תיכון החצויים חסרי הזיכרון

פרק 2- אנחנו מכירים מאיפה שהוא?

"אז ג'ייסון, מאיפה אתה?" שאל פרסי.

"מקליפורניה." ענה בעודו מסדר את הבגדים שלו בארון.

לבחור היה המון חולצות סגולות.

אולי זה

"איך ההורים שלך הגיבו כשקבלת את המלגה?" המשיך לשאול.

הג'ינסים שהחזיק נפלו לו מהיד "האמת שההורים של מתים," אמר בשקט.

"אה… אמ… באסה." הופתע פרסי.

ג'ייסון הסתובב אליו והרים גבה "באסה?"

הוא החוויר "לא התכוונתי, אחי. אני מצטער שההורים שלך מתו. זאת אומרת… אני לא מצטער כי אני יודע שאנשים שונאים שאומרים להם את זה. כלומר, זה לא שאני לא מצטער על זה. זאת אומרת..." הוא הסתבך בלשונו.

ג'ייסון הסתכל עליו וצחק. "אתה בנאדם מיוחד, אה? תגובה כמו שלך עוד לא שמעתי."

"אני ממש טוב בלגרום לאנשים לשים לב אליי," הודה פרסי.

"זה אמור להיות דבר טוב או רע?"

הוא משך בכתפיו. "תלוי. אבל בהחלט זה הכניס אותי למצבים מעניינים."

ג'ייסון הוציא מהתיק שלו ספרים וסידר אותם על מדף מעל המיטה שלו.

"אז… מאיפה אתה?" הוא שאל.

"אני פה מהעיר, אחי. ניו-יורקי מהשורה," ענה פרסי.

הוא הנהן "עכשיו אני מבין מאיפה היכולת להיקלע למצבים מעניינים."

"אהה-אהה."

ג'ייסון הוציא מתקן מתח ותלה אותו בכניסה למקלחת.

"אתה אוהב ספורט?" שאל פרסי.

הוא חייך והנהנן. "אני די מתמצא בכדורסל. אני לא מקצוען או משהו, אבל יחסית טוב."

"אני מת על כדורסל. אני הייתי פעם בקבוצה, אבל פרשתי."

הם חייכו אחד לשני "אני חושב שנסתדר מצוין," אמר פרסי.

שותפו החדש לחדר סיים לסדר את הדברים שלו ונשכב על המיטה.

"וואו, גבר. זה נוח." התמתח.

"אני יודע, נכון? אני חושב ללכת לישון מוקדם היום," אמר פרסי וניסה לעצור את הפיהוק שלו.

הוא קפץ "נראה לך? יש היום מסיבה להתחלת השנה. אנחנו לגמרי הולכים."

"לא ציפיתי תגיד את זה." הוא הופתע.

חברו החדש הביט בו בתהייה "למה?"

"לא יודע… אני מרגיש כאילו אתה אמור להיות אחראי וכול זה."

ג'ייסון  משך בכתפיו "טוב, בדרך כלל אני כזה. אבל זאת תחילת השנה! כיתה יא' זאת שנה קשה. כדאי לנו להשתחרר לפני שכול הטירוף מתחיל."

פרסי הרגיש כאילו משהו בסיטואציה הזאת ממש לא בסדר. "אני מניח שאתה צודק. איפה המסיבה?"

"את זה תשאיר לי לברר." הוא חייך "אתה יכול לשוטט לך בנתיים."

פרסי קם מהמיטה ולקח סווצ'ר כחול. " 'לשוטט לך' ?" שאל בהרמת גבה בזמן שלבש את הנעליים שלו.

"תסתום."

"נתראה אחר כך. אל תלך בלעדיי." אמר לחברו ויצא מהחדר.

______________________________________________________________________________

פרסי הביט סביבו וסקר את הסביבה.

לתיכון הזה הייתה חצר גדולה.

המדשאות היו רחבות וגדולות, ובמת אבן עמדה בקצה. מזרקה גדולה הייתה בין כמה שבילים.

הרבה נערים ונערות הסתובבו בקבוצות, הם שוחחו בעניין אחד עם השני.

הוא בחן פנים של תלמידים מידי פעם. הוא חשב שהוא מזהה אותם ממקום כול שהוא, אבל כנראה התבלבל עם אנשים אחרים.

הערב ירד והתחיל להיות קר. הוא שמח שלקח עוד שכבה.

הוא הלך על השביל כשידיו טמונות בכיסי הסווצ'ר שלו.

כשהגיע להתפצלות הוא נעצר כשראה את המזרקה ובחן אותה.

היה שם פסל של ויליאם ה. סיוארד עשוי ברונזה או ארד.

פרסי נרתע ויכל להישבע שעיניי הפסל זזו והסתכלו עליו.

אני צריך להתחיל לקחת תרופות להרגעת העצבים. חשב, בעיקר כדי להרגיע את עצמו שהוא לא מתחרפן.

הוא המשיך ללכת סביב המזרקה ולבחון את מושל ניו יורק.

למה יש פסל בכלל של ויליאם ה. סיוארד?

לבית ספר קוראים, "תיכון ע"ש אן (ברון) ריממבר."

כששאל את אימא שלו מי זאת, כי לא שמע עליה בחיים, היא אמרה לו שהיא יוצרת ומלחינה. 

לא היה לא מושג למה קראו לתיכון על שם מלחינה, אבל הוא היה בבתי ספר עם שמות יותר מוזרים.

בית ספר על שם נוויל נוויל, שחקן כדורסל לא מוכר. קראו לבית ספר ככה רק בגלל שזה שם מגניב.

למרות שויליאם חשוב וכול זה, למה יש צלם שלו בתיכון אקראי?

תשומת הלב שלו הייתה מרוכזת כולה לפסל עד שנתקל במישהו.

או יותר נכון במישהי.

שניהם מעדו והיא נפלה לתוך המזרקה. היא תפסה בחזית הסווצ'ר שלו והוא נפל איתה.

המים השפריצו מעבר לכול עבר ופרסי הופתע לגלות שהוא לא רטוב.

ושהפנים שלו נמצאים כמה סנטימטרים מהפנים של הבחורה.

הנערה הרטובה דחפה אותו ממנה בכעס.

"תסתכל לאן שאתה הולך, אידיוט." אמרה לו והסיטה את התלתלים ממצחה.

"איך זה שאתה לא נרטבת?" היא התפלאה כשהביטה בו.

הוא נזכר ששנייה לפני שנפל למים הוא התפלל שלא יירטב.

פרסי התרגז על זה שהקניטה אתו קודם, אז החזיר לה עקיצה "טוב, את ספגת את הרוב."

היא קיללה בשקט ופנתה לחברתה שעמדה בחוץ וניסתה לא לצחוק.

"אני הודה לך מאוד אם תעזרי לי לקום." אמרה.

הנערה התקרבה עזרה לה לעמוד. היה לה שיער שחור חלק ועיניים שחורות רציניות למרות שחייכה.

"טוב, אני מניחה שאת רוצה שנלך לפני שתקבלי דלקת ריאות, נכון?" שאלה.

חברתה הרטובה פלטה נשיפה כועסת "בואי נתחפף לחדר שלנו, ריינה. לפני שהוא יחליט עוד פעם להפיל אותי למזרקה."

פרסי יצא ועמד מול הבחורה "לא התכוונתי להפיל אותך לשם, את יודעת."

"זה מאוד עוזר לי עכשיו." אמרה וגילגלה את עינייה. 

הוא פשט את הסווצ'ר "קחי, הוא לא נרטב."

"אה, טוב…" היא נראתה נבוכה אבל לקחה אותו. "תודה."

"אתן בגיל שלי, נכון? אתן בכיתה יא'?" שאל.

שתיהן הנהנו.

"אז אתם באות למסיבה הלילה?"

הנערה הרטובה משכה בכתפייה "אני מניחה שכן."

"אני פרסי, דרך אגב." הוא הציג את עצמו.

"זאת ריינה," הציגה את חברתה "אני אנבת'."

פרסי בחן את העיניים האפורות שלה והשיער הבלונדיני המסולסל.

"אנחנו מכירים מאיפה שהוא?" שאל אותה.

אנבת' הנידה בראשה "לא נראה לי, אני לא מכירה אותך."

הפרק הקודם		הפרק הבא