אהבה בסתר

דראקו ישב בעיפות בשיעור שינוי צורה, ולא הקשיב. פניו היו עייפות, אף שעדין עטו את ההבעתם היהירה, ועפעפיו היו כבדים. 

הוא לא הפסיק בלילה לחשוב על הנשף.

מה הרמיוני רצתה לומר לו? ומה הייתה ההבעה הזאת שהיא עטתה על פניה כשראה אותו מתנשק עם פנסי? הרי היא אויבת שלו! כמו פוטר ווויזלי האלה. גריפינדורים! איכס! אז למה הוא מאוהב בה? למה?!

"מר מאלפוי," קולה הנרגן של פרופסור מקגונגל קטע את מחשבותיו של דראקו. "לדעתי אינך צריך להיות עייף מהנשף אתמול, מפני שהיה לכם את כל הבוקר לישון, והחלנו ללמד בצהריים. אז אנא ממך, הקשב לי ועכשיו! זה חשוב לכישמוטרי."

דראקו הביט בה והנהן בעייפות. גם בבוקר הוא לא ישן!

כשהשיעור סוף סוף נגמר, דראקו קיווה מאד להיות שניה אחת עם הרמיוני לבד, לשאול מה היה העיניין אתמול. 

הוא הלך עם כל התלמידים לארוחת ארבע, כשליבו כבד עליו. 

הוא הביט אל השולחן של גריפינדור וראה אותה יושבת שם. האם ייגש לשאול אותה? הכבוד שלו מאפשר לו את זה?

"דראקו," אמרה פנסי פרקינסון בחיוך מתחנף, ודראקו גלגל עיניים והביט אליה, "תקשיב, אחרי אתמול - " היא צחקקה, "אז חשבתי שנתחיל לצאת. אבל ברצינות. רק שנינו, להוגסמיד, ואז נתחתן - "

"אחשוב על זה, בסדר?" ענה דראקו בקוצר-רוח. 

"יש!" פנסי קרנה. 

"דראקו? הכל בסדר?" נהם קראב. 

יואו, לעזאזל עם כל המטומטמים האלה? קראב... השכל שלו רופס בכלל, שלא נדבר על גויל הטרול - 

מה קורה לו??

"כן, הכל בסדר, קראב, למה נראה לך שלא?" שאל דראקו בקול מתנשא. 

"סתם," ענה קראב בנהמה וחזר לזלול את האוכל שלו.

דראקו לא אכל. זה שיגע אותו שהוא חושב עליה כל כך הרבה. אבל יש לו רעיון. 

הוא קם כשהיא קמה, והלך בכיוון היא והגריפינדורים, ואז התנגש בה בכונה, הפתק מקופל בידו, המחליקה ליכסה. 

"תזהרי לאן את הולכת, בוצדמית!" הוא ענה, כשביכול בכעס. 

"אל תקרא לה ככה!" אמר רון והאדים. "ואתה זה שהתנגשת בה!"

"סתום, ביסלי. אני רואה שאתה מחזר אחריה."

רון האדים עוד יותר. 

"ואתה בפנסי!" 

"ביסלי, אין לך משהו יותר מעליב?"

"מה מעליב בלהתאהב בהרמיוני?" שאל הארי פוטר. 

"כלום," ענה דראקו בהתנשאות. "עכשיו, תסלחו לי, בוצדמים, אני עסוק ואני לא אבזבז ת'זמן שלי עליכם!"

הוא התרחק משם, בעוד הרמיני מביטה אליו. 

"למה כל הריב לא ענית לו?" שמע דראקו את רון שואל אותה. היא המשיכה להביט אל גבו של דראקו. 

"לא יודעת."

דראקו לא שמע את ההמשך. אבל הוא הצליח. היום בלילה הוא יידע. 

הוא קם, התלבש מהר ויצא. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. הוא יקווה שהיא תבוא. 

הוא התלבש מהר, ויצא לכיוון כיתת שיקויים, הכתה שבמרתפים, והכי קל להגיע אליה מחדר המועדון של סלית'רין בלי להיתפס. 

היא כבר הייתה שם. ליבו החל לפעום. 

"היי," הוא אמר, מזניח את היהירות התמידית בקולו. 

"היי," אמרה הרמיוני בסומק קל. היא ישבה על אחד הכיסאות שהיו בכתה. דראקו התיישב די קרוב אליה. 

"תקשיב, באתי בגלל הפתקק שדחפת לי בכיס כשהתנגשת בי."

היא זרקה אליו חתיכת נייר מקופלת, עם כתב ידו:

בואי היום בשעה 3:00 בבוקר לכיתת שיקויים

בואי לבד!

זה חשוב

"כן..." אמר דראקו.

"אז למה קראת לי?" שאלה הרמיוני בציפייה. 

"אה, לא משהו מיוחד," דראקו ניסה להיות אדיש, "רק לדעת מה רצית לומר לי אתמול בנשף?"

הרמיוני הסמיקה. 

"כלום. סתם."

"נו," האיץ דראקו. 

"כלום! ומתי תגיד כבר שאני בוצדמית? מטונפת? שפנסי היא אהבת חייך - "

הרמיוני סתמה את פיה בידיה והסמיקה. 

"אני לא -" 

אבל דראקו רק צחק. 

"פנסי? באמת? המטומטמת הזאת?"

"אבל - התנשקתם - היא "

דראקו סימן לה בעדינות להיות בשקט. 

"היא נישקה אותי, הקרציה. לא אני אותה!"

"אה. טוב, זה לא איכפת לי בכלל!"

דראקו חייך אליה. הוא קלט משהו. 

"כן, זה איכפת לך. תודי. הנה, אני מודה: אני אוהב אותך, אוהב אותך הרמיוני!"

פתאום לחייו החיורות הסמיקו יותר מכל פעם אחרת בחייו, הוא קלט מה הוא אמר עכשיו. איזה טמבל! הוא לא יכל להתאפק?! 

הרמיוני הסמיקה. הוא ציפה שהיא תצחק עליו. 

"גם אני," היא לחשה. "אין לי מושג מה עובר עליי."

"גם לי אין," הודה דראקו. 

אבל אין זמן לדיבורים: הזמן קצר. הוא חייב לפעול. 

הוא תפס בכתיפיה וקירה אותה אליו, מתחיל לנשק את שפתיה בעדינת.

הוא הרגיש את שפתיה נענות לו, והוא החל לנסות להכניס את לשונו, והיא נתנה לו. הוא החל לשנות צדדים כל כמה זמן, גופו רוטט בעונג. הוא לא האמין שהוא עושה את זה. 

שפתיה היו כמו דבש. מגעה היה רך. הוא אהב אותה. 

הם המשיכו ככה הרבה זמן, לא שמים לב לזמן, לשעה, או לכל דבר אחר, וזה עלה להם ביוקר...

הפרק הקודם		הפרק הבא