מעבר לגבולות

ביום שישי התעוררתי עם פרפרים בבטן וחיוך גדול על הפנים, ההתרגשות השתוללה בתוך הגוף שלי כמו סופת ברקים. התגעגעתי כל כך אל שני השדונים הבלונדינים, הרצון לחבק אותם ולשחק עם השיער המושלם שלהם השתלט לי על המוח. חיכתי ליום הזה כל השבוע, ספרתי את הימים על לוח השנה המטופש שקיבלתי במתנה מאמא שלי. הזמן שאני מבלה עם משפחת מאלפוי הוא מקור הכוח שלי להתמודדות עם חיי החברה ההרוסים שלי כאן. התאומים ואדון מאלפוי הם בין הדברים הבודדים שבאמת מסבים לי אושר, לפעמים אני ממש מרגישה בבית כשאני יושבת על ספת העור היקרה ומשחקת בבובות עם טריס או במכוניות של טומי.

הסתכלתי על השעון המעורר שלי ואנחה נפלטה מפי, השעה היתה שתיים עשרה - מה שאומר שפיספסתי את ארוחת הבוקר, כנראה ששוב אני אצטרך לחכות לארוחת הצהריים בכדי להכניס משהו לפה. התרוממתי מהמיטה הקטנה והלכתי אל השירותים הצפופים המוצמדים אל החדר שלי. הדמעות שזולגות על הפנים שלי בכל בוקר שאני מצחצחת את שיניי ומסתכלת במראה לא הגיעו היום, ואני חושבת שאני יודעת מהי הסיבה. שטפתי היטב את פניי ולאחר מכן ניגבתי את הטיפות הקטנות במגבת מלוכלכת שהיתה זרוקה בפינה. יצאתי אל החדר החשוך וניגשתי אל ארון הבגדים שכלל רק כמה מגירות קטנות בצבע חום. שלפתי חצאית קצרה ואפורה ואת העניבה בצבע התואם, הורדתי מהקולב חולצה מכופתרת ובמשך יותר מעשרים דקות חיפשתי אחרי גרביון נקי. התלבשתי באיטיות, אין לי שום סיבה למהר. אחרי שסיימתי להתארגן לגמרי, צנחתי שוב על המיטה וחיבקתי את כרית הנוצות אל החזה שלי.

החדר שלי קטן כל כך, חשוך כל כך, עצוב כל כך. הוא ממוקם בקצה מסדרון צדדי, במקום שאף אחד לא מגיע אליו. החדר הזה הוא אפילו לא באמת חדר, זה אמור להיות חדר ציוד קטן, אבל הודות לילדה בשם אמבר, המקום הזה הוא החדר שלי.

בשלוש השנים הראשונות שלי בהגוורטס הייתי ככל התלמידות, ישנה בחדר משותף עם עוד שלוש בנות. מיותר לציין ששלוש השנים האלו היו הסיוט של חיי. הבנות בחדר שלי - ובניהן אמבר כמובן - היו מתעללות בי נפשית ולפעמים גם פיזית. עלבונות על המראה שלי, על יכולות הלימוד שלי ועל מה לא היו מוטחים בי בכל יום, עלילות שקריות על החיים שלי מחוץ לבית הספר היו הבדיחות האהובות על תלמידי סלית'רין. לפעמים אפילו הייתי הולכת לישון בלילה עם פצעים מדממים וסימנים כחולים. אלו היו זמנים קשים עבורי, לא מעט פעמים הרעיון לעזוב את הגוורטס עבר במוחי.

אבל התפנית בכל הסיפור הזה התרחשה בשנתי הרביעית. חודש אחרי תחילת הלימודים, הוזמנתי לשיחה עם ראש הבית שלי. פרופסור סטיל ידעה אותי שהיא קיבלה תלונות מהבנות בחדר שלי על כך שאני מפריעה ומציקה להן.

כמובן שבהתחלה נבהלתי ואמרתי לה שהכל זה שקר ושהן אלו שמציקות לי, אבל אחרי כמה זמן הבנתי שהעניין הזה יכול לפעול לטובתי. אחרי עוד כמה פעמים שאמבר והחברות שלה התלוננו עליי, לא הכחשתי שום דבר ופשוט ישבתי מול גברת סטיל בשתיקה. כל הפרשה הזאת הסתיימה בכך שאני הייתי צריכה לעבור חדר. ומשום שלא היה שום מקום פנוי - וגם אם היה, לא נראה לי שמישהו היה רוצה לקבל אותי אליו - אני צריכה להתגורר פה, בחדר הציוד הזנוח.

חצי שעה לפני ארוחת הצהריים קפצתי מהמיטה ואספתי את הילקוט שלי, יצאתי מהחדר במהירות ונעלתי היטב את הדלת מאחורי. מעונות בית סלית'רין היו ריקים מאדם, אני הייתי התלמידה היחידה שלא היתה נמצאת בשיעורים שלה באותו היום. עזבתי את חדר המועדון של הילדים הירוקים וצעדתי במהירות במסדרונות הרחבים של הטירה הקסומה. בתוך תוכי קיוותי שאני אפגוש את אדון מאלפוי במסדרון, החיוך הקטן שהוא שולח לעברי בכל פעם שעיניו פוגשות בשלי מבעיר אש ענקית בתוך החזה שלי. מבטי הקנאה והשנאה שנשלחים לעברי בעקבות הקריצות הקטנות שלו הם סוג של נקמה קטנה ומתוקה. אדון מאלפוי הוא אליל סקס, בזה כולנו הסכמנו פה אחד.

הצילצול לתחילת הפסקת הצהריים נשמע ותלמידים התחילו לצאת מהכיתות לכיוון האולם הגדול. עם הילקוט על הגב שלי והתלבושת האחידה השתלבתי היטב בנוף, אף אחד לא היה מבחין בכך שנעדרתי מהשיעורים היום, גם לא המורים. כשהגעתי למסדרון בו נמצא משרדו של אדון מאלפוי הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר ותפילה חירשית שהוא יעבור לידי ויבחין בקיומי היתה בפי. אני יודעת שזה טיפשי לחלוטין, הרי הוא אדם בוגר, נשוי ואב לשני ילדים. אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות בכדי לשנות את זה, ההדלקות שלי עליו היתה בשלבים מתקדמים.

עברתי את המסדרון והחיוך הקטן שלי נמחק מפניי, ניחמתי את עצמי בכך שבעוד כמה שעות אני אפגוש אותו. עצם המחשבה שאני יהיה איתו באותו החדר - גם אם זה רק לכמה דקות בודדות - גרמה ללב שלי להאיץ את פעימותיו שוב ושוב.

***

עמדתי בחשכה מול שער המעבר של אחוזת מאלפוי ולקחתי נשימה עמוקה. הבטתי בעצמי בפעם האחרונה ועברתי יד בשערי, לא הבנתי מדוע אני מנסה להראות טוב. לבשתי ג'ינס כהה וקפו'צון ורוד ומעט גדול עם ציור של פיל. לא משנה מה אני אלבש או איך אני אסדר את השיער, פנסי תמיד תראה הרבה יותר יפה ממני, למרות הבדל הגילאים בינינו. צילצלתי בפעמון שהיה מוצמד לקיר המערה והמתנתי שמישהו יבוא לפתוח את הדלת, התפללתי שזה יהיה דראקו. חיכתי דקה אבל אף אחד לא ענה ולכן צילצלתי שוב ונשכתי את השפה התחתונה שלי בלחץ.

אחרי חצי דקה השער זז הצידה ובפתח עמד אדון מאלפוי, הוא לבש מכנסי טרנינג שחורים וחולצת טי-שירט בצבע ירוק זית. שערו הבלונדיני היה מפוזר וסומק קל היה על לחייו, כנראה מהחום.

"אפריל? מה את עושה פה?" הוא שאל בבילבול, מסתכל עליי כמו על פולש שנכנס לטריטוריה שלו. אני בטוחה במאה אחוז שהוא ביקש ממני בשבוע שעבר להיות פה ביום שישי בשעה שמונה.

"זה יום שישי, לא?" שאלתי בחשש, העיניים שלי נפערו מעט בזמן שלקחתי שני צעדים אחורה. אני זוכרת שסיכמנו שאני צריכה להיות פה והם ייצאו חצי שעה לאחר מכן. נהדר, עכשיו אני צריכה לחזור את כל הדרך הזאת בחזרה ולשבת ליד השער במשך שלוש שעות ואולי אפילו יותר.

"שיט" הוא פלט, משפשף עם ידו את פניו בהבנה "שכחתי מזה לגמרי. אה - אישתי והילדים הלכו לבקר את הסבתא וסבא שלהם לסוף השבוע. זה היה קצת ברגע האחרוןן אבל -את יודעת."

"הווו" נשפתי במבוכה, לא יודעת מה להגיד אחרי זה. הרגשתי מטופשת על כך שבאתי כי עכשיו אני לא יודעת מה לעשות.

הוא רק הסתכל עליי לכמה רגעים, יכולתי לראות את הדילמה בתוך העיניים האפורות שלו. לבסוף, הוא פלט בנשיפה "בואי, בואי תכנסי"

רציתי לבכות ולצחוק באותו הזמן. אדון מאלפוי היה בבית לגמרי לבדו והוא ביקש ממני להיכנס, מה שאומר ששינינו נהיה ביחד. לבד. ההתרגשות בבטן שלי גרמה לי לרצות להרביץ לעצמי, הוא נשוי עם ילדים הזכרתי לעצמי שוב ושוב תוך כדי שאני נכנסת לאחוזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא