מעבר לגבולות

הפרק הזה מוקדש לליאור, הודיה ואורטל :) 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי בבית משפחת מאלפוי. הייתי מאוד לחוצה ונרגשת, הסקרנות כמעט בלעה אותי בחיים. באוויר היה ניחוח נעים של שוקו חם וקינמון, חום בקע מהאח בסלון והתפשט בכל הבית. חוברות צביעה וטושים היו זרוקים על השטיח הפרוותי ושלוש שמכות צמר עבות היו מונחות ברישול על הספה היקרה. זה היה ערב מקסים - אני, טריס וטומי ישבנו מכורבלים יחד, שתינו תה בזמן שסיפרתי להם את הסיפורים שסבתא שלי נהגה לספר לי כשאני הייתי ילדה.

אני גם זוכרת את הדרך שאדון מאלפוי הסתכל עליי באותו ערב, הוא בחן אותי בשתיקה עם עיניו האפורות. באותו הזמן נהנתי מנעיצת המבטים שלו, ברוב טיפשותי חשבתי שהוא מתפעל ממני, לא הבנתי שהוא רק מנסה לבדוק איזה מין אדם עומד להשגיח על הילדים שלו בזמן שהוא ואישתו לא יהיו בבית.

"אז פרופסור סטיל תוכל לפתוח לך את השער רק בשעה אחת עשרה?" הוא שאל בזמן שהוא הוביל אותי לכיוון הסלון. הלכתי אחריו ובהיתי בשרירי הגב שלו, מנסה לדמיין אותו ללא חולצה.

נכנסתי לסלון ונעמדתי ליד הכורסה במבוכה בזמן שהוא יצא מהחדר, משאיר אותי לגמרי לבד "כן, היא יצאה לסידורים. היא הודיעה לי שהיא תהיה כאן קצת לפני השעה אחת עשרה" מילמלתי בבושה.

הבטתי סביבי בזמן שדראקו התעסק עם דבר כלשהו במטבח. לא היה לי מושג מה הוא עושה אבל הוא גרם לכל כך הרבה רעש שזה נשמע כיאלו הוא רדף אחרי פיל. הבחנתי בתמונה חדשה שהיתה מונחת על האח וניגשתי לבחון אותה. החזקתי את המסגרת הכסופה בין האצבעות שלי וחייכתי למראה בתמונה. טריס וטומי לבושים בבגדי חורף צבעונים, מחזיקים מטריות שיותר גדולות מהן ומנופפים בהתלהבות למצלמה. הם ילדים כל כך יפים ועדינים, אי אפשר שלא להתאהב בהם.

שמעתי צעדים מתקרבים והנחתי בזהירות את התמונה במקום, משלבת את ידיי מיד אחרי, כאלו לא נגעתי בשום דבר. אדון מאלפוי נכנס לסלון ובידיו בקבוק ייו חצי ריק ושתי כוסות זכוכית גבוהות. הוא התיישב על הספה ומזג לעצמו מין המשקה היקר. מבוכה עצומה תקפה אותי כאשר הבנתי מה עשיתי - הפרעתי לשקט שלו. הוא בסך הכל רצה ערב שקט עם עצמו ואני הרסתי לו את זה. לא שזאת היתה אשמתי, אבל בכל זאת לא הצלחתי להימנע מתחושת האכזבה שהכבידה עליי.

"אני יכולה לשלוח ינשוף לפרופסור גריידן ולבקש ממנו שיפתח לי את השערים הראשיים, אני אקח כירכרה ואגיע לטירה בתוך עשר דקות" מילמלתי במהירות, למרות שממש לא רציתי לעזוב.

זה היה מין ביטוי כזה בעולם הקוסמים "לקחת כירכרה" כמו שבעולם המוגלגים נוהגים להגיד "לתפוס מונית". גברים עם כירכרות קטנות שמחוברות לסוסים שחורים היו עושים שירותי תחבורה בעולם הקוסמים - ממש כמו בעלי מוניות, רק קצת אחרת

הוא כיווץ את הגבות שלו לפני שדיבר "אני לא מתכוון לתת לך לנסוע עם טיפוסים כאלה, את יותר מדי תמימה. הייתי לוקח אותך בעצמי במכונית שלי, אבל כבר שתיתי" הוא אמר ולגם מהכוס שלו כאלו בכדי להוכיח לי.

טון הדיבור שלו היה קשה אבל זה בכל זאת מצא חן בעיניי. כל דבר שהוא יאמר או יעשה ימצא חן בעיניי. אני חושבת שאפילו אם הוא ירצח מישהו זה עדיין יראה לי מקסים. אני צריכה להתאפס על עצמי ומהר.

"אז אין שום דרך בה אני יכולה לחזור להגוורטס" אמרתי תוך כדי ניסיון לא לפלוט צווחה. נשכתי את השפה התחתונה שלי בכדי לא להתנשם בכבדות. את הלחש של שער המעבר רק פרופסור סטיל יודעת מפני שהוא נמצא בגבולות סלית'רין, ולכן אין שום דרך שבה אחד המורים יוכל לפתוח אותו עבורי. בנוסף, דראקו לא מסכים לי לנסוע בכירכרה.

"אני מניח שתצטרכי לחכות כאן עד השעה אחת עשרה" הוא חייך אלי אבל בדרך כלשהי ידעתי שזה לא חיוך כנה. כבר הבנתי את גודל האכזבה שלו מהפלישה שלי למרחב הפרטי שלו.

בהיתי בשפתיים שלו - תוהה לעצמי כיצד זה ייתכן שלגבר יש שפתיים כל כך מלאות ואדומות. בנות היו הורגות בשביל שפתיים כאלו. לאחר כמה שניות התנערתי והכרחתי את עצמי להפסיק להסתכל עליו.

הוא הרים את עיניו לעברי ושאל "את לא מתכוונת לשבת?"

נלחצתי, וכתגובה פלטתי מין נשיפה מוזרה. הוא בהה בי במבוכה ובלבול, לא מוריד את העיניים שלו ממני לשנייה בזמן שהתיישבתי רחוק ממנו ככל האפשר. שלא תבינו אותי לא נכון - זה לא שלא רציתי לשבת לידו, רציתי את זה יותר מכל דבר אחר. אבל באותו הרגע הייתי ממש מפוחדת וחלשה ולא הצלחתי להביא את עצמי להתקרב אליו בכלל.

"את רוצה קצת יין?" הוא שאל אותי, מציע לי את הכוס שלו.

איך לעזעזאל הייתי אומרה להגיד לו שאני עדיין קטינה ושאסור לי לשתות? הוא בוודאי יקבל את הרושם שאני תינוקת ואז הוא לא ירצה לדבר איתי או להעביר איתי את הזמן.

"לא, תודה" עניתי בקול חלוש. הוא הרים לעברי גבה אחת בשעשוע, גורם לי לרצות לפרוץ בבכי מפני ההבעה המבודרת שעל הפנים שלו. בטח הוא חושב שאני ילדה טובה בגלל ההתנהגות המתחסדת שלי.

"אל תדאגי, אני לא אספר לאף אחד" הוא העמיד פני כועס בזמן שהגיש לי את הכוס. אלוהים אדירים, מה אני אמורה לעשות? לקחת אותה?

עטפתי עם אצבעותיי את הכוס שהוא הציע לי וקירבתי את אפי בחשש לקצה בזמן שהבחנתי בחיוך הניצחון שהופיע על פניו. אני ממש לא רציתי לעשות את זה, אבל הרגשתי שאני חייבת אם אני רוצה שדראקו יחשוב שאני מספיק בוגרת. הוא לקח את הבקבוק היין ומזג יין לכוס שלי, ממלא אותה כמעט עד הסוף.

לאחר מכן הוא לקח את הכוס שהייתה מונחת על השולחן, מזג בה יין וקירב אותה אל שפתיו בזמן שהוא צפה בי בעניין עם עיניו האפורות, דוחף אותי מנטלית ללגום מהמשקה האדום. בלעתי את רוקי בפחד וקירבתי עוד יותר את הכוס לפה שלי והתנשפתי. זהו זה. לגמתי מעט מהיין והרגשתי את הטעם המריר על הלשון שלי. עצמתי את עיני בחוזקה והתחלתי לשתות לגימות קטנות מהיין במרץ.

