ג'יימס, לילי. לילי, ג'יימס

הפרק הזה מוקדש להרמיוניהמדהימה, שהתגובה שלה הנחתה אותי לאורך כל כתיבת הפרק.

מקווה שתיהנו!

מאז אותו הערב אני וג'יימס הפכנו לידידים קרובים.

סיפרנו הכל זה לזו.

מסתבר שלא פשוט להיות ג'יימס פוטר.

לפחות לא כמו זה נראה. 

מסתבר שג'יימס הוא בן אדם מדהים.  

הוא גם עזר לי מאוד בלימודים.

אבל לא יכולתי שלא להבחין בכך שהוא עדיין אוהב אותי.

לא רק בתור ידידה.

הוא אומנם מנסה להסתיר את זה, אבל הוא עדיין מאוהב בי.

אבל אני לא.

או שאולי אני בדרך?

נראה לי שכן. בכל מקרה, אני חושבת שאני צריכה לדבר איתו על זה.

~^~^~^~^~^~^

"ג'יימס?" אמרתי בהיסוס, לאחר שסימנו לעזור זה לזו בשיעורי הבית.

"כן, ליל?" השיב.

"אני.. אני.." גמגמתי.

כנראה שג'יימס הבין שאני רצינית מאוד, כי גם הוא הרצין.

"קרה משהו?" 

החלטתי לדבר ישירות. להיכנס בפחד.

"ג'יימס, אני יודעת שאתה מאוהב בי, אני רואה את זה, עם כל כמה שאתה מנסה להסתיר. אבל... אבל אני חושבת שאני לא ככה. שאני עדיין לא מוכנה לקשר מהסוג שאתה רוצה. אני מצטערת..." 

ג'יימס נראה המום. המום מכך שהצלחתי לדבר איתו על זה.

"עדיין?" הוא שאל בקול קטן, אך מלא תקווה.

"כן." השבתי לו. "עדיין."

הוא כנראה לא ידע כמה ה"עדיין" הזה קרוב.

~^~^~^~^~^~^

 רעד עבר בגופי.

קוסם אופל חדש?

חזק יותר מגרינדלוולד?

על גרינדלוולד רק שמעתי.

מול וודמורט הייתי צריכה להתמודד.

הייתה לי הרגשה שזה יגיע.

הקרב מול וולדמורט.

והייתה לי הרגשה שאני גם יודעת מי יילחם לצידי.

ויש לי הרגשה שגם אתם יודעים מי זה.

המחשבות האלו עברו בראשי בזמן ארוחת הבוקר.

הנביא הגיע לפני פחות משתי דקות, אך נראה היה שכל בית הספר כבר יודע מזה.

כנראה שזה באמת הסעיר את כולם, כי אפילו משחק הקווידיץ' הפותח של העונה כבר נשכח!

וואו, זה באמת הישג.

רגע!

המשחק הפותח של העונה!

ג'יימס!

עוד לא איחלתי לו הצלחה!

הוא כל כך ייעלב...

אך כשהפנתי את ראשי לכיוון המקום שבו ישב, ראיתי שהוא וחבריו מסתודדים ומדברים בקולות מהוסים, מה שמאוד לא התאים לקונדסאים.

לא נורא, איחולי ההצלחה יחכו להמשך.

~^~^~^~^~^~^

לא הייתי מספרת לכם על משחק הקווידיץ', לולא ג'יימס נפגע בו בצורה כל כך מיוחדת. אז זה מה שקרה:

כשנמעה השריקה הפותחת, ג'יימס טס למעלה כדי לתור אחר הסניץ' (כפי שעשה בכל משחק), אך אז פתאום נשמעה צרחה, ותלמידת שנה שניה מרייבנקלו החלה לרוץ לעבר הטירה.

בהתחלה לא הבנתי למה הילדה ברחה, אך אז הבחנתי בגולגולת ירוקה וקטנה אשר ריחפה מעל כיסאה של הילדה, ומעל הגולגולת נכתב באותיות ברורות את השם: "וולדמורט".

אך אז הבחנתי בדבר אחר שמשך את תשובת ליבי.

ג'יימס שכב פרקדן על האדמה שבתחתית מגרש הקווידיץ', עיניו עצומות בכאב, וגופו רפוי.

אז הבנתי שכל המהומה הייתה רק כדי למשוך את תשומת הלב של קהל, ולא לשים לב לג'יימס.

אבל למה?

למה דווקא ג'יימס?

טוב, אברר את זה אחר כך.

כרגע אני צריכה ללכת לעזור לג'יימס.

~^~^~^~^~^~^

"איפה אני?" שאל ג'יימס כמה שעות לאחר מכן, כשהתעורר במרפאת בית הספר.

"במקום בטוח." השבתי לו, אף שלאחר מה שקרה כבר לא הייתי בטוחה שהוגוורטס הוא מקום בטוח.

"לילי?" שאל ג'ייימס לאחר שהרכיב את משקפיו.

"כן,"השבתי לו. "אתה בסדר?"

"אני חושב שכן." אמר ג'יימס באומץ, למרות שכלל לא נראה בסדר.

פתאום חשתי צורך עז לנשק אותו.

הערצתי אותו על איך שהוא מתמודד בכזו גבורה.

עכשיו כבר ידעתי בוודאות שהוטלה עליו קללת קרושיאטוס. 

"אה, ג'יימס?" שאלתי בהיסוס.

"מה?" שאל ג'יימס, והביט אל תוך עיני.

עכשיו שמתי לב כמה שהעיניים שלו יפות. חומות בהירות מוקפות בגוון של זהב.

"אפשר?" שאלתי בהיסוס אפילו יותר מששאלתי קודם.

והנחתי את שפתי על שלו.

לרגע הוא נראה המום, ואז מאושר, ואז שוב המום, ואז שוב מאושר.

"ועל מה זה?" שאל כשהתנתקנו לבסוף.

אני חושבת שהסמקתי.

"על זה שהיית כל כך אמיץ קודם." השבתי לו.

הוא חייך.

וכך התחיל סיפורם של לילי וג'יימס פוטר.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא