הגורל הטוב

אני יודעת שעבר המון זמן ואני ממש מצטערת אבל היה לי עומס גדול מדי בלימודים וזה קצת הרבה בלאגן..
בכל מקרה, יש פרק סוף סוף וכמובן שזה עם כלכך הרבה עזרה מPitta Potter שבלעדיה אלוהים יודע איך הסיפור הזה היה נראה.
תהנו :)

---------------------------------------------------------------------------------

-נקודת מבט דראקו-

הסטתי את הווילון והאורות מפנסי הרחוב סנוורו את עיניי. השיר "care" של בריי התנגן ברקע בסוף הסרט. הבטתי בהרמיוני, ששכבה על הספה, מכוסה בשמיכת צמר, מתפתלת בשנתה כמו תמיד. התאפקתי שלא להעביר יד בשערה הפרוע. המצח שלה התכווץ, גומת החן הקטנה שלה שרק אני שם לב אליה צצה, ואני מצידי ישבתי כנגד גב הספה ושחררתי אנחה. למה אני עושה את זה לעצמי? לעזאזל, אני חשבתי שהיא לא תחזור בחיים.

-נקודת מבט הרמיוני- 

הקפה החליק לי מהיד וקללה גסה נפלטה מפי. השטיח ספג את הקפה ורסיסי הספל נמצאו בכל מקום.
"מותק, הכל בסדר?" שמעתי אותו קורא לי מהמרתף.
"כן!" צעקתי לו. "רק נפל לי הקפה." מלמלתי בייאוש. המשכתי וירדתי למטה כדי לקחת מטאטא. 
"איך את תמיד עושה את זה?" הוא שאל בשעשוע ומשך אותי אליו. 
נשכתי את שפתי ואמרתי בציניות, "אני פשוט חושבת עליך והידיים שלי מאבדות שליטה." 
"באמת? אז תחשבי עליי בלי להחזיק דברים שבירים. הם עולים לי כסף." הצחוק שלו הדביק אותי ושנינו צחקנו. 
"איך לעזאזל אני אמורה לנקות את זה עכשיו?"
"זה לא כזה מסובך," הוא כרך את ידיו סביב מותניי. "סבון כלים ומים קרים."
הנחתי יד על חזהו וטפחתי עליו. "נכון... בגלל זה אני שומרת אותך. סנילית שכמוני."
הוא השאיר יד אחת על מותני, ואת כף היד השנייה הניח על לחי וליטף אותה. הוא פילח את אישוניי עם עיניו הכסופות והדביק נשיקה על מצחי. "אני אוהב אותך, מגושמת."
"על מה אתה מדבר," נחרתי בבוז, "אני שומרת אותך רק מתוך אינטרסים. אבל גם אתה לא רע, אני מודה." אני מכווצת את עיניי, תופסת בשני צידי גופו ומסירה את חולצתו מעל לראשו.

טום אודל העיר אותי משנתי. נאנחתי והנחתי יד על פניי. יכולתי להרגיש את האדם הזה, להריח אותו, לגעת בו, והתחושה הייתה כל כך מוזרה. לא רציתי להתעורר.
הסתכלתי על הרצפה, ועל השטיח שכב דראקו. הוא פיהק וחייך אליי, כאילו אני מלאך או אחד מהשליחים של ישו. "היי."
"היי." מצאתי את עצמי מחייכת אליו באותה צורה. הוא השתקע בתוך סווטשירט חלק וחמים, ונראה כל כך... טבעי. ראיתי אותו בצורה אחרת לגמרי לפני שהכרתי אותו, לפני שהוא הוריד את כל ההגנות שיש לו, חושש משיברון לב. "את בסדר?" שאל בכיווץ גבות, נאנח וקם.
"מה? כן. כן, אני בסדר. רק חלמתי..." מלמלתי בחיוך מעודד והמשכתי, "מה השעה?"
"מאוד מאוחר, אני מניח," הוא משך בכתפיו וסידר את שיערו. "אני נראה בסדר?"
צחקקתי. "אתה נראה בסדר גמור."
הוא יורד למרגלות הספה ומביט בפניי בעיניו העמוקות. "אני הולך."
"אוקיי." קפאתי. הוא נשך את שפתו ולסתו התקשחה. הוא הביט בעיניי עמוק יותר, משהו שלא חשבתי שאפשרי, ואני הרמתי את ראשי לראשו. הוא הניח את כפות ידיו בעדינות יתרה על לחיי, נשימתו נעשתה לכבדה והוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. לפיו היה טעם של דובדבן, ומצאתי את עצמי מחייכת תוך כדי, למרות שאני בקושי מכירה אותו. הנחתי את ידיי על לחיו ביותר אגרסיביות, ואצבע אחת החליקה אל מאחורי אוזנו. הוא ישר התנתק ונדרכתי. עשיתי משהו לא בסדר?
"אני מצטער, הרמיוני. לילה טוב." הוא קם והתקדם אל כיוון הדלת מבלי להוסיף מילה. 
"לילה טוב." לחשתי אל תוך החלל הריק, ופתאום כל שיערותיי סמרו, והידקתי את השמיכה מעליי. זה היה מוקדם מדי? ישיר מדי? אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה. אבל הוא בעצמו אמר שהוא מצטער. אבא שלי נהג להגיד, "את צריכה להפסיק לחשוב יותר מדי כל הזמן. אז הוא שכח את יום השנה שלכם, או את הפעם הראשונה שאכלתם במסעדה הזו, אבל הוא עדיין אוהב אותך, ואת צריכה לזכור את זה", ואז אימא הייתה מוסיפה, "בגלל זה אין לה חבר, יקירי, אבל היא עוד צעירה", ואז הוא היה חולק עליה והשיחה על נכדים איכשהו הייתה משתלבת באורח פלא. אני מנסה להתאים את עצמי למצב אבל נזכרת באישונים של דראקו, שהתרחבו ממש לפני שניגש לנשק אותי; העיניים שלו הזכירו לי משהו שהייתי צריכה לזכור. העיניים הכסופות שלו, המחייכות, העמוקות, נחרטו לי בזיכרון, מנדנדות כמו שעון מעורר, מעוררות אזור במוחי שלאחרונה לא נראה כל כך רחוק וחשוך אלא יותר קרוב ומואר, בשם הסניליות.


-נקודת מבט דראקו-

ג'יני תפסה את העט והצמידה אותו אל דף הפנקס המקומט. "דראקו?"
"את הרגיל."
הארי הניח את שתי ידיו על צווארו האחורי וקיפל את שפתיו. 
"והארי?"
"מה?"
"מה אתה רוצה להזמין?"
הגרוגרת שלו עלתה וירדה בבליטה.
"מה שהוא הזמין."
היא כתבה עוד משהו בפנקס. "אוקיי, בחורים. עוד משהו או שאני משוחררת?"
"כן." קרא הארי, כמו אידיוט, חושש שאני אגיד משהו קודם, והבהיל כנראה את שנינו.
"ג'יני... אני חוגג יום הולדת בסוף השבוע הזה."
"אוקיי. מזל טוב."
"רגע. פשוט חשבתי, רק אם תרצי – ורק אם זה יתאים לך – את מוזמנת לבוא. רק אם את יכולה. את יכולה?"
יכולתי לשמוע את הלב שלה מאיץ, ופניה הסמיקו עד השורש. היא לא יכלה לשלוט על החיוך שעלה לפניה, כמו שאני לא יכולתי לשלוט בחיוך שלי בכל פעם שהרמיוני הפילה משהו שביר, או חיקתה איזשהו יועץ לזוגיות ברדיו, את טון הדיבור שלו והמשפט הקבוע שלו, "חומריות זה לא הכל." ג'יני חייכה חיוך אחרון והסתלקה למטבח.
"היי," ברגע שהרמיוני עלתה לי לראש אמרתי את הדבר הבא, "אולי אני יכול להביא את הרמיוני?"
"מה... כמו דייט אמיתי?" הארי שאל אחרי בהייה ממושכת בג'יני, ניער את ראשו ופנה אליי.
"כן."
"אני לא חושב שג'יני תחשוב שזה רעיון טוב." הוא גירד את עורפו בספק וזוויות פיו התעקלו כלפי מטה.
"אלוהים. ג'יני – לרוב תושבי העולם – היא לא השמש. אני לא מתכוון לשאול אותה איך אני אמור להגדיר את היחסים שלי עם הרמיוני."
"מה שיעשה לך טוב." הוא משך בכתפיו בהצהרה חברית.
הפעמון שבכניסה לדלת המסעדה צלצל, ובחורה חייכנית ויפהפייה עמדה בפתח הדלת, מתנשפת.

-נקודת מבט הרמיוני-

"אני מצטערת על האיחור," רצתי אל תוך המבנה מבלי לחשוב פעמיים. "המטרו התקלקלה והייתי צריכה לקחת את האופניים שלי, והיו פקקים – "
"הרמיוני, תירגעי. הכל בסדר, איחרת רק בכמה דקות."
"אוקיי," משכתי בכתפיי בחצי חיוך. "אז אני מצטערת בכל זאת."
"אוקיי. כדי לכפר על האיחור המזוויע הזה תלכי להגיש את המנות האלה לשולחן 5." היא הרימה את גבותיה.
לקחתי את המגש עם המנות אל שולחן 5 וראיתי שדראקו וחברו, הארי, שוחחו שם. דראקו לבש ז'קט שחור וארוך שהגדיל את מבנה כתפיו.
"שלום."
 
"היי." דראקו לא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא כחכח בגרונו כשהנחתי את הזמנותיהם על השולחן.
"עשיתי משהו לא בסדר?"
"מה?"
"אתמול. עשיתי משהו רע, דראקו?"
"לא. הרמיוני, את לא יכולה לעשות דברים רעים. עשית הכל בסדר גמור."
"אז למה עזבת?"
"זה לא היה אמור לקרות. אני יכול לפצות אותך על זה?"
"איך?"
"הארי חוגג יום הולדת בסוף השבוע. בואי איתי."
"באמת?"
"כן."
"אוקיי. אני אבוא. מזל טוב, הארי."
"תודה."
"ביי, הרמיוני."
"ביי, דראקו." 

הפרק הקודם