השתעלתי בחוזקה, גורמת לדראקו להניח את הכוס שלו בחזרה על השולחן בזמן שיין התחיל לנזול מקצה הפה שלי. נהדר. אני בטוחה שנראתי כל כך לא מושכת בזמן שהשתעלתי כמו חולת שפעת ושהצלחתי להרטיב את כל החזה שלי.

הוא גיחך לרגע והניח את ידו האיתנה על הגב שלי. קפאתי לתחושת המגע העדין והמחשמל של כף ידו. הפסקתי להשתעל בבת אחת, בוהה בו ביראת כבוד בזמן שהוא טפח ברכות על גבי. הוא חייך לעברי חיוך יודע דבר ולקח את קצה השרוול שלו והעביר אותו על השפתיים שלי -מנקה את הבלגן שעשיתי.

"אני מצטערת, אדון מאלפוי" לחשתי בבושה בזמן שבהיתי בשרוול המוכתם שלו. בדרך מוזרה - התגעגעתי אל תחושת המגע של השרוול שלו על השפתיים שלי.

"זה בסדר" הוא מילמל, נושך את השפה התחתונה שלו בחוזקה "ושוב, את יכולה לקרוא לי דראקו"

"דראקו" חזרת אחריו, טועמת את השם שלו על השפתיים שלי. לא ציפתי שהשם שלו יהיה דראקו - חשבתי יותר בכיוון של כריסטיאן גריי. התפללתי לאלוהים שיעשה אותי פחות לחוצה כי עדיין המשכתי לרעוד בעקבות המגע שלו, למרות שזה היה מגע קל ביותר. אבל זה הדליק בי את הרצון לעוד ועוד.

"את רוצה עוד כוס?" הוא שאל בטון נמוך יותר, ואני זייפתי חיוך בתגובה. אולי אם אני אשתה אני אהיה פחות לחוצה. שמעתי שאלכוהול גורם לך להיות נינוח ורגוע, אני צריכה לתת לזה צ'אנס. הינהתי עם ראשי והוא מזג לי עוד כוס.

"ישנה הרגשה של בדידות כאשר אשתי והילדים לא בבית" הוא אמר בקול אבל זה היה נשמע כיאלו הוא כיוון את המילים יותר אל עצמו מאשר אליי. השמעתי מילמול הסכמה מוזר ולקחתי עוד כמה לגימות מהירות מהכוס שהיתה בידיים שלי.

"אני שמח שאת כאן בכדי לארח לי חברה" הוא מילמל. המילים שלו גרמו לי לרצות לקפוץ על שולחן הקפה ולפרוץ בווידוי האהבה שלי אליו. הוא שמח שאני שם? מעולה.

"אתה נמצא לבד לעיתים קרובות?" שאלתי כביכול בדרך אגב. אולי אם אשתו והילדים לא בבית לעיתים קרובות אני אוכל להגיע לפה "בטעות" עוד כמה פעמים.

הוא התנשם, יכולתי להבחין בהיסוס שלו בזמן שהוא הפנה את עיניו האפורות לעברי "לא ממש, רוב הזמן אני עם אשתי"

זעפתי, לשמוע כל דבר שקשור לאישה הזאת גרם לי לרצות להיות חולה.

"יום אחד גם את תתחתני, את יודעת.." הוא הזכיר לי. תהיתי אם הוא חשב שבגלל זה הפנים שלי לבשו הבעה חמוצה כל כך. רציתי להגיד לו "לא, זה מפני המפלצת שאתה נשוי לה, אתה בהחלט לא מגיע לה"

"אם הנישואים שלי יהיו דומים שלך, אז אני מעדיפה להישאר רווקה לנצח" אמרתי במהירות. לעזעזאל, לא הייתי אמורה להגיד את זה. המבט המופתע על הפנים שלו אישר לי שזה גרוע יותר ממה שחשבתי.

כנראה לא הייתי צריכה לשתות כל כך מהר.

"תסלחי לי?" הוא שאל בקול גבוה. פיו נפתח בחוסר אמון וגבותיו התרוממו כלפי מעלה בהפתעה. חשבתי שאני עומדת לפרוץ בבכי, אולי אפילו לקבל התקף לב.

"אדון מאלפוי. א-אני לא התכ-כוונתי...."

"את לא חושבת שאנחנו מאושרים ביחד?" הוא שאל המום, מפנה את הגוף שלו יותר לכיווני בזמן שהוא הביט בי בדאגה. איך אני אמורה לענות על זה?

"א-א-אני"

"פשוט תעני לי" הוא דרש

השפתיים שלי קפאו, זה דרש ממני מאמץ עצום להתחיל לדבר "ז-זה פשוט נראה שאתה אף פעם לא נהנה בחברתה. זה הכל"

"אנחנו כן נהנים לפעמים, היא בן אדם נחמד" הוא התריס לעברי. למרות הטון הקשה ידעתי שאפילו הוא בעצמו לא מאמין בזה.

הרגשתי את הדם שלי רותח כאשר חשבתי על פנסי או שדמיינתי את הפנים שלה. אין מצב שצפיתי בהם שנה שלמה בכדי שהוא יאמר לי שהם מאושרים יחד. אני יודעת שזאת לא האמת.

"למה אתה מגן עליה?" שאלתי בספק, מקמטת את הגבות שלי בגלל המילים שלו. לא היה לי אכפת שבאותו הרגע התנהגתי ממש כמו כלבה, אבל לא הייתי מסוגלת לשמוע את דראקו אומר שהיא "בן אדם נחמד".

"היא אשתי-"

"היא אישה שמתעלמת מבעלה ומהילדים שלה במשך שנה!" צעקתי. אני בטוחה שהשטן האדום שישב על הכתף הימינית שלי הכריח אותי להגיד את המילים האלו בזמן שהמלאך שעמד על כתפי השמאלית הרביץ לי עם הנבל שלו ישר בפרצוף שלי.

"למה אכפת לך בכלל, אפריל?" הוא שאל בחשד.

"כי אני יודעת שלא מגיע לה מישהו כמוך" אמרתי וגילגלתי את עיניי. יכולתי להריח את הכעס שלו. אבל האם היה לי אכפת? ממש לא.

"אז לאיזו בחורה אני מגיע? למישהי כמוך? הוא צחק על הפתטיות שלי.

"אני לא יודעת! אולי!" הכשתי חזרה.

אבל לפני שהוא הספיק לומר עוד משהו, חיוך מלא הומור הופיע על הפנים היפות שלו "את מקנאה בה?"

בהיתי בו, הפנים שלי לא חושפות דבר. למה נתתי לוויכוח הזה להתקדם יותר ממה שצריך? אלוהים שבשמיים, למה?

"לא" אמרתי בבוטות. החיוך השטני והיודע דבר שלו גרם לי להסמיק כמו עגבנייה.

"את מקנאה בה, נכון?" הוא פלט גיחוך משועשע, נושך את השפה התחתונה שלו מיד לאחר מכן.

"לא! זה דוחה! אתה מבוגר מספיק בכדי להיות אבא שלי". ניסתי להבהיר ככל האפשר שהוא טועה. אבל אני יודעת שנכשלתי.

השתנקתי בזמן שהוא קירב את פניו לפניי. קפאתי לגמרי ולא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. ניסתי לדבר אבל לא הצלחתי להתרכז, הריח שלו כיאלו שיבש לי את כל מערכות המוח. רציתי להביט בעיניים שלו, לראות את האפור הזוהר שלהן ואת האישונים הגדולים, אבל לא הצלחתי להוריד את העיניים שלי משפתיו האדומות. הפרצוף שלו היה סנטימטרים בודדים מהפנים שלי, יכולתי לראות כל נקודה ונקודה על העור שלו. חירבנתי במכנסיים שלי מהמחשבה מה יקרה שהוא יצמצם את המרחק בינינו לגמרי. מעולם לא חשבתי שנהיה קרובים כל כך.

"אז תגידי לי" הוא לחש, כל כך קרוב אליי "למה את מסמיקה ככה?"

"אדון מאלפוי-" התחלתי לומר, אבל הוא קטע אותי בעזרת השפתיים שלו , מבריש אותם ברכות על שלי וגורם לכל גופי לבעור באש ענקית.

הפרק הקודם		הפרק הבא