תיכון החצויים חסרי הזיכרון

פרק 1- תיכון חדש, חיים חדשים

"זה ממש מוזר." אמר פרסי ובהה בבניין הענקי שמולו.

אימא שלו הביטה בו דרך המראה של הנהג, "זה לא מוזר, פרסי."

"מי האידיוט שייתן לי מלגה לבית ספר יוקרתי עם מורים מקצועיים ומעונות מהודרים?"

"אולי הם זיהו את הפוטנציאל שיש בך," ניסתה סאלי לתמוך בבנה.

"אימא, אני נער בן 17 עם דיסלקציה ובעיות קשב וריכוז רציניים. אין לי כישורים מיוחדים חוץ משחייה."

אף אחד לא הבין למה או איך, אבל הוא שחה כמו דג המים. הוא יכל לשחות עשרות ברכות במהירות בלתי אפשרית ובלי לעלות לנשום.

היא משכה בכתפייה "אתה יותר חכם ממה שאתה חושב. חוכמה לא נמדדת רק בידע אלא גם ביכולת התמודדות עם דברים."

פרסי חייך. לא משנה מה, אימא שלו יכולה לומר רק דברים טובים עליו. "תודה אימא."

הוא פתח את הדלת והוציא את הילקוט והמזוודה שלו איתו.

עד עכשיו התנהג לעניין כבדיחה לא מוצלחת ובקלילות, אבל פתאום המתח השתלט עליו.

הגרון שלו נחנק.

הוא קיבל בדואר מלגה לתיכון הזה כמה ימים לפני שנגמר הקיץ. הוא חשב שזה טעות, אבל היה כתוב במפורש 'פרסאוס ג'קסון' .

אולי הוא לא היה טוב מספיק בשביל המקום הזה? אולי הוא לא יצליח להקשיב בכלל בשיעורים? אולי הוא לא יבין בכלל מה כתוב בספרים?

סילקו אותו מכמה בתי ספר בעבר. הרבה בתי ספר.

היד שלו נכנסה לכיס כאינסטינקט. הוא שלף משם עט כחול.

"יהיה בסדר, פרסי." אמרה אימא שלו שיצאה מהמכונית ונעמדה מולו.

"אני מקווה." הוא כרך סביבה זרועות וחיבק אותה לפרידה. הלחץ שלו נרגע מעט.

היא חייכה והתנתקה ממנו. "ביי חמוד. תתקשר מחר בערב ותספר לי איך הולך?"

"בסדר, אימא."

היא הסיטה את  השיער שלו ונשקה למצחו "אל תעשה בעיות, בסדר?"

"אני אנסה," הבטיח בחיוך עקמומי.

"ותכניס את העט לתיק, אתה תמיד מאבד אותם." היא אמרה ונכנסה למכונית.

הוא נופף לה כשנסעה משם והסתובב להכניס את כלי הכתיבה לילקוט.

המכתב שצורף למסמך של המלגה היה בידו. היה כתוב שם את מספר החדר שלו.

הוא הוציא אותו פעם נוספת והסתכל. 130.

הוא תהה מי יהיה השותף שלו לחדר.

פרסי נשא את עיניו פעם נוספת לבניין הלבן שנשא את השלט ברוכים הבאים!

"או.קיי תיכון, הנה אני בא." אמר בלחישה והתחיל ללכת לכניסה.

כשהכניס את ידו לכיס הג'ינס שלו שוב, הוא מצא את העט בכחול.

הוא הופתע וניער את ראשו באי אמון. אחרי זה הלך למזכירה לקבל את המפתח לחדר.

______________________________________________________________________________

פרסי גרר את המזוודה שלו אחריו, מסתכל על הלוחות הכסופות שנשאו את מספר החדרים.

119, 120, 121, 122… 127, 128, 129…

130! פרסי חייך. הוא הוציא מכיסו את המפתח המתכתי והכניס למנעול.

הוא נפתח בקול תקתוק.

החדר היה גדול ומרווח. הוא היה די רגיל, כמו חדר מעונות רגיל בפנימייה, אך היה מיועד רק לשניים והיה מצוחצח באופן יוצא דופן.

פרסי זרק את הג'אקט שלו על הכיסא היחיד בחדר ונשכב על המיטה שהייתה נוחה להפליא. אחר כך התחיל לסדר את הבגדים שלו בארון.

הוא חיטט במזוודה ומצא חולצת טריקו כתומה.

כתום זה לא ממש הצבע שלי. גיחך פרסי. אימא והשיגעונות שלה.

וטמן אותה עמוק בארון.

הוא לקח את הדאודורנט, השמפו והסבון שלו והלך לשים אותם במקלחת.

היו שם שתי ארונות קטנים. הוא בחר אחת וסידר שם את מוצרי ההיגיינה שלו.

פרסי סגר את דלת הארון והביט במראה.

הוא בחן את עצמו וראה שהוא לובש שרשרת.

ו… יש לו קעקוע.

ממתי זה?

וואו, אימא לא תאהב את זה. חשב פרסי.

לא היה לו מושג איך יש לו את שתיהן. הקעקוע אם כבר, זה של בנים.

אבל שרשרת?

הוא הוריד את המחרוזת והביט עלייה מקרוב. היא הייתה מורכבת מחמישה חרוזים מושחלים על חוט עור.

אחד מהחרוזים היה ירוק כהה עם חריטה של קלשון.  על השני הייתה מצוירת חתיכת צמר מוזהבת.

על השלישית סדרת קווים… לא, מבוך. על הרביעי היה ציור של האמפייר סטייט. והחמישי היה חצי סגול וחצי כתום. על כול חצי היה כתוב משהו בקטן.

זאת הייתה שרשרת מאוד מוזרה אבל פרסי לא חשב על להיפטר ממנה.

הוא שמע את הדלת נפתחת ונסגרת.

השותף שלו הגיע.

פרסי קפץ את ידו סביב המחרוזת ושם אותה על צווארו.

הוא הכניס אותה מתחת לחולצה ויצא מהשירותים.

"היי, אני פרסי." אמר והושיט את ידו ללחיצה לבחור הבלונדיני שבדיוק הניח את התיק שלו על המיטה השנייה.

הוא הסתובב.

"היי, אני ג'ייסון. נעים להכיר אותך," אמר ולחץ את ידו.

הפרק הקודם		הפרק הבא