במרץ, ומאז אנחנו מחפשים אותו. הארי פוטר המפורסם לא יודע מזה, וגם אם ידע... טוב, הוא וחבריו שדווקא אותם אני מעריצה, הרמיוני ורון וויזלי, הם קצת... זקנים מדי. למרות שהארי פוטר הוא אגדה אחת מזוינת ומדהימה וגם כך כל מי שלחם במלחמה, כגון הוריי, לא נראה שיש להם הכוח. למרות שההורים שלי, הולי וניקולס, קצת יותר גדולים מהארי פוטר. ובטח שהילדים האגדיים שמצפים מהם הרבה יותר מדי: אלבוס סוורוס פוטר, ג'יימס סיריוס, לילי לונה, רוז בל וויזלי והוגו ארתור לא יכולים להילחם, כי הם ממש צעירים. ממש.

טום רידל לא עושה הרבה, אמנם הוא מהווה "סכנה לציבור", כמובן. הוא בטח עשה משהו אם הוא בורח מאיתנו. או שהוא לא רוצה להיתפס.

אני מבחינה בג'יין מתהפכת על צידה, כך שפניה מופנות אליי. היא פוקחת עין אחת ומזיזה את ידה שמתחת לכרית כדי לשפשף את מצחה. היא לא יכולה לישון בשום אופן אם ידה לא מתחת לכרית. אנחנו מכירות מגיל 14, ביום שעברתי לתיכון, מתחילה את כיתה ט'. את אוגוסט הכרנו במרץ שעבר.

"בוקר טוב." אני אומרת בשקט. היא מפהקת ומזדקפת במיטתה.

"בוקר טוב," היא מותחת את זרועותיה. "איפה אוגוסט?"

היה ברור לי שהיא תשאל שאלה כזאת. היי, מה עם "מה שלומך"? או "נכון שאתמול היה מטורף"?

אני עוברת לתנוחת ישיבה. הדבר הראשון שאני רואה זו את המיטה של אוגוסט. הוא ישן בתנוחה מוזרה למדי. ידו הימינית רפויה על הרצפה וידו השנייה תומכת באחורי ראשו. ג'יין קמה. "מה השעה?"

"לא יודעת," עניתי בנמנום. לאחר שאדמונד - או הקיצור, אדי - וג'רמי לא משגיחים עלינו, אלא רק משעה 10:30, עלתה בראשי המחשבה לחזור לישון. השעון המעורר צלצל וכמעט גרם לי להתגלגל לרצפה מהמיטה. השעה היא 8:20. טוב, יש לנו זמן. אתמול הלכנו לישון כולנו בחצות, היינו גמורים לגמרי, פשוט סחוטים ומותשים. למזלינו, הסיוטים הנוראיים של ג'יין לא הופיעו עלי האדמות, כך שכל המלון לא התגייס להעירה, למרות - וכמה זה מגוחך וקיטשי - שרק אוגוסט יכול להעיר אותה. פעם זה היה במגע, כיום, אם הוא מתרכז ומעביר או משהו בסגנון החרא הזה, הוא יכול להעיר אותה בקולו. אם הוא אומר לה משהו מסוים, ונוגע בה, לוקח את ידה למשל, היא מתעוררת. לג'יין יש הרבה בעיות: מלאך המוות מרחף מעליה מאחר והיא שליחת האלוהים. יש לה אסתמה, פחד גבהים - ועם זאת, פחד טיסות... מה עוד? אה, כן. דרך אגב, גם סיוטים נוראיים שמעירים אותך ב-02:00 בלילה, לפעמים מוקדם יותר ולפעמים מאוחר יותר.

היא מתקדמת לכיוונו. חשבתי שהיא מתכוונת לגעת בו או משהו בסגנון, אלוהים יודע. אני מתכוונת לזה, הישות הזו מתרכזת הרוב בג'יין, אולי מהסיבה הפשוטה שהיא בת הדודה של ההתגלמות שלה. היא רוכנת אל השידה ומדפדפת בספר מסוים עד שמגיעה לסימניה. "אלוהים, מה הוא קורא?" היא מילמלה לעצמה וצחקקה בשקט. "דמדומים!" צחוקה גבר. פתאום יד נשלחה אליה ותפסה בזרועה. ידו של אוגוסט. הוא פקח את עיניו במהירות. "אאוץ'!" פלטה ג'יין. "תגיד, אתה נורמלי?"

"תגידי, את נורמלית? חשבתי שזה טום רידל!" הוא זעק, לא משחרר את ידה. "מה אתה קורא?" למרבה הפלא, היא לא שמה לב לזה. או שהיא מתעלמת. או שהיא פשוט... 

רוצה שזה יישאר כך?

"זה לא אמור לעניין אותך," הוא הסמיק קלות. 

"ובכל זאת, זה מעניין אותי. טוב שאתה לא קורא חמישים גוונים של אפור," אמרה, וחיוך משועשע לחלוטין התפשט בפניה. 

"תהיי יותר מגעילה, למה לא," הוא חטף מידה את הספר ועם זאת שחרר את ידה. "למה שאני אקרא סקס?"

"גם דמדומים זה לא ממש חינוכי," היא קמה מתנוחתה ונאנחה על המיטה. "ובבקשה, אל תשתמש במילה הזאת."

"איזו מילה?" הוא שאל, למרות שנראה שהוא יודע את התשובה. בוודאות. "המילה... סקס?"

"נו, באמת." היא העיפה לעברו כרית והוא תפס אותה וזרק בחזרה. "למה," הוא אמר. "את בתולה?"

מכאן יכולתי להרגיש את החום בלחיה. היא הסמיקה קשות, בצבע וורוד עז. "זה לא אמור לעניין אותך." היא סוג-של ענתה לו בנימה ארסית.

"ובכל זאת," הוא החזיר לה באותו המטבע. "זה מעניין אותי." הוא הדגיש את המילה האחרונה. משהו קורה פה, אני בטוחה. זה שדה קרב.

"למה זה מעניין אותך?" היא שאבה את שפתה התחתונה ועברה לתנוחת שכיבה במיטתה. הוא ישב ישיבה מזרחית. 

"סתם. אני רק רוצה לדעת."

"ואתה?"

"אני שאלתי קודם."

"טוב," היא עונה לאחר כמה דקות של שתיקה. "אולי, טוב? אני בתולה." בלעתי את רוקי, מתאפקת בכל כוחי לא לדבר. לסתום. אני לא מבינה איך הם הגיעו למצב הזה, בשלוש וחצי דקות, שהם מדברים על סקס.

"ואתה?" היא חזרה על שאלתה.

"כן." הוא ענה בישירות. "לא שאני גאה בזה. באיזה גיל את רוצה שזה יקרה? שתאבדי את..."

"אה. טוב, אני לא יודעת, זה אידיוטי. כשזה יקרה, זה יקרה אני מניחה."

"וזה יקרה בקרוב?"

"אמרתי לך, אני לא יודעת. רגע... למה?"

"סתם, שאלה סתמית לגמרי." הוא משך בכתפיו. " 'שכחי שאמרתי את 'צה."

זה הסימן שלי לעוף מפה. אני מתלבשת במקלחת ויורדת למטה, לבושה בג'ינס כחול וחולצה ארוכה עם סווצ'ר ש"שאלתי" מג'יין. הוא קטן עליי במידה אחת, לאור העובדה שג'יין רזתה מאוד בזמן האחרון. כדי לנשום אוויר צח. אני יוצאת החוצה אחרי כמה ברכות בוקר טוב מהפקיד ז'ון דואן במבטא צרפתי כבד.

יש שם מישהו בחוץ. רק אחד, האמת. השעה כבר 8:35, ורק אני והוא שם. הוא גבוה, יושב על הספסל היחיד במדרכה, שפונים ימינה במדרגות המלון. אני יושבת לידו, נרגעת. הוא מחייך וסוגר את הספר שלו.

"את מפריעה לי, ברשותך גיברתי." שיערו דומה לשיערו של אוגוסט, פרוע ורך, אבל לא שטני בהיר, אלא חום ערמוני כהה וחיוור. מבטאו בריטי מובהק. אני מופתעת למדי.

"מאיפה אתה?" 

"אני מגריניץ', גיברתי," אני שמה לב שעיניו הכחולות מודגשות במשהו. או שצבע השיער פשוט ממש מתאים לו. "עיר קטנה ומופלאה. את מלונדון, אני מנחש."

"איך ידעת?"

"בחייך, כמה תושבים יש שם? 8 מיליון בערך? והמבטא שלך. השיער, הנמשים, העור הבהיר. יש לי תחושה שאת פשוט... לא מאמריקה. ואת גם הומנית - "

קטעתי אותו. "הומנית? סלח לי?"

"פשוט, רואים עליך שאת לונדונית. לפחות. אני. ואת, מי גיברתי?"

"אשלי."

"נו."

"גרייס קתרין מילר. אני גרייס, נעים מאוד." לא לחצתי את ידו. "אני בת 18 במאי. ואתה?"

"אני בן 19 ביוני. אז, גרייס, מה את עושה פה?"

מחפשת קוסם אפל לשעבר עם פוטנציאל להחריב את העולם, אני אחת מהשופטות באקס פקטור ופשוט זיהיתי אצלו את הניצוץ.

"טיול. ואתה?"

"אני סופר מתחיל."

"בן 19?" התפלאתי.

"ביוני. אני מתחיל, קייט מילר."

גלגלתי את עיניי וכיווצתי את גבותיי. "מה אתה קורא?" שאלתי.

"הו, זה הספר החדש שלי. הראשון בטריולוגיה." הוא חייך והראה לי את הכריכה החלקה. כחולה, ברקים, רעמים, גן עדן וגיהינום. "זה הספר הראשון. אוליביה קיימברידג'."

"ומה שמה של הטריולוגיה?"

"ראיות."

ראיות, חשבתי. זה נשמע לי מוכר. מוכר מדי.

הפרק הקודם		הפרק הבא