פנימיית סנט דיינו-ננטש

סוזן

דברים מתחילים לעלות, לצוף על פני השטח. מופיעות במחשבותי תמונות שלאט לאט מתחדדות ומתבהרות, תמונות של זוג ילדים, ילד וילדה, שעושים הכל ביחד.

נראה כאילו הם בכלל לא עם הוריהם, מהצד אפשר היה לחשוב אותם לאחים, אבל אין הרבה דמיון ביניהם, אחרי כמה זמן הילד נהיה רציני יותר, כאילו הבין משהו חשוב, ואיחו הילדה ממשיכה להיות מאושרת, הכל אני רואה מעיניה של הילדה, כי זו אני.

זה זכרונות, אני בטוחה בזה, אבל אני לא מבינה איך זה קורה פתאום. אוליבר מנסה להתקרב אלי, אני ממש לא יודעת למה אבל ככל שהוא יותר קרוב אני נזכרת יותר.

אבל אני לא רוצה בחברתו, אני שונאת אותו. לא, זה יותר מזה, אני מרגישה כאילו בגד באמוני, אני כועסת על שלא קיים הבטחה מסוימת, אך אין לי מושג על מה מדובר.

אני שוכבת על המיטה בחדרי, כבר ערב והשיעורים הסתיימו מזמן, אני מנסה לחשוב מה גרם לבעיה בזכרון שלי, ואיך זה קשור לאוליבר. למרות שנאתי אליו, הוא תופס הרבה זמן במחשבותי.

יותר מידי צומת לב לטעמי. כאילו זה לא מספיק, כל הבנות בארך פשוט לא מתקרבות אלי, אם זה קשור לאוליבר, הייתי משחררת להן אותו בשמחה, לו רק ידעתי איך..

חשבתי על ההפשרות שהן סתם לא חברותיות, אפשרות סבירה, הרי אני ממש ממש לא דומה להן, בשום דבר. אני לא לובשת שמלות הדוקות (למעשה אני די מתעבת שמלות בכללי), אני לא עושה תנועות חושניות אל הבנים, אני לא מתחנפת לאף אחד, בריצור, אני פשוט עצמי. וזאת בדיוק הבעיה.

נשמעת דפיקה עדינה אך תוקפנית על דלת חדרי. אני הולכת לפתוח, קצת מבולבלת, גם השעה כבר די מאוחרת וגם מי זה כבר להיות.

כשפתחתי צווחת בהלה קטנה ניפלתה מפי, מיהרתי לכסותו עם היד. אוליבר הרים גבה. פיניתי לו את הכניסה בשתיקה. הוא התיישב על הכיסה המסתובב שמול המראה ופנה להביט אלי, התיישבתי על המיטה. הוא חייך.

"הפתעתי אותך?" שאל בחצי צחוק. "עכשיו כבר אחת עשרה בלילה, אז כן." אמרתי והחיוך שלי היה כל כך מזויף שלרגע הפנים של אוליבר הרצינו. רק לרגע.

"הפרעתי לך במשהו? אני יכול ללכת אם בא לך." "לא לא, זה בסדר." מיהרתי לומר מתוך נימוס. השתררה שתיקה מביכה.

"את יכולה להיות כנה איתי?" שאל פתאום. "תלוי" התחמקתי מתשובה ישירה. "את ממש שונאת אותי? או רק קצת." רגע רגע רגע רגע רגע, מה?? "אה.. אממ.. אני.." ניסיתי להרכיב משפט. "תהיהי כנה, אם לא, זה לא שווה את זה." הוא נשמע אומלל. "לא זה שאני פשוט… לא יודעת, אתה מבלבל אותי." אמרתי בתסכול.

"מה זה אומר?"

"שאני לא יודעת, אתה פשוט נראה לי קצת.. מוכר.."

הבעה לחוצה עלתה על פניו.

"תגידי, הייתה לך פעם בעיה של זיכרון?"

אוליבר

היא קפאה במקומה. "למה אתה שואל?" אמרה בזהירות. "סתם, את נראית קצת לא בטוחה בעצמך."

היא הסתכלה מסביב כאילו יש בחדר מישהו שיאזין לנו. "אתה מבטיח שלא תגלה?" אני כבר יודע זה בסדר. "כן."

והיא סיפרה לי את הסיפור שלה, מהרגע שהשארתי אותה בבנין הנטוש ועד שהגיעה לסנט דיאנו. "דברים מוזרים קורים סביבי," אמרה. "דברים לפעמים נראים כאילו הם מרחפים, או שאני שומעת קולות.. היו זמנים שחשבתי שאני משוגעת. שיש לי איזו מחלה שהשכיחה ממני את הזכרון וגרמה לי להיות מופרעת. חשבתי ככה הרבה זמן, עד שפגשתי אותך.."

אני קם ומתיישב לידה, מתעלם מגועל שהיא ממש מתאמצת להסתיר. "את יודעת, לפעמים גם אני חושב שאני משוגע. לפעמים אני חושב שזה קצת מסובך, כל העולם הזה, ואז גיליתי דברים שעזרו לי להבין, בטוח גם את תמצאי את זה בסוף."

בליבי אני מתפלל שזה לא יקרה. "אני כבר מתחילה לגלות." אמרה במרירות. אני לא מצליח להחניק את קריאת ההפתעה שלי. זה ממש לא טוב, אם זה מתפוגג, אז בקרוב היא תיזכר גם בי. ובכוח שלנו.

אני מחבק אותה ביד אחת, עדין מתעלם מהרתיע שהיא מפגינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא