כשאת הבת למשפחת פוטר.

"הפלפאף!!"

זו בטח טעות. זה לא יכול לקרות. אני פוטרית, אני בגריפנדור. התסכלתי אל שולחן גריפנדור כדי לראות את אלבוס מסתכל אליי בתמיכה ואת ג'יימס מנענע את ראשו. הוא כזה דביל, איך הוא לא הבין עדיין שבשבילי, זאת לא איזו בדיחה?! אוי לא. זאת לא בדיחה. אבל אולי זה לא אמיתי? אולי?  אני סתם חולמת, אני אצבוט את עצמי ואתעורר. צבטתי את עצמי. וזה כאב. לא התעוררתי. תלמידי הבית המחייכים והידידותיים למראה עצבנו אותי מעט, אך בכל זאת אילצתי חיוך. מה אבא ואמא יגידו? איך נכנסתי להפלפאף? אני הכי לא הפלפאפית בעולם! נתקפתי רצון עז לרוץ חזרה אל המצנפת ולשאול אותה אם היא בטוחה, או לקרוע אותה לגזרים על כך שעוללה זאת לי. רייבנקלו הייתי מאשימה את עצמי שלמדתי. סלית'רין.. טוב אני די נחושה, אבל זה לא הבית שלי. בחיים לא הייתי יוצאת שם. אבל הפלפאף?! מה הקשר בכלל?! רק וויקטואר בהפלפאף! והנה היא, עם ההבעה הזאת, הידידותית כמו כל ההפלפאפים. על הפנים שלה, מחכה לברך אותי.

"היי! איזה כיף שאנחנו באותו הבית!" וויולט אמרה לי בחיוך ברגע שהתיישבתי.

"לגמרי!" אני כל כך הולכת למשרד של מקונגל להתלונן אחר כך. דמבלדור יעזור לי לשכנע אותה להעביר אותי לגריפנדור. הוא מכיר אותי.

וויקטואר נעמדה כשהילד האחרון שמויין, נורן זליון, הצטרף לשולחן בית גריפנדור. מזליסט מעצבן.

"ברוכים הבאים לעוד שנת לימודים בהוגוורטס, בבית הכי שווה, הפלפאף!" כולם מחאו כפיים, ורוח הרפאים השמנה הסמיקה סומק כסוף. "וכמובן, אנו מברכים את התלמידים החדשים שהצטרפו אלינו." היא חייכה אליי ואל עוד 20 ילדים בערך חיוך מנצח. "כולנו תקווה שננצח בגביע הבתים כמו שנה שעברה וניצור רצף של שלוש ניצחונות!" היא נפנפה בשרביטה ופרחים הופיעו בשיערם של כל התלמידים בשולחן הפלפאף. כמה הפלפאפי מצידה. חרציות. קולה של המנהלת מקונגל קטע את קריאות התדהמה מצד ההפלפאפים של השנה הראשונה, ובעצם את רצף הדיבורים באולם כולו.

"שלום תלמידים. אני מאוד מתרגשת לקראת שנת לימודים חדשה בבית הספר. אני מברכת את התלמידים החדשים על הצטרפותם, ואת הישנים על חזרתם. כמה חוקים לפני שנתחיל את הסעודה. קודם כל, היער שבקצה מדשאות בית ספר אסור לכניסה. ג'יימס סיריוס פוטר, מרשל דקורוס, אני מדברת אליכם." ג'יימס ומרשל, חברו הטוב, חילקו כיפים לילדים בשולחן גריפנדור.

"כמו כן, עלי להזכיר לכם שישנם אירועי זיכרון ומסיבות במהלך השנה, ותקבלו הודעה מראש על כך מהמדריכים. נוסף על כך, האדון מאלוס פילץ', השרת שלנו, ביקש ממני להזכיר לכם כי השימוש בקסם במסדרונות אסור בהחלט, כמו גם מתיחות וצעצועים מחנות ההקוס מוקוס של האחים וויזלי." היא הנידה בראשה אל עבר מישהו שעמד בפינת האולם. הוא היה צעיר, בן עשרים בערך, אבל עם פרצוף תחת. איך אני בהפלפאף? אני ממש לא טובת מזג וחברותית.

"היי. הכל בסדר?" שאל אותי בחביבות ילד מנומש אך עם שיער חום כהה.

"אממ מעולה" מילמלתי וחזרתי להקשיב לדיבורה של מקונגל. זה רק אני או ש.. או שהמורה הזו, מחייכת אליי? עם שיער שחור וחלק, היא יושבת לשולחן המורים, ומסתכלת עליי ומחייכת. הסתכלתי עלייה במבט מוזר עד שהיא שמה לב, הפנתה את מבטה, והסמיקה במבוכה. מספר שניות אחרי זה, כשחשבה שאני לא מסתכלת, היא  מילמלה משהו באוזניהם של ההורים של סנדרה, הפרופסורים לונגבוטום ולונגבוטום, לונה ונוויל.

איזה כולם פה מכירים אותי? הרי אני לא דומה לאבא, לא במראה לפחות.. רק בעיניים.

"תגיד, אממ"

"ארווין"

" ארווין. אני לילי. אז תגיד.. אתה יודע מי זאת הפרופסור שם, ליד הפרופסורים לונגבוטום, עם השיער השחור החלק?"

"כן, זאת פרופסור צ'אנג, היא מלמדת לחשים. היא גם ראש בית רייבנקלו."

"אה אמ תודה" 

"אין בעד מה" הוא הסתכל בעיני עם עיניים גדולות בצע דבש מתוק.

"ועכשיו, אני בטוחה שכולכם כבר רעבים. הגיע הזמן לפתוח בסעודה!" הפרופסור הזקנה חייכה, נקשה באצבעותייה ואוכל מכל הסוגים שרק אפשר לדמיין הופיע על השולחן. עוף צלוי, שיפודים, תופחי אדמה אפויים, תפוחי אדמה בשמנת, פסטה בולונז, בייקון, נקניקיות, אורז, סושי עם סלמון ועם טונה ועם כל הדברים שאפשר היה לדמיין, המבורגרים, פיצות שבכל ביס התוספת שלהן משתנה, חלות מתוקות ולחמניות, עוף בתנור עם רוטב, תירס, פשטידות שונות, והאהובה עליי פשטידת רועים, סלמון אפוי ומעושן,  ומסיבה מסויימת, סוכריות מנטה.

"אוי אלוהים" מילמלתי, לפתע גוועת ברעב. לאכול קצת לא יזיק. לקחתי קצת מכל דבר, עד ששמתי לב לילדה ביישנית שישבה מולי ונראתה קצת בודדה.

"היי אני לילי. איך קוראים לך?"

"ארינט" היא חייכה אליי בהכרת תודה וחשפה שתי גומות קטנות. היה לה שיער חום בהיר קלוע בצמה צרפתית ועיניים בצבע חום כהה. "את מכירה פה עוד אנשים? כי אני חושבת שאני היחידה שבאה לפה לגמרי לבד.."

"טוב, אני מכירה פה כמה אבל אני לא דוגמא. המון ילדים לא מכירים פה אף אחד. את לא מאמינה כמה."

היא גיחכה והשיבה "נחייה ונראה"

חיבבתי את ארינט יותר ויותר. למרות שאנחנו ניגודים מושלמים- עם השיער הג'ינג'י שלי והעיניים החומות הגדולות שלה, איכשהו השיחה זרמה לכל מקום אפשרי בנעימות לא מאולצת. לפתע כל הצלחות התנקו מתוכנן, ואיתן גם המזלג שבדיוק התכוונתי לאכול ממנו פשטידת רועים. הסתכלתי באכזבה על מזלג הזהב הבוהק שכעת היה מצוחצח, בלי שום זכר לפשטידה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. טוב, אולי לא טעימה כמו זאת שסבתא מולי מכינה.

אך האכזבה לא נמשכה הרבה זמן. מיד הופיעו קינוחים על השולחן ואני וארינט פצחנו בצחוק, שעה שאנו מעמיסות על הצלחות מלאי חזק של אוכל- סופגניות ממולאות בשוקולד, ס'מורס, פאי אומכניות, גלידות בכל הטעמים משוקולד אל דלעת עם פיצפוצי דובדבן, ומינים משונים של תותים שכנראה פרופסור לונגבוטום מגדל בחממות. מהר מאוד כל האוכל על השולחן חוסל, ועם בטן מלאה במטעמים שכמותם לא טעמתי מעולם קמתי מן הספסל ביחד עם שאר תלמידי הפלפאף. כבר כמעט שכחתי מהתלונה שרציתי להגיש למקונגל. כמעט.

"עכשיו, לפני שנתפנה לבתים, המנון בית הספר!" היא שלפה את שרביטה, והחלה לשרבט אותיות זהב באוויר שמעל שולחן המורים. כל בית ספר פתח בשירה במקצבים שונים.

"הווגורטס, הוגוורטס,

הוגי הוגי הוגוורטס.

כולנו כאן רוצים ללמוד.

מזקן ועד טף; מקריח כמו דף

עד תינוק עם אפונצ'יק ורוד.

הראש שלנו כאן זועק לתוכן של ממש,

ביינתיים הוא חלול וריק מלבד אבק וקש.

על כן למדנו עוד ועוד

בתקופתנו כאן,

ועל הלימודים נשקוד

עד שייצא עשן."

האחרונים שסיימו את השירה היו ג'יימס ומרשל, במנגינת לוויות איטית.

"המשך ערב נעים!" הפרופסור מקונגל אמרה ברגש, ומיד פצחו צעקות המדריכים ברחבי האולם.

"גריפנדורים לפה! מהדרך הזו בבקשה!"

"בית סלית'רין אחריי!"

"הפלפאף שנה ראשונה בואו אחריי!" אה רגע, אני צריכה לעקוב אחריי הקול הזה. במילא אני מפוטמת מידי, אני אלך מחר, כשאני ערנית. "תשתדלו לא לאבד אותי בדרך." הייא חייכה לעברנו ואיזה ילד הסמיק כל כך עד שנראה כי צבע שיערו וצבע העור שלו התחלפו בתפקידים. היא באמת הייתה יפה. גבוהה, עם שיער בלונדיני- ג'ינג'י בהיר הזורם בגלים על גבה, ועיני עגל כחולות. טוב, היא איזה שמינית וויליה.

יצאנונ מדלתות האולם אחרונים, והתחלנו ללכת במעלה גרם המדרגות הגדול המוביל מאולם הכניסה לשאר הטירה. הספקתי לראות סלית'ריני אחרון רץ בגרם מדרגות צדדי המוביל מטה. איזה נורא זה לחיות במרתפים. פנינו ימינה בסוף הגרם,  והמשכנו ללכת ישר, עוברים בתור מסודר ושקט על פני דלתות וציורים שבירכו אותנו.

"אנחנו, הבית הכי שווה, ממוקמים בקומה הראשונה" וויקטואר פתחה תוך כדי הליכה. "הכי קרובים לרוב השיעורים, הכי קרובים לספרייה, לאולם הגדול, ךלמגרש הקווידיץ', למדשאות, ובכל זאת המיקום של המועדון שלנו שקט. אחריי." הגענו למין פניית T ופנינו שמאלה הפעם. "תשתדלו לזכור את הדרך, אבל אל תדאגו, אתם תתרגלו. אה וגם המטבחים פה קרוב. יש לנו טריק איך להיכנס אם אתם רוצים נשנוש או ארוחה מוקדמת. הנה, הגענו." הגענו לסוף המסדרונות, אל מול תמונה של אישה בעלת שיער בלונדינית מתולתל ומקורזל, חייכנית, הלובשת שמלה ארוכה וצהובה בהירה, עם שרלוולים ארוכים. היא נראתה מאוד מלכותית, ועדינה. שמתי לב לגירית קטנה שהסתתרה מאחוריה.

"שלום הלגה, נחמד לראות אותך עוד שנה פה" וויקטואר אמרה לה בחביבות וזהה הצידה כדי שכולנו נוכל לראות את האישה בתמונה. זו רק אני או שזאת..

"שלום, ילדים, אני הלגה הפלפאף, מייסדת הבית שלכם. היחידה שהסכימה לשמש כמעבר למועדון של הבית שלה אגב. אבל זה לא משנה לי, אני אוהבת את התלמידים של הבית שלי. אוי, ומי יש לנו פה? הבת של הארי פוטר? התקרבי!" התקרבתי בחשש. אני שונאת את התשומת לב שאני מקבלת בגלל זה. תכבדו אותי בגללי לא בגלל אבא שלי! "דומה לג'ינברה, אני חייבת לציין, אך העיניים.. ראיתי פה את סבתך גם, כשיצאה במשך שנתיים עם אחד מתלמידי.. היא יכלה להיות הפלפאית מצויינת, אני עדיין מדברת איתה מידי יום. הידעת שיש דיוקן שלה תלוי גם פה? היא מספרת לי על החברות בינך לבין נימפדורה, אך שלא תפוס אותי כך. היא כל הזמן דורשת שיקראו לה טונקס. אני אישית חושבת שנימפדורה זה שם הרבה יותר יפה. נשי ומלכותי. אך זו בחירתה.. אביך אמנם השמיד את הספל היפה שלי, אך.. אך אני אסלח לו" היא אמרה בהרהור. "ולך. הרי היה בה קסם אפל.. זה היה הכרחי.. ובכל זאת. מה אני מקשקשת? אתם בטח כבר מתים להיכנס למיטות שלכם ולגמור את היום המעייף הזה. יש בידיכם את הסיסמה? וויקטואר מותק?"

"כן. הסיסמה היא מידה טובה. כולם שמעו? מידה טובה." ויקטואר עמדה על קצוות אצבעותייה כדי להשיג מבט טוב בכולם, לראות שאף אחד לא חולם

"היכנסו." הלגה אמרה במיסטיות לפני שהפורטריט שלה זז על צירה וחשף מעבר בקיר.

ממממ... איך עשיתי אתכם רעבים..

הפרק הקודם		הפרק הבא