פנימיית סנט דיינו-ננטש

סוזן

הנער, שמסתבר ששמו אוליבר, הוליך אותי במסדרונות שיש בהירים. לא היה לי מושג איך הוא זוכר את הדרך במבוך הזה. ניסיתי להתעלם מכך שהוא לא הפסיק לעזוב לי את היד. השתדלתי לא נער אותו מעלי. מתוך נימוס..

הוא ממש מיהר ותוך דקות ספורות היינו ליד דלת מוזהבת גדולה. הוא עזב אותי. "זה כאן." הוא הניד בראשו לכיוון הדלת. שלחתי יד לפתוח את הדלת, אבל הוא עצר בעדי. "אנחנו מכירים?" שאל פתאום. "לא חושבת…" מלמלתי.

הוא משך בכתפיו אבל עדיין נראה מוטרד. "אם את צריכה משהו אני תמיד כאן." בקולו נשמעה מעט מרירות. "אה.. תודה." הנחתי שזה מה שאני צריכה להגיד. הוא הסתובב והלך משם באטיות.

ברגע שנעלם מתווך ראיה פתחתי את הדלת. נגלה לפני שולחן מלא בניירות ומעליו רוכן אדם מבוגר בעל שער מאפיר. הוא לא הרים אלי את עיניו. "הו. הגעת." אמר בעייפות. לא היה לי מה לומר.

"בואי, שבי." הוא הרים את ראשו והצביע לכיסא\כורסה שעמדה בצידו השני של השולחן. התיישבתי. "ובכן," התחיל והציץ בכמה מסמכים. "אני רואה שלא קיבלת את החינוך לו אנחנו מצפים." הוא הסתכל עלי.

"אני מניח שנוכל לוותר לך מדי פעם.. החדר שלך בקומה ארבע, מספר שמונה." הוא הושיט לי טבלה מסודרת. "וזאת מערכת השעות שלך. את הולכת לכיתת ביולוגיה של מדאם היץ'. מכל המורים שאת בשיעורים שלהם היום תבקשי שיחתמו כאן."

הוא הושיט לי עוד כמה דפים והצביע על השורות הקטנות לחתימה. "תגישי לי את זה בסוף היום. משוחררת." הרגשתי ממש רע עם עצמי שלא ידעתי מה לומר ולכן רק קמתי בשקט מהכיסא והלכתי לדלת.

רגע שלפני שהיא נסגרה מאחורי הצלחתי לפלוט 'יום טוב' קלוש.

לא היה לי מושג לאן ללכת ולכן הלכתי בכיוון הכללי שממנו באנו. במקום להגיע לכיתות הגעתי לחצר האחורית, ראיתי את כולם בהפסקה. בצער רב החלטתי לבקש מאוליבר שיוביל אותי אחרי זה לשיעור.

אוליבר

אני בטוח שאני מכיר אותה, הרעיון הראשון שעלה לי בראש היה לא רלוונטי, כי מכול הפנימיות… זה לא יכול להיות הגיוני, כאילו מה הסיכויים?! ממש לא היה קשה לראות אותה כשיצאה לחצר. בתוך כל בגדי הקיץ הקצרצרים והדי חושפניים של כל הבנות.

עומדת לה מישהי מבולבלת שלבושה בג'ינס ארוך וחולצת טי שחורה שמכסה היטב את הכתפיים. אבל הפנים האלו.. חשבתי שנפטרתי מהאחריות לפני ארבע שנים. לא יכול להיות שהיא כאן.

ברגע שראתה אותי היא התחילה ללכת לעברי. שיערתי שעדין קוראים לה אנה, אם זו היא. "היי." אמרה כשהייתה מספיק קרובה. מעיפה מבט מאוים לעבר התלמידים שבהו בה. אני לא חושב רק בגלל שהיא חדשה וכל זה.. היא פשוט הייתה די יפה. בלי לנסות למשוך אותנו בכלל…

"היי." החזרתי. נאנח על צומת הלב המיותרת שהיא משכה אלי. למרות שתמיד הייתה מופנית אלי תמיד הרבה צומת לב. לצערי הרב, הייתי מהמקובלים של סנט דיאנו. היא הסמיקה. ראיתי מבטים מקנאים נשלחים אליה מבנות אחרות.

"אני צריכה להגיע אחרי זה לכיתת ביולוגיה. אני לא ממש יודעת איפה זה." "בטח. תחכי לי בסוף ההפסקה ליד הכניסה." אמרתי כשראית את ג'ון, כריס ומייט מגיעים עם חיוכים מרוחים על פניהם. "אני ממליץ לך ללכת." לחשתי.

אבל היה כבר מאוחר מידי. "אז את החדשה?" שאל כריס, ממש קרוב מאוחרי גבה. היא לקחה צעד אינסטיקטיבי קדימה. וכמעט נתקעה בג'ון. שהסתכל עליה בחמדנות.

"ואו, לאן את ממהרת?" שאל והתקרב. "כן," אמר מייט והתקרב מצידה, כך שהם די סגרו עליה. "רק הגעת." "תבואי איתנו." עוד צעד. "חברה." דיי התרגלתי להתנהגות של החברים הכי טובים שלי. "עזבו אותה."

"נו באמת." ג'ון לקח שני צעדים אחורה. "אוליבר תן קצת להנות." התלונן מייט. "עזבו אותה." חזרתי על צמד המילים וראיתי תודה עמוקה מתפשטת על פניה של אנה. "עופו מפה." אמרתי בקוצר רוח. "טוב, טוב. הולכים."

הם פנו משם מצחקקים. "קוראים לך אנה, נכון?" שאלתי אותה. היא הפנתה את מבטה מחבריי לעיני. "לא." ענתה בשקט. כנראה מנסה לחשוב מה היה קורה עם לא הייתי עוצר אותם.

"אל תדאגי, הם לא היו עושים לך כלום. הם סתם סתומים." איך לא אנה? יכול להיות שזה היה חזק מידי? יכול להיות שהיא קיבלה שם חדש?

"זה בסדר. למה חשבת שקוראים לי אנה? קוראים לי סוזן." "לא, כלום." מיהרתי לומר. "פשוט היית מוכרת לי." "אה.." "זה היה חזק מידי." הוספתי לעצמי.

הפרק הקודם		הפרק הבא