הגורל הטוב

אוקיי אז זה הפרק השני ותודה ענקית לPita Potter ולElizabeth keen המדהימות שעזרו לי כלכך עם הפרק הזה.
 תהנוו! :)

------------------------------------------

קמתי מהמיטה, חושדת ובעיקר מטושטשת, עקב הקולות הרמים מחוץ לדירה. כיביתי את השעון המעורר. עוד שעתיים אני צריכה ללכת. 
פסעתי אל המטבח ומזגתי כוס קפה שחור מהקומקום, ולמרות שהגוף שלי לא התחיל לקבל את הקפאין הנחוץ לו, ניסיתי להתעלם בכוח מהשיחה הקולחת המתרחשת בקומה. לא זיהיתי של מי הקול הזה, אבל בהחלט הבנתי שיש שם רק אדם אחד, והוא מדבר בטלפון עם מישהו שהוא לא מחבב במיוחד. 
ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא ענייני ואני ממש לא צריכה לבדוק מה קורה שם, אבל צד אחר במוח, הלא רציונלי, הצליח לשכנע אותי שאם לא מתתי עד עכשיו מהסיבה הפשוטה שאני שלומיאלית עם תעודות, הסקרנות לא תהרוג אותי. 
אחזתי בקפה והצמדתי את אוזני לדלת. 
"אני נשבע שאני לא אעשה כלום, לא יקרה ל - די, מספיק."
זיהיתי את הקול של הבלונדיני המשונה מבית הקפה וניסיתי להיזכר בשמו... דראקו. קולו הדהד בקומה כך ששמעתי אותו בקלות. 
הרגשתי משהו מחליק מידי, ולפני ששמתי לב הסתכלתי אל הרצפה וראיתי את הכוס האהובה עליי מנופצת על רצפת הפרקט, ואת כתם הקפה על השטיח הפרסי שאימא קנתה לי כשעברתי לפה. 
יופי. אין מצב שהוא לא שמע אותי. 
הוא דפק בדלת וכחכח בגרונו בחוזקה. הוא ידע שאני נמצאת בבית, ולא הייתה לי ברירה אחרת חוץ מלפתוח את הדלת המזדיינת. רצתי אל החדר ולבשתי חזייה בשיא המהירות, ולאחר ניסיון מיותר של סידור שיער, פתחתי את הדלת סוף כל סוף. 
באותו הרגע עיניי נפגשו עם עיניים אפורות-כחלחלות, והרגשתי שאני טובעת בתוך אוקיינוס. אישוניו התרחבו והתכווצו בין רגע, והתחושה נעלמה לחלוטין. 
"הרמיוני. היי, בוקר טוב." הוא חייך, חושף גומות קטנות ושיניים לבנות להפליא. 
"בוקר טוב." השבתי באותו הטון. 
"את בסדר? מה קרה?"
"אהה, כן, אני בסדר. ולא, זה לא רציני. הקפה החליק לי מהיד." החוותי באגודלי על השטיח שספג את הקפה.
"לא משתנה אף פעם." הוא מלמל בחיוך קטן ואני כיווצתי את מצחי.
"מה?" שאלתי בבלבול. "מה אמרת?"
"מה?" הוא החזיר לי. 
"מה אמרת?" חזרתי על שאלתי כמו מפגרת. 
"שגם לי זה קרה פעם. זה קורה לכולם." הוא הניף את ידו בביטול ופלט סוג של צחקוק וחייך. 
"אה. אוקיי. אז..."
"כן," הפטיר בכדי להפיג את המבוכה, "אני צריך ללכת. יום טוב, הרמיוני."
"יום טוב."
ממש לפני שסגרתי את הדלת הוא אמר, "עם סבון כלים ומים קרים הכתם יוסר. שטיח יפה, דרך אגב."
"תודה, דראקו."
"להתראות, הרמיוני."
"להתראות." חייכתי לעברו וסגרתי את הדלת. נאנחתי ונענעתי את ראשי. 
איך לעזאזל הוא יודע את זה? 

___________________________________________________ 

אחרי שרחצתי את השטיח במו ידיי עם סבון כלים ומים קרים להחריד, הכנסתי אותו למייבש הכביסה, התלבשתי ונסעתי באופניים לבית הקפה. המדרכות היו עמוסות אז עברתי לכבישים, שהיו די פנויים כיוון שכל אזרח שני בעיר הזו לוקח את הרכבת לעבודה. 
"בוקר טוב, בוס." הכרזתי כאשר נכנסתי לבית הקפה.
"בוקר טוב." היא חייכה חיוך שלא חושף שיניים ונשענה על הקיר.
אחרי שהנחתי את חפציי ותליתי את מעילי, שמעתי את ג'יני אומרת, "היי הרמיוני, מה דעתך שאעשה לך סיור מחר?"
"את מתכוונת אליי או אל פיפת' הרמוני?" צחקתי. 
היא צחקה כתגובה.
"אנחנו מסיימים מחר מוקדם או משהו?" הקדמתי אותה, והיא הנהנה.
"כן. ריאן וקאי לא פנויים בערב ופטרישה טסה להולנד עם ההורים שלה, אז אנחנו סוגרות מחר מוקדם. אז חשבתי עלייך, כי את חדשה פה בעיר והעובדים האחרים לא, אז חשבתי שאולי אקח אותך איתי. אני הולכת למועדון עם חברות, אבל אנחנו יכולות להכיר עוד כמה מקומות בעיר לפני. מה את אומרת?" היא הרימה את גבותיה בנימה של הצעה וכיווצה את שפתיה המשוחות באודם שעולה יותר מהמשכורת שלי לשלוש שעות. 
"בטח. זה יהיה נהדר! תודה!" 
"מצוין! אין בעד מה, באמת. אז קבענו?"
"קבענו."

-נקודת מבט דראקו-
התזתי בושם על צווארי וסידרתי את צווארון החולצה, משהו שמישהי בעברי הייתה נוהגת לעשות לי כל הזמן. נעלתי נעליים, פרעתי את שיערי כדרכו של מנהג, שתיתי תה ולקחתי את האוטובוס לביתו של הארי. למה אני צריך להיות זה שמספר לו ולא החברה הג'ינג'ית שלו? 
עליתי לדירה של הארי. הוא פתח לי את הדלת עם בקבוק בירה ביד.
"היי, אחי."
"היי. רוצה בירה?"
הוא הושיט לי בקבוק פתוח משישייה ששהתה יותר מדי זמן במקרר. התיישבתי על הספה ושמתי לב לטלוויזיה ששידרה תכנית משעממת עם סקוטי אידיוט שמשדר מימי הביניים ב-BBC one.
"היא פה." מצאתי את עצמי אומר.
הוא התיישב על הכורסה שלימיני. "מי פה?" הוא לגם מהבירה.
"הרמיוני." 
"מה?" הוא פער את עיניו וכמעט נחנק, "מה לעזאזל היא עושה פה?" 
"לפי מה שהג'ינג'ית אמרה, היא עברה דירה מווטפורד." הפטרתי והעברתי את ידי על לחיי הסמוקות.
"גם ג'יני יודעת על זה? למה אני לא?" נימה של כעס התגנבה לקולו. ובצדק.
"בחייך, זה לא מה שחשוב עכשיו, הארי. היא התחילה לעבוד בבית הקפה של ג'יני." 
"אוקיי. פאק... היא זוכרת משהו?" הוא שאל בזהירות. 
"לא נראה לי. לא. היא לא זוכרת כלום. היא לא זיהתה אותי או את ג'יני." 
"זה לא טוב..." הוא כמעט שבר את בקבוק הבירה כשהניח אותו על השולחן. "זה לא טוב בכלל."
"אתה יודע, אני כל כך מעריך את זה שאתה הגורם המעודד פה." התקפתי אותו בציניות והנחתי את הבקבוק בין רגליי. 
"סליחה, פשוט הייתי בטוח שכשהיא תחזור לפה היא כבר תיזכר בהכול אבל טעיתי בענק..." הוא נאנח.
"גם אני. מה אני עושה איתה? ג'יני שומרת עליי ב-20 עיניים ושופטת אותי על כל צעד שאני לוקח ועל כל נשימה רעשנית מדי." הרגשתי את הראש שלי מתחיל להלום. 
"אני חושב שהערב כשאתה הולך לשם אני אבוא איתך." הציע הארי בנימה של ביטחון.
"למה?" שאלתי בסחרור חושים. כאב הראש התעצם מרגע לרגע כמו אחיזתי בבקבוק הבירה, והרגשתי שהגל הגדול ביותר מתרכז בין עיניי. אני לא משתכר מחצי בקבוק.
"אני רוצה לראות אותה." אמר הארי. 
"טוב, מה שתרצה. תגיד, אחי, יש לך משככי כאבים?"
"כן. אני אביא לך."

_________________________________

-נקודת מבט הרמיוני-

"בבקשה." חייכתי כשהגשתי לזוג האירי את פאי התפוחים וחזרתי עם המגש הריק בחזרה למטבח. 
שמעתי את פעמון הכניסה מצלצל מה שהסגיר שמישהו נכנס לבית הקפה, והצצתי מאחורי הקלעים לראות מי זה. 
ראיתי את דראקו ועוד בחור עם שיער שחור ופרוע, משקפיים עגולות ועיניים ירוקות נכנסים ומתיישבים באותו המקום שדראקו התיישב בו אתמול. 
"היי ג'יני, מי זה עם דראקו?" 
"הארי!" היא הפטירה בטון לא מזוהה וקיוותה שלא שמעה אותה, ואז פערה את עיניה ונאנחה כשראשה לאחור. "הארי? דראקו סיפר לו?" היא מלמלה וניגשה אליהם בצעדים קטנים ומהירים.






-נקודת מבט דראקו-

ראיתי בזווית העין ג'ינג'ית מתקרבת אלינו. 
"איך אפשר לעזור לטמבלים הכי גדולים בעולם?" ג'יני חייכה חיוך מזויף והניחה את התפריטים בחוזקה על השולחן, דבר שגרם לכמה אנשים להסתכל עלינו, ואז להסיט במהירות את המבט ולחזור לעניינם. 
"היי, ג'יני." הארי חייך אליה - את סוג החיוך שהוא בדרך כלל מחייך כשהוא מתחיל עם בנות.
"היי... אה, ממש לא! מה אתה עושה פה?" היא שאלה אותו ואז פנתה אליי, "מה הוא עושה פה?" היא שאלה בעצבנות. 
"מה אתם עושים, לעזאזל?" היא הרימה את קולה. 
"תרגעי אישה, את מושכת תשומת לב." גיחכתי.
"זה לא מעניין אותי. אני מאוד מקווה שזה סתם מפגש רגיל שלא קשור לעובדת החדשה שלנו." היא הבהירה באותו טון עצבני.
"הוא ביקש לבוא." הצבעתי על הארי.
"אוי, בחייך, הייתי חייב לבוא לראות אותה." הארי השתפך. "אחרי כל כך הרבה זמן?"
"נמושה." אני פולט מבלי כוונה. 
"אוקיי, היא תהיה המלצרית שלכם אבל שום מילה. שמעת?" היא הזהירה את הארי. 
"כן, כן המפקדת." 
ג'יני גלגלה את עיניה וחזרה למקומה. 
"איך הגבת כשראית אותה פה?" שמעתי את הארי שואל פתאום. הפניתי את מבטי אליו ואמרתי באגביות, "אתה יודע, תכננתי את זה כמה חודשים, אבל זה בסדר, אני יודע שלא ציפית לזה."
"רק שאלתי. אתה לא צריך להפעיל את מנגנון הביצ'יות שלך כמו איזה... שמוק." הוא צחק ופתאום הפנה את מבטו. 
"שלום!" אמר קול מוכר, שאליו הפניתי את מבטי. "הזמנתם כבר?" הרמיוני פתאום קפצה עם חיוך.
אני מנסה שהארי לא ישים לב שאני נושם עמוק רק כדי להריח את הבושם שקניתי לה ליום הולדתה לפני זמן רב, שעדיין מתיזה אותו על עצמה כל יום גם כשהיא לא יודעת מאיפה הוא בא. כל פעם שאני מסתכל לה בעיניים אישוניי מתרחבים ואני שוחה באוקיינוס של חום. כל פעם שאני מסתכל על שפתיה הדקות, שאותן תמיד שמרה טבעיות, עולה בי דחף לנשק אותה עד שהיא תצחק כמו תמיד... 
"היי. את הרמיוני גריינג'ר?" הארי מכווץ את גבותיו לעברה. היא מהנהנת בחיוך. "כן, אני חושבת."
מה לעזאזל הוא עושה?
"דראקו סיפר לי עלייך - הוא לא מפסיק לדבר עלייך מאתמול." 
מה?
אני נותן לו מכה מתחת לשולחן. "אל תקשיבי לו." אני מפטיר בלחץ, וחיוכה גודל עוד יותר. 
"זה בסדר. אתם רוצים להזמין?" המשיכה. 
"כן." הקדים אותי הארי, "אני רוצה אספרסו ארוך ומאפה שקדים." 
"שקדים... אוקיי. דראקו?" היא פנתה אליי. 
"אה. כן. מספר שלוש בתפריט וקפה שחור." 
"אוקיי. מיד מגיע." היא קדה בפנינו קידה קצרה וחזרה למטבח. 
"אחי!" בעטתי ברגלו בפעם השנייה.
"אאוץ'! מה עשיתי?" הוא נהם בעצבנות. 
"מה לעזאזל עשית?" לחשתי-צעקתי עליו. 
"סליחה, ממש התרגשתי לראות אותה. בכל זאת היא הייתה-" 
"כן, כן, מה אתה אומר..." קטעתי אותו."רק תקווה שג'יני לא ראתה את זה." 
"ג'יני." חייכתי אל הבחורה הג'ינג'ית. 
היא רוצה לקבור אותנו. 
"מה נראה לך שאתה עושה?" היא צעקה על הארי. 
"התרגשתי. סליחה." 
"אידיוט מדרגה ראשונה." היא חשקה שיניה, "היא חשדה במשהו?" 
"לא. כי האידיוט הזה אמר לה שהוא התרגש לראות אותה אחרי שלא הפסקתי לדבר עליה! " עכשיו היה תורי לחשוק שיניים. 
"אני מקווה בשבילכם שזה לא עורר לה כלום במוח." היא הזהירה והלכה מיד ללקוח אחר שהתלונן שהחליפו לו את ההזמנה. 
"חברה שלך שטן." 
"היא לא חברה שלי." מלמל. 
"נו, בחייך. רואים שהיא בעניין שלך." 
"טוב, אני לא נושא השיחה פה, זאת החברה שלך." הקניט בחזרה.
"לא לעניין, הארי." 
"טוב, סליחה, הרמיוני היא לא – "
"בבקשה." הרמיוני קטעה את הארי והניחה את המגשים על השולחן. 
"תודה." הארי הודה לה בשמי.
"אתה חושב שהיא שמעה?" לחשתי לו כשהיא הלכה.
"לא נראה לי. הפסקתי בדיוק כשהיא הגיעה." הוא לחש לי בחזרה.
"אוקיh. מזל." נשפתי בלחץ. 

_____________________________________________

-נקודת מבט הרמיוני-

הגעתי לקומה שלי וגיששתי אחרי המפתח בחושך. הושטתי את אגודלי את המתג בקללה חרישית, אך מישהו פתח את האור לפניי. 
"דראקו!" זעקתי כאשר ראיתי את דראקו עומד לפניי, לבוש בז'קט שחור עם טיפות גשם מלוחות המעטרות אותו, כובע גרב בהיר וג'ינס בצבע שמנת, אוחז מטרייה אדומה ורטובה לגמרי.
הוא צחק וחשף את הגומות המקסימות שלו. "אני מצטער, נבהלת?" 
"כן. ואתה חייב להפסיק לעשות לי את זה. בסוף אקבל התקף לב." 
חיוכו נעלם אט ואט והמבוכה באוויר ניכרה. הכנסתי את המפתח בחיוך ולפתע שמעתי אותו פולט, 
"את רוצה לבוא איתי לדייט?" ואז מרכין את ראשו. "לא התכוונתי לדייט – זאת אומרת, לפגישה רגילה, ורק אם את רוצה – "
"זה יהיה נהדר," כיווצתי את מצחי למראה החמידות, שממנה לא יכולתי להתעלם. "אני אשמח לצאת איתך לפגישה."
הוא קרן. "לפגישה רגילה או לדייט?"
"זה משנה?" הגבתי בחזרה עם מבט ערמומי על פניי.
"לא. לא, בכלל לא. אז קבענו למחר?"
"בערב. אוקיי. קבענו."



----------


"תסתכלי על החולצה הזאת. היא פשוט מושלמת מדי לעולם הזה, הרמיוני." ג'יני אמרה לי בפעם האלף לפחות על עוד בגד שהיא ראתה.
ניסיתי שלא להראות את השעמום שלי ופשוט לחייך ולהגיד "כן" על כל מילה שיוצאת מפיה, אך האסטרטגיה הזו לא תוכננה היטב ובמהרה היא קלטה את המצב.
"טוב, את יודעת מה? אני הבנתי ברוב חכמתי שאת לא אוהבת להתפעל מבגדים – "
"אם כבר את מדברת, הם כולם נראים לי אותו הדבר." ציינתי. 
היא גלגלה את עיניה. "אז תיכנסי עכשיו לתא ההלבשה, תחכי שם ואני אביא לך את הבגדים שאני חושבת שיתאימו לך."
"כן המפקדת." צחקתי והלכתי לחכות בתא ההלבשה.

"תראי איזה יפה זה יושב עלייך!" ג'יני צווחה על הבגד העשירי שלבשתי. אחרי הבגד החמישי, הבנתי שגם להחליף בגדים כמה פעמים בתא שיותר קטן מהמקרר שלי זה מבצע מסובך ביותר.
"אני לא מתה על ירוק. זה לא מתאים לי." הכרזתי, לא מביטה על עצמי במראה מרוב שנאתי לצבע. 
"טוב, אז תכנסי להחליף." נאנחה ג'יני בייאוש. 
נכנסתי לתא ההלבשה, והבגד האחרון שחיכה לי על המתלה קסם לעיניי. שמלה שחורה וקלאסית, עם שרוולים קצרים ומקסימים וחגורה נחמדה. 
"את מתכוונת לצאת מתישהו?" שאלה ג'יני בחוסר סבלנות. 
"רק רגע, נסיכה." החזרתי לה ומדדתי את השמלה.
הסטתי את שיערי מאחורי אוזני ויצאתי החוצה. "מה את חושבת?" 
היא חייכה חצי חיוך חברותי. "הרמיוני, זה מהמם." 
הסתובבתי לראות את עצמי, והפעם ידעתי שהיא צדקה. בחנתי את עצמי במראה מכף רגל ועד ראש. יכולתי לראות איך השמלה הקלאסית הזו מסתדרת עם כל האביזרים היפים שאתאים לה... ואז הסתכלתי על המחיר. 
"זה באמת יפה, ג'יני, אבל בשביל לשלם על השמלה אצטרך למכור כליה." צחקתי במרירות. 
"אני אשלם. ותחזירי לי מתישהו." 
"זה כל כך נדיב מצידך, ג'יני." חיבקתי אותה בחום בעודי ממלמלת שהלך עליי בלהחזיר את התשלום על השמלה הזאת. 

--------------------------

פתחתי את דלת הדירה וישר הורדתי את החזייה. רצתי אל הספה וקפצתי עליה, מותשת, זורקת את כל השקיות למרגלות הטלוויזיה ומחבקת את כרית הנוי. החלטתי לא להתעצל ולהכין קצת תה, ולהחליף לבגדים נוחיים וביתיים יותר – לטרנינג וסווטשירט לא תואמים להחריד. 
דפיקה בדלת העירה אותי מהנוחות שלי במיטה. הנחתי את התה על השידה שלצידי והתהלכתי באיטיות אל עבר הדלת. 
"רגע!" 
פתחתי את הדלת והיכתה בי ההבנה שאני טובה בלשכוח דברים.
"היי." זה היה דראקו, יפה תואר כמו תמיד. 
"מה אתה עושה פה? פאק, זה לא נשמע טוב – אני פשוט נראית נורא ואיום-" 
"אני הבנתי." הוא צחק ואמר בטון של הבנה, "אמרת שנצא בערב, ושמעתי שחזרת. וואו, אני נשמע מטריד. אבל אם את רוצה ללכת לישון זה בסדר גמור. ואת ממש לא נראית נורא ואיום, הרמיוני." 
צחקתי והסמקתי בעת ובעונה אחת. "תודה לך. וכן, אני ממש הרוגה, ג'יני יכולה לשגע בן אדם עם שיגעון הקניות שלה." 
הוא חייך. "כן, אני מתאר לעצמי." 
"כן. אז, רוצה להיכנס?" 
הוא גירד בראשו בחשש, "אני לא יודע..."
"למה לא? תביא משהו מהבית שלך ונלך לקנות אוכל למטה – אפרופו אוכל, אולי נראה סרט?"
"אהה..."
"נו, קדימה – רצית דייט? קיבלת סרט מיובא מנטפליקס, ספה נוחה ואוכל טעים."
"טוב. אני חושב שאין בן אדם בעולם שיסרב לפיתויים שלך, גריינג'ר." 

הפרק הקודם		הפרק הבא