שוברי הלבבות בלק

טוב, אז... תודה על כל התגובות..

הפרק הזה מוקדש לויקטר קרום123, מטורפת על הארי פוטר!!!!!, פורסבת' פוראבר!!, הצלקת של הארי, וג'יני פוטר.

תודה לכל המנויים!

ובנתיים... קריאה נעימה!

*************************************

"אוקיי. יש לי סוד. כן. אבל אני לא יכול, באמת, לא יכול, לספר לך." סריוס נשך את שפתיו.

"ואם אני אבטיח שאשמור את זה בסוד?"שאל בלהט. "אני מסכים לנדור את הנדר הכובל שאני לא ספר שום דבר."

זה הרתיע את סרוס. "אני לא יכול. אם אני יספר לך, אתה תיהיה בסכנת חיים," הוא הסתכן והציץ בפניוו של ג'יימס במקום להמשיך לתקוע את מבטו ברצפה, אבל היה נראה שהמידע חולף ליד האוזן של ג'יימס. המבט שלו נשאר זחוח וחסר דאגות.

"במה הסתבכת הפעם? אם זה שתספר לי יעזור לך, אז אני מסכים." סריוס הביט עליו בהלם. "אני יודע שאתה היית עושה את זה בשבילי," הסביר ג'יימס ומשך בכתפיו.

"אני- אני לא רוצה לסכן אותך," מילמל סריוס ונקש באצבעותיו בעצבנות, מוחשית עד שכמעט וניתן להויט את היד ולתפוס אותה.

"תקשיב, כל עוד לא הרגת אף אחד, הכל בסדר," גיימס ניסה לעודד אותו, אבל הפנים שלו החווירו. "היי, רגע, לא הרגת. נכון? סריוס?"

נכון, הוא לא הרג מבחינת גרם למוות. אבל מי קובע שהרג זה רק אם תגרום ללב של מישהו להפסיק לפעום? מי אמר שזה לא נקרא שהוא הרג את הלב והנפש של הנערות שאהבו והעריצו אותו והשתוקקו לו? הוא הרג להן את הלב. אז אולי הן לא הפסיקו לחיות, אבל הן השתנו משמעותית. הן הפכו לחסרות בטחון עצמי. הן נכנסו לדכאון. הן השמינו, או הרזו, באופנים קיצוניים. הן איבדו את הזיק בעיניים. הוא גרם לצער וכאב אצל הרבה בנות. מי קבע שזה לא הרג?

"תסתכל עליי," אמר גיימס בעדינות. "אם זה מישהו שסוחט אותך ואיים שלא תספר, אני רוצה לדעת. לא יצליחו להרוג אותי, ואני יוכל לעזור לך."

"לא, לא. זה לא משהו כזה." הלוואי. זה היה קל יותר.

"אני יוציא את זה ממך בכוח, בשלב מסויים." הזהיר אותו ג'יימס.

"לא תצליח," אמר סריוס, אבל שניהם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שג'יימס ידע הכל.

"אני כן. אין לך למה להתווכח איתי," השיב גיימס בעליונות, ויצא מהחדר באיזו אמתלה קלושה כדי לתת לסריוס קצת זמן ומרחב לעצמו, לחשוב.

סריוס אמר חלושות: "אתה לא," אחרי הדלת הסגורה.

*שבוע אחרי זה, ברכבת להגוורטס*

"ראית איך היא הסתכלה עלייך?" שאל ג'יימס את סריוס. "היא ניסתה להסתיר את זה, כאילו, אבל זה היה ברור ש-"

"-כן, כן. על איזה היא אנחנו מדברים הפעם?" שאל סריוס בעייפות. הוא ראה הרבה פרצופים של הרבה בנות בוהים בו ומסתובבים בעקבותיו. הוא היה רגיל לצעוד לקולות צחקוק קלושים, והיה רגיל להתעלם מפירלטוטים, מתורגל לברוח גם מהגסים יותר והנועזים באלגנטיות.

"היא-היא. זאת שאתה אוהב," מירפק אותו ג'יימס. לידם בתא ישבו רמוס ופיטגרו, ובטח ג'יימס חשב שסריוס לא ירצה לחשוף את האהבה הסודית שלו. הבדויה. לא שג'יימס ידע שהוא לא מרגיש אליה כלום.

"שקט," סינן סריוס בעצבנות כשראה את המבטים של רמוס ופיטגרו, שהסתכלו עליו מופתעים. זה מה שחסר לו, ניתוחים והפצה של אהבה הסודית השקרית הזו שלו. שיעזבו אותו בשקט.

"מה פיספסנו?" שאל רמוס, והביט בשניהם.

ג'יימס רצה להגיד משהו, אבל סריוס קילל אותו בעקיצה בלחש. "כ- כלום," צייץ ג'יימס ונאנק.

"בטח, בטח," מילמל רמוס. "מה אתם מסתירים?"

"אה, באמת שכלום. אבל אפרופו מסתירים..."

"אז אנחנו חייבים לחלץ ממנו את הסוד הזה," קבע ג'יימס, כאילו סריוס לא יושב לידו ומקשיב בשעשוע לסיפור שאותו סיפר בגוף שלישי. על הסוד הכמוס של סריוס, זה שהוא לא הסכים לגלות למרות הבטחות חזרות ונשנות.

"אני פה, זוכרים?"

אבל הם היו עמוק בתוך תוכנית שטנית איך לחלץ ממנו את המידע.

*********************

תב"ים?

הפרק הקודם		הפרק הבא