כשאת הבת למשפחת פוטר.

"תגיד, מה זה היה שם?" שאלתי את ג'יימס כשחיפשנו תא ריק.

"כלום" הוא השיב, אבל חייך עם ניצוץ שובבי.

"ג'יימס סיריוס פוטר." עצרתי, מה שגרם גם לו לעצור במעבר הצר. "מה עשית?"

לפעמים זה מדהים אותי. הוא בשנתו הרביעית, ובכל זאת אני מסובבת אותו על האצבע הקטנה.

"טוב טוב. לקחתי את מפת הקונדסאים."

"מה? איך מצאת אותה? אוהו אתה הולך לקבל צרחן…"

"לא כזה קשה. אמא שכחה להטיל לחש מגן נגד אציו. כישוף ישן אבל יעיל. טוב הנה יש פה אחד ריק.

נכנסנו כולנו- אני, ג'יימס, אלבוס, ורוז. הוגו צעיר מידי ויצטרף להוגוורטס רק שנה הבאה, וטדי ווקיטואר בישיבת מדריכים, הרי הם המדריך והמדריכה הראשיים- הוא בגריפנדור, היא בהפלפאף.

"כל דבר מהעגלה! ממתקים וסוכריות! שרביטי ליקריץ!"

"רוצים משהו?" שאלתי את אלבוס רוז וג'יימס.

"תביאי לי ברטי בוטס" ג'יימס ענה והושיט לי מעט מטבעות כסופים.

"כלום, תודה לילי" אלבוס השיב בנימוס וחזר לספר שלו. 

"לילי תביאי לי אממ… עוגת קדרה." רוז חייכה וחזרה לדבר עם ג'יימס על קווידץ' משהו.

"שלום חמודה" מוכרת העגלה בירכה אותי. "מה תרצי?" היה לה שיער מאפיר שנראה כמו שיח על ראשה ועיניים כחולות בורקות.

"שרביט ליקריץ, עוגת קדרה, 2 צפרדעי שוקולד וברטי בוטס." חייכתי, שילמתי, וחזרתי אל התא, צוחקת לעצמי למראה ג'יימס המצפה כל כך לחזרתי עם האוכל.

בזמן שכולם שיחקו במשחק החדש שהוסיפו למארזי הברטי בוטס (כמו גלגל מזל שאומר איזה צבע אתה צריך לטעום) אני פתחתי את צפרדעי השוקולד, ושמחתי לראות שם את דמבלדור. יש לי אולי שלוש מאות קלפים שלו. אני תליתי אותם ברחבי חדר המשחקים, ואני כל הזמן משחקת איתו תופסת. לרוב אני לא מנצחת. הוא פשוט ממש מהיר.

"היי. מה קורה? אנחנו ברכבת עכשיו. איזה באסה שהדברים האלה לא איכותיים ואתה לא יכול לדבר בחזרה. טוב נו. נתראה בהוגוורטס!"

הוא חייך ויצא מן הקלף.

הקלף השני היה של הארי פוטר.

"תראה אל! קיבלתי את אבא!"

בלי להרים עיניו מהספר אמר "היי אבא" וחזר לקרוא. או יותר נכון המשיך. לפעמים אני באמת תוהה איך הוא יצא בגריפנדור ולא ברייבנקלו. אני מתכוונת, הוא כבר גמר ספר שלם מאז הבוקר, והוא כבר באמצע של השני! אני מניחה שזה בגלל שהוא פוטר. הלוואי שגם אני אקבל קצת מהמזל הזה.

כעבור שעתיים נשמעה קריאת המדריכים.

"מגיעים להוגוורטס עוד כחמש דקות! מי שעדיין לא לבש את הגלימות שלו זה הזמן!"

אנחנו כבר לבשנו את הגלימות, ולכן המשכנו לנסות לדחוס את שאריות הממתקים שלא אכלנו אל הכיסים, כדי שנפשוט עליהם אחר כך.

לבסוף הרכבת נעצרה לגמרי, אחרי קרב אימתני שלי עם צפרדע שוקולד שסירבה לחזור לאריזה. מזל שהחלון היה סגור.

"לילי לכי אל האגריד סבבה? אנחנו לא נבוא איתך רק תלמידי שנה ראשונה הולכים איתו" טדי, שבדיוק נכנס לתא אמר לי.

"אוקיי" השבתי, מעט חוששת. "איפה וויקטואר?"

"היא הלכה לעזור לאיזה הפלפאפית שאיבדה את הקרפדה שלה. ניחוש אחד מי" הוא חייך חיוך רחב וחשף טורים של שינים לבנות. אני מניחה שכשאתה מטאמורפגוס אתה לא צריך גשר.

"סנדרה לונגבוטום" אני ורוז אמרנו פה אחד.

"ועוד איך" הוא יצא מהתא, משאיר בי זיכרון אחרון של השיער הכחול הבוהק שלו.

"טוב אז.. ביי לילי, נתראה באולם" רוז חיבקה אותי, ויצאתי מהתא כשג'יימס קרא אחריי "וחסר לך שלא תיהי בגריפנדור!"

הוא לא ידע על איזו נקודה רגישה הוא לחץ. אומנם רוז ברייבנקלו, ווויקטואר בהפלפאף, אבל קיוותי בכל ליבי שאהיה בגריפנדור כמו ההורים הסבים וכל המשפוחה בערך. צעדתי אל מחוץ לרכבת, ומיהרתי אל האגריד, שהחזיק פנס גדול ואמר בקולו המרעים "תלמידי שנה ראשונה אתם לפה! רק שנה ראשונה! לפה!"

"היי האגריד אמרתי לו, כשאני בערך שליש מהגובה שלו. הוא לא שם לב, והייתי צריכה להגביר את קולי במעט. טוב אולי לא במעט.

"לילי! הבהלת אותי פה! מה קורה? איך המשפחה? כולם בסדר?"

"מעולה." חייכתי, וכשכל הילדים כבר הצתופפו בהתרגשות ליד האגריד יצאנו לדרך בין שתי גדרות שיח בר, מתחת לשמיים כהים. אף אחד לא העיז להשמיע קול, חוץ מסנדדרה שהמשיכה למשוך באפה.

לפתע נגלה לעינינו אגם גדול ושחור, ובגדה שקרובה אלינו, לפחות 40 סירות קטנות.

"רק ארבע בסירה!הלא יותר מארבע! בוא תתיישבו!"

התיישבתי עם ילדה שחומת עור עם שיער חום בשם וויולט, ילד עם שיער שחור שהיה די שקט בשם ארמונד, וילד עם שיער בלונדיני בהיר ועיניים כחולות בשם סקורפיו.

" רק רגע אחד… אתה הילד שנתקע בי בתחנה!"

"תהיתי מתי תיזכרי" הוא אמר וגיחך. הוא דווקא די חתיך..

הגענו לבית הספר דרך מנהרה תת קרקעית, וכשנכנסנו אל חדר ההמתנה הקטן בעקבות פרופסור סלגהורן כבר ציפיתי לרוחות שייכנסו כאילו הן "בטעות נכנסו ולא שמו לב".

"היי ארמונד" ניגשתי אל הילד השקט שהיה איתי בסירה "לאיזה בית אתה רוצה להתמיין?"

"אממ.. אני חושב שרייבנקלו. קראתי את הוגוורטס תולדות, ובעצם את כל ספרי הלימוד," הוא הודה בחיוך "ולמרות שיש התייחסות לא מפורשת לכך שבית גריפנדור הכי טוב, אני חושב שברייבנקלו אני באמת אמצא חברים שמבינים אותי. זה וגם, שאני לא ממש אמיץ.." הוא נתן לי קצת חומר למחשבה. אוי למה אני למדתי את כולם בעל פה? המצנפת תראה ותשים אותי ברייבנקלו.

"תלמידים בואו אחריי, אנו מוכנים לקבל אותכם"

"מקווה לראות אותכם בהפלפאף" אמר רוח רפאים שמנה וחייכנית, בטח של הפלפאף, כשפרופסור סלגהורן, סגן המנהלת מקונגל, בא כדי להוביל אותנו אל האולם הגדול. נכנסו אליו בשורה ארוכה, ונדהמתי.

כשקראתי על כך בספר, וכשאל' סיפר לי, לא תיארתי לעצמי כמה זה מרהיב. עשרות, אולי מאות, נרות ארוכים ולבנים ריחפו בתקרה בגבהים שונים, על רקע שמיים מלאי כוכבים בצבע כחול כהה של לילה. הנרות התווספו על הכוכבים בשמי הלילה, והכל זהר בחמימות. המחזה היה כה מדהים שלא היה ניתן לדמות אותו לשום דבר.

"אהמ אהמ." נשמע קול צוד באולם שהוציא אותי ממחשבותי. חיפשתי את מקור הצליל וראית את מצפנת המיון המרופטת, שכבר הייתה בקדמת האולם מול שולחן המורים על שרפרף פשוט, בהיר, בעל שלוש רגליים.

האולם כולו היה דומם לגמרי, ואז נפתח חרך בין קרעי המצנפת, האומר להיות פה.

"התקרבו ילדים ואספר לך מעשייה.

של טוב לב, חוכמה,

נחישות, ותושייה.

לפני הרבה שנים,

עוד לפני שהאופל הוביל,

חיו ארבע אנשים,

יוצאים מגדר הרגיל.

הם החליטו להקים בית ספר,

לילדים קוסמים,

והנה כך לפה הגעתי

תפקידי- לשקוע בהרהורים.

האם לרייבנקלו את הילד לשלוח?

האם הוא באמת סקרן ועיקש כקורח?

או שהפלפאף עדיף שהוא ילך,

שם באושר גדול ומוקף חברים הוא יתהלך?

או בכלל עדיף לגריפנדור, בית האמיצים,

פזיזים אולי, אך בהחלט אבירים.

אך ישנו גם את בית סלית'רין באפשרויות,

שם כל אמצעי מקדש את המטרה, בלי פשרנות.

נו נו נו, לאיזה בית אתם מתאימים?

אה הא, זהו תפקידי,

אז חבשו אותי, ואני אמיין אותכם, ילדים תמימים.

לא שחצנות בקולי, כי היא דאגה לעתידכם בי."

היא גמרה את השירה, והאולם כולו התמלא במחיאות כפיים.

"וויולט ארגהם!" הקול של פרופסור סלגהורן פתח את המיון, והילדה הנחמדה שהייתה איתי בסירה ניגשה אל השרפרף בצעדים רועדים.

"הפלפאף!" המצנפת צעקה ברגע שהיא נגעה בראשה.  העניבה הפשוטה שלבשה הפכה מיד לצבעי שחור צהוב ועל גלימתה הופיע סמל הפלפאף. בטח איזה כישוף חדש שמקונגל עשתה. ויולט חייכה, וניגשה לשולחן המריע, כבר לא רועדת.

"אניה בוורון" ילדה רזה שחורת שיער ובהירת עור (בטח ההורים שלה מרוסייה. היא הייתה פשוט לבנה!)

כמעט רצה אל המצנפת בהתרגשות, ולאחר דקה או שתיים כשהיא צעקה "גריפנדור!" והילדה רצה אל השולחן המריע ,יכולתי לראות את טדי מברך אותה לשלום, עכשיו עם שיער בצבע שני, כגאוות גריפנדור.

ככה המישכה הרשימה, ילד אחר ילד מויינו, עד שהגיע תורו של ארמונד.

"ארמונד מאלוור" סלגהורן הכריז וארמונד הלך בביטחון אל עבר המצנפת.  המצנפת התלבטה לרגע, ועוד רגע, ואז צעקה "רייבנקלו!" מחאתי כפיים כמו כל שולחן רייבנקלו, המוקםקרוב אלינו, במצע גם כן. ברגע שתפסתי את עינו חייכתי אליו. הוא קרץ לי והתיישב בשולחן, עכשיו עם עניבה כחולה וכסופה. איזה כיף לו, בבית שהוא רצה.

"סקורפיו מאלפוי!" נשמע השם מיד אחריו, והילד הבלונדיני החיוור ניגש אל השרפרף. יכולתי להבחין באביו בין סגל המורים. דומה לו שתי טיפות מים. אבל הוא מאלפוי! אסור לי להתחבר אליו! הוא היה דווקא חמוד.. אבל אסור לי. הוא מאלפוי. איכ. מגעיל. למה אני חייבת להתאהב בכאילו כל בן שאני רואה?!

"סלית'רין!" המצנפת צעקה, והאו נראה מעט מאוכזב. אבל לא משהו שאחרים יוכלו להבחין בו.. פשוט מאז שהייתי קטנה אני טובה מאוד בלקרוא אנשים. הוא התיישב בשולחן המריע, ויכלתי לראות את אביו מחייך. המיון המשיך. נהייתי קצת משועממת, כי תקעו אותי בסוף. למה זה פוטר? למה לא אוטר או בוטר? רטנתי בשקט. עד שסוף סוף..

"לילי לונה פוטר!" האולם השתתק במהירות, וכשהתקדמתי אל עבר הכובע הרבה מורים חייכו אליי. בטח הם הכירו את אבא ואמא. כמעט נפלתי על מדרגה אחת, אבל הצחלתי להציל את עצמי ממבוכהה בזמן. שמעתי כמה גיחוכים מאחורי, ורעדתי כפליים. תמיד אני מקבלת הרבה תשומת לב. בגלל הפוטר בשמי. וזה לא כיף. בסדר, אבא שלי הביס איזה מכשף אופל לפני עשרים שנה, למה להציק לי עכשיו עם זה? מה אני צריכה לסבול?! לפחות ג'יימס נהנה מכל התהילה הזו.

כשפרופסור סלגהורן הניח על ראשי את המצנפת על ראשי הוא מלמל "מקווה שתבואי לסלית'רין" וקרץ. בטח הוא ראש הבית שלהם.

"שלום לך" שמעתי קול בתוך ראשי. בטח זה המצנפת.. "כן כן זאת אני, ואני יכולה לגלות לך שיש לי התלבטות גדולה בין שני בתים שבהם יהיה הכי טוב למקמך.." בבקשה בגריפנדור בבקשה.. אני מתחננת "העניין הוא יקריתי, שאומנם אני מתחשבת בבחירות של תלמידים, אך תפקידי הוא עדיין למיין, וגריפנדור הוא לא אחד מהבתים שבינהם אני מתלבטת. את לא תצליחי שם, ותפקידי הוא למקמך בבית שבו יהיה לך טוב. אני מבינה שאת רוצה, אך הרצונות שלנו הם לאו דווקא מה שעושים לנו הכי טוב.. אני חושבת שהחלטתי. אני חושבת שהכי כדאי למקם אותך בבית…

טם טם טם!

אז מה זה יהיה? סלית'רין? הפלפאף? רייבנקלו?

תאלצו לחכות לפרק הבא!

אה והרבה שאלו אותי אז כן, כתבתי את השיר של המצנפת לבד (מצטערת על ההרגשה שרימו אותכם, אבל לא יכלתי לתפוס את המצנפת בפלאפון.

הפרק הקודם		הפרק הבא