הנכד של וולדמורט

דבר ראשון רציתי להודות לכול התגובות שלכם זה ממש מחמם את הלב לראות אותן וזה גורם לי לירצות להמשיך ולכתוב. תודה רבה לכם =)

דבר שני רציתי גם להודות לכול המנויים שהיצטרפו. אתם משהימים. =)

ואחרון חביב רציתי להיתנצל בפניי כולכם על זה שנעלמתי... זו הייתה תקופה דיי עמוסה בלימודים ולא הצלחתי לימצוא זמן לכתוב.

 נקודת מבט: פרסי

טוב הרמס ביקש ממני טובה אישית להביא איזה בן שלו למחנה, ואתם יודעים... אנחנו חברים ותיקים וכל זה...

אם הייתי אומר לו "תקשיב אחי- בשמחה הייתי עושה את זה בפעם אחרת, אבל לא ממש מתאים לי עכשיו כי...  אני צריך לעבור מבחן עם לפחות ציון עובר כדי להתקבל  לאוניברסיטה של רומא החדשה" - אז... רוב הסיכויים שהייתי מסיים את חיי בתור חולדה שתשמש כחטיף ל*ג'ורג'.

בכל מקרה בדרך חזרה מהמחנה תקפה אותי חבורה של מפלצות, משום מה היתה שם גם קטפולטה (אל תשאלו אותי למה...) אז השתמשתי בה כדי לברוח והתפללתי בכל ליבי שהרמס יחזיר לי על הטובה הזו מהר, וישלח אותי הביתה... או שאני אסיים בתור פנקייק חצויים על המדרכה של ניו-יורק.

כבר הייתי בטוח שזהו הלך עלי, ושאני אסיים את דרכי המפוארת בתור חצוי על המדרכה איפהשהו  בניו יורק, כשעפתי דרך חלון כלשהו ונחתתי על כורסא.

לקחתי לעצמי רגע כדי לבדוק שלא איבדתי שום חלק חשוב ואז קפצתי מהכורסא וצעקתי "אני חי!". מה שלא ציפיתי לראות כשהסתכלתי מסביבי- זה נער בערך בן 15 שנראה די דומה לי, אתם יודעים... אם היו לי משקפיים וצלקת בצורת ברק על המצח, מצביע עליי במקל.

"אחי למה אתה מכוון עליי מקל? כאילו עט זה כבר יותר הגיוני, אבל מקל?" שאלתי אותו מתאפק שלא לצחוק בזמן שאני מסתכל על המקל שלו.

"זה לא מקל!" אמר מיני-אני בקול עצבני, למרות שסומק קל היה מרוח על הפרצוף שלו (אני לא בטוח אם ממבוכה או מכעס...).

"טוב, לי זה נראה כמו מקל." עניתי לו מגחך בלי שליטה .

"הארי בוא תשב." אמר איש מבוגר שנראה באופן מחשיד כמו גנדולף, בדיוק כשמיני-אני בא להגיד משהו.

"מי אתה? ולמה התרסקת דרך החלון של גברת ג'קסון?" שאל גבר עם שיער חום מתולתל ועיניים חומות קצת שקועות.

כול העניין היה מאוד משעשע, חבורה של זרים יושבת בבית שלי ואוכלת את העוגיות שוקולד צ'יפס הכחולות של אמא שלי, שואלת אותי כול מיני שאלות, חוץ מזה כולם לבושים במין גלימות מוזרות כאלה שלא חשבתי שאנשים עוד לובשים, אבל השתדלתי להישאר רציני.

"קוראים לי פרסי ג'קסון והסיבה למה התרסקתי דרך החלון של הדירה אמא שלי הוא סוג של סיפור ארוך שאין לי ממש כוח לספר עכשיו." עניתי כשחיוך משועשע על השפתיים שלי.

"ומי אתם? דרך אגב יופי של גלימות." טוב, אתם יכולים להגיד עליי מה שאתם רוצים אבל באמת שלא יכולתי לעצור את עצמי באותו הרגע.

"אני אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור- אבל אתם מוזמנים לקרוא לי דמבלדור.

ואלה- סיריוס בלאק, רמוס לופין והארי פוטר." אמר גנדולף (שהתברר כדמבלדור). "ואנחנו קוסמים" הוסיף, אני מניח שהם ציפו שאני אהיה יותר מופתע מזה שקוסמים קיימים וכל זה, אבל ממש קשה להפתיע אותי אחרי כל מה שעברתי, כלומר בהתחלה אלו היו האלים היוונים, ואז המצריים והרומאים. אז קוסמים? למה לא...

"אז אני מניח שבאתם לפה כדי לבקש שאני יעזור לכם להציל את עולם הקוסמים הזה שלכם או משהו בסגנון..." אמרתי יחסית משועמם, תוך כדי שאני אוכל כמה עוגיות כחולות.

רק בשביל הפרוטוקול- כעסתי מאוד על המזל הדפוק שלי ועל אלות הגורל שלא מפסיקות להרוס לי את החיים ובכל פעם כשנראה לי שסוף, סוף אני אוכל לנוח... הן זורקות עליי משהו להסתדר איתו. ממש תודה באמת.

"כן אני מניח שאפשר לנסח את זה ככה" אמר דמבלדור. "אבל אני חושב שכדאי שנסביר לך את כל הסיפור." הוא הוסיף לפני שיכולתי להגיד משהו, ניצוץ משטנה הופיע בעיניים שלו.

הנהנתי, אני לא יודע למה עשיתי את זה... אולי בגלל שהייתי סקרן לגבי העולם החדש הזה ואולי בגלל שהייתי קצת מטושטש מההתרסקות דרך החלון... כנראה יותר בגלל האפשרות השניה.

בכל מקרה מה שכן ידעתי זה שיהיה לי ממש קשה להתרכז במה שיש להם להגיד בגלל הפרעת הקשב וריכוז שלי.

"ובכן לפני 15 שנים התחוללה מלחמה בעולם הקוסמים." פתח דמבלדור, אני ממש לא אוהב סיפורים שמתחילים במלחמות, כי עד עכשיו שתי המלחמות שנלחמתי בהן היו סוג של נסיון נקמה וממש לא מתחשק לי להשתתף בעוד מלחמה, שלא לדבר על נסיון נקמה בצורת מלחמה. אבל בכל זאת ניסיתי להקשיב למה שיש לו להגיד, בכל זאת הם קוסמים לא בני אל מוות...

"לפני שנמשיך את הסיפור הזה ככה אתם צריכים לדעת כמה דברים בסיסיים." אמר לנו האיש מימינו של דמבלדור, אני חושב שהשם שלו היה לופים או לובין, לא זה...זה היה לופין, כן לופין.

"יש ארבעה סוגים של קוסמים ומכשפות והם: טהורי דם, כלומר קוסמים או מכשפות שלשני ההורים שלהם והסבים וסבתות שלהם יש קסם.

חצויים, כלומר קוסם או מכשפה שלאחד ההורים שלו יש קסם ולשני אין או שלשני ההורים שלו יש קסם אבל לסבים מהצד של אחד ההורים אין קסם.

בני מוגלגים, כלומר קוסם או מכשפה שנולדו להורים שלשניהם אין קסם.

וסקיבים, אנשים שנולדים חסרי קסם להורים שיש להם קסם.

יש מושג שבו הקוסמים והמכשפות משתמשים בו כדי לתאר אדם שהוא לא סקיב שנולד ללא קסם, כלומר בן אדם רגיל, אנשים כאלה נקראים מוגלגים." הסביר לופין.

...באיזשהו שלב במהלך ההסבר התחלתי להקפיץ את הרגל שלי ולשחק עם אנקולוסמוס, בצורת עט כמובן. אני מודה שכשלופין אמר חצויים קפצתי קצת במקום שלי.

מיני-אני והבחור (אני חושב שקוראים לו סיריוס) השני שישב בין דמבלדור למיני-אני (אני חושב שהשם האמיתי שלו זה הארי, אבל אני לא בטוח) הסתכלו עלי בצורה מוזרה והיה לי ברור שהם ממש כועסים עלי משום מה, בעיקר מיני-אני. אבל לא נראה שהם הולכים לשאול אותי על זה, ולא נראה שלופין ודמבלדור שמו לב לזה.

"תודה לך לופין," אמר דמבלדור. "אז כמו שהתחלתי להגיד קודם, לפני חמש עשרה שנים התחוללה בעולם הקוסמים מלחמה, שהתחילה בגלל קבוצה של קוסמים טהורי דם ובראשם עמד הקוסם המרושע ביותר שעולם הקוסמים ידע אי פעם. שמו של הקוסם היה וולדמורט." כל כוח הרצון שלי לא הספיק לי כדי לא לפרוץ בצחוק למשמע השם.

"מי... יקרא... לילד שלו... מולדי שורטס?" שאלתי בין התקפי צחוק. [הערת הכותבת- מולדי שורטס זה מכנסיים קצרים מעופשים באנגלית].

אבל נראה שבגלל זה הצלחתי לעצבן עוד יותר את הארי, כאילו באמת אני מכיר את הבחור בערך 20 דקות וזה נראה שהוא ממש מתאפק לא לתקוע לי את המקל שלו בעין או לעשות יותר מזה. זה ממש מוזר ולא בגלל שזה חדש לי, ממש לא בגלל שזה חדש לי. אלה בגלל שאני מקבל מבטים כאלה בדרך כלל ממפלצות כי אני חצוי, אבל אמא שלי לא היתה מכניסה אותם אם היו מפלצות... אז למה?

אבל נראה שהצלחתי לשעשע את לופין, סיריוס ודמבלדור.

"השם שלו הוא וולדמורט." תיקן אותי סיריוס.

"אוו." היה כל מה שהיה לי להגיד.

"במהלך המלחמה וולדמורט ותומכיו, אוכלי המוות-" דמבלדור המשיך לספר אבל ניקטע כששוב פרצתי בצחוק.

"מי בכלל ...ירצה... לאכול... את-את טנאטוס?" שאלתי תוך כדי צחוק מנסה להרגיע את עצמי.

"פרסי. "אמא שלי אמרה באזהרה, למרות שנראתה משועשעת מאוד מהרעיון לאכול את טנאטוס.

אבל לא נראה שיש למישהו מהם מושג על מה אני מדבר, לופין נראה מבולבל ומסוקרן, סיריוס ניראה די משועמם אבל היה ניצוץ של סקרנות בעיניים שלו, הארי נראה באיזו דרך להרוג אותי שתהיה מספיק מכאיבה בשבילי ובאותו הזמן תהיה מבדרת מספיק בשבילו (שוב, ממש מוזר),  ודמבלדור נראה מאוד משועשע הניצוץ העיניים שלו התחזק הוא נראה כאילו יש לו מושג קטן על מה אני  מדבר...

"לא פרסי, אוכלי המוות היו תומכיו של וולדמורט." אמר בסבלנות, הוא ממש הזכיר לי את כירון, אני מניח שזה בגלל שסביב שניהם שררה התחושה הזו של ביטחון ושניהם ידעו דברים... כל מיני דברים.

"כן, כן סליחה..." אמרתי מנסה לשנות נושא.

"כמו שאמרתי במהלך המלחמה הרבה אנשים נהרגו והשתגעו במהלכה. עד שיום אחד נובאה נבואה על הילד שיביס את וולדמורט ויחזיר את השלום לעולם הקוסמים." סיפר דמבלדור.

נבואה. אני פשוט שונא נבואות. בכמה נבואות כבר השתתפתי? יותר משאני זוכר. כמה חברים איבדתי במהלך הגשמת הנבואות האלו? יותר מידי. הרבה יותר מידי.

הפרצוף שלי כנראה שיקף את מה שהרגשתי באותו הרגע, כי אמא שלי קמה ממקומה ובאה לחבק אותי, זה הרגיע אותי מיד.

"אוקיי..." אמרתי מהסס. "תמשיך."

את האמת לא רציתי לשמוע את ההמשך, אבל הרגשתי שאני חייב...

"בכל אופן וולדמורט שמע על הנבואה והלך לחפש את התינוק שיגדל ויועד להשמיד אותו, הוא חשב שאם יצליח להרוג את התינוק, הוא יהיה בלתי מנוצח." המשיך דמבלדור.

"חסר טעם." מלמלתי, אבל כנראה שדמבלדור שמע אותי כי הוא אמר. "אכן. וולדמורט אומנם מצא את התינוק, ואת הוריו הוא באמת הצליח..." דמבלדור היסס ושלח מבט מודאג בהארי. "לרצוח." סיים את המשפט בשקט.

"אוי, זה נורא." אמא שלי אמרה, לחצתי את ידה לעידוד. ידעתי על מה היא חושבת, היא דואגת לי וכמובן גם לאחותי הקטנה שבדרך, היא חוששת שאולי מפלצת שרוצה להתנקם בי תיפגע באחותי... או בי.

"ומה קרה לתינוק?" היא שאלה בעיניים מלאות דמעות.

"ברגע שוולדמורט שלח את הקללה הנוראה והבלתי נסלחת ביותר הידועה לקוסמים, אבדה קדברה, הקללה ההורגת, לכיוון התינוק משהו מוזר קרה, הקללה קפצה מהתינוק ופגעה בוולדמורט שנהרג על ידי הקללה שלו עצמו, התינוק בכל אופן נשאר בחיים וכל מה שנשאר לו בתמורה, היתה צלקת קטנה על המצח בצורת ברק." סיים דמבלדור.

זה בלבל אותי מאוד, אם וולדי-משהו כבר נוצח לפני שנים, למה הם צריכים את העזרה שלי עכשיו?

"אוקיי, אבל איך כל זה קשור אלי? וולדי-מה שמו כבר מת. הוא היה בן תמותה, הוא לא יכול היה לחזור מהמתים או משהו כזה. נכון?" שאלתי, משתף אותם במחשבות שעברו לי בראש.

אבל ידעתי שאני טועה, רק לפני כמה חודשים טנאטוס, המוות בכבודו ובעצמו נכלא, מה שאומר שלא היה מי שהשגיח על המתים וחלק מהם הצליחו לחזור לעולם החיים, חלק כמו חברתי הייזל הם טובים, אבל אחרים ורבים יותר כמו פינאס והמלך מידאס הם לא בדיוק נשמות טובות והם הצליחו לברוח משדות הענישה...

"זה וולדמורט." הארי לחש בכעס, זאת הפעם הראשונה שהוא אומר משהו בשיחה הזאת והמבט שהוא נתן לי... בואו רק נגיד שאם מבטים היו יכולים להרוג כבר לא הייתי כאן.

"הארי," אמר סיריוס באזהרה. "זו לא אשמתו. הוא אפילו לא יודע." המשיך למרות שזה נראה שהוא מנסה גם לשכנע את עצמו.

נראה שזה ממש קשה לו אבל הארי לקח נשימה עמוקה ושתק.

"ובכן, אתה מבין בשנה שעברה, לפני סוף שנת הלימודים, וולדמורט הצליח סוף סוף לחזור לחיים אחרי שניסה לעשות זאת במשך ארבע שנים, הוא מצא כישוף נישכח והשתמש בו כדי לחזור לחיים." אמר דמבלדור.

"או יופי ברור שזה מה שיקרה... למה אף אחד שרוצה להציל את העולם לא חוזר אף פעם לחיים?" מלמלתי לעצמי בתסכול ואז הוספתי בקול רם יותר. "אבל עדיין לא הבנתי, איך זה קשור אלי?" שאלתי שוב את השאלה שלי.

"זה קשור אליך בגלל שסבא שלך הוא מפלצת!" התפרץ הארי.

אוקיי נכנסנו לשדה מוקשים. אני חייב להיזהר במה שאני אומר אחרת זה עלול לעורר חשד. חוץ מזה אין מצב שהם מדברים על קרונוס.

"סבא שלי?" שאלתי ניזהר במילים שיוצאות לי מהפה.

"כן סבא שלך רצח את ההורים שלי!" הארי צעק, נראה שהפעם הוא לא הולך להרגע כל כך בקלות כמו בפעם הקודמת...

"מה? למה אתה מתכוון? איזה סבא?" שאלתי מבולבל וגם מתוח... יכול להיות שהם באמת מדברים על קרונוס?

"הארי!" קרא לופין בקול חד. "תהיה קצת רגיש!"

הארי לא נראה מרוצה מהעניין אבל בכל זאת שתק, מבט המוות שלו לא עוזב אותי אפילו לשניה.

ניסיתי להריץ את כל השיחה בראש שלי, מילים אקראיות קפצו לי לראש, מילים כמו 'ההורים נרצחו', 'התינוק נשאר בחיים עם צלקת בצורת ברק על המצח', וגם כול מיני קטעים שקרו במהלך השיחה, מבטי המוות של הארי העצבים הברורים על פניו במהלך השיחה והצלקת המוזרה על המצח שלו. ופתאום הכול התחבר, וממש אבל ממש לא אהבתי את התמונה שנוצרה.

דפקתי לעצמי על המצח, זה היה לי כל הזמן מול העיניים ואפילו לא שמתי לב לזה! אין פלא שאנבת' קוראת לי מוח אצה כל הזמן, הראש שלי באמת מלא באצות!

"נו, ברור." אמרתי בקול רם. "בגלל זה נראה שאתה שונא אותי! זה היית אתה, נכון?" שאלתי את הארי.

כולם שלחו אלי מבטים מבולבלים, חוץ מאמא שלי ששלחה אליי חיוך חם למרות שיכולתי לראות טיפה עצב בעיניים שלה, היא הבינה על מה אני מדבר.

"נו, התינוק. אמרתם שנשארה לו צלקת בצורת ברק על המצח, כמו זו של הארי." הסברתי להם, הם נראו המומים שהבנתי את זה לבד ובכל זאת המשכתי. "ואמרת משהו על סבא שלי?" שאלתי, לא דיברתי למישהו ספציפי. פשוט לא רציתי להאמין שגם בזה הגעתי לתשובה נכונה. אפילו המזל שלי לא יכול להיות כל כך גרוע, אלות הגורל לא יכולות לשנוא אותי עד כדי כך. נכון?

דמבלדור נאנח ופנה לאמא שלי שהגיעה לאותה מסקנה כמוני.

"הם... הם לא היו באמת ההורים שלי, נכון?" היא שאלה בשקט.

דמבלדור הנהן בראשו, בכובד ראש.

"הורייך היו קוסמים, אני עוד לא יודע מי היתה אימך, אבל שמו של אביך הוא טום רידל או כמו שהוא מעדיף שיקראו לו עכשיו, וולדמורט." אמר דמבלדור.

אמא שלי נראתה טיפה יותר חיוורת מהרגיל והיו לה דמעות בעיניים, לחצתי את ידה בעידוד. ידעתי שזה מאוד קשה לה, היא תמיד סיפרה לי על ההורים שלה, או יותר נכון להגיד אלה שחשבה שהם ההורים שלה, ותמיד היה לי ברור שהיא מאוד אהבה אותם.

אבל לא יכולתי שלא להחמיץ פנים, לא רק שיש לי סבא מרושע אחד שרוצה להשמיד את המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה אלא שניים. למה האלים שונאים אותי? למה אלות הגורל שונאות אותי?

"אהה, יופי פשוט נהדר." אמרתי בציניות. "אני שונא את המזל הדפוק שלי."

"טוב אם זה כול מה שרציתם, אני מתנצלת אבל אני צריכה ללכת עכשיו." אמא שלי אמרה וידעתי שהיא תלך לפול, שמחתי שיש לה אותו ושהוא דואג לה, גם ידעתי שהיא צריכה מישהו לדבר איתו על כל מה שקרה עכשיו ולא רוצה להדאיג אותי.

"למען האמת, יש עוד דבר אחד." אמר דמבלדור. "אני במקרה המנהל של בית הספר לקסמים 'הוגוורטס' והייתי מעוניין-" סיפר לנו דמבלדור אבל ניקטע כשהתחלתי לצחוק.

הוגוורטס, מי קורא לבית הספר שלו הוגוורטס? זה פשוט יותר מידי.

דמבלדור חייך, סיריוס ולופין נראו מבולבלים ונראה שהכעסתי עוד יותר את הארי, אבל פשוט לא יכולתי להרגע. גם אמא שלי נראתה משועשעת.

"הוג-הוגוורטס?... מי קורא... לבית ה...ספר שלו... אחרי... אחרי... עור של חזיר?" שאלתי בין התקפי צחוק.

אחרי שהם הבינו למה אני צוחק, נראה שהם נרגעו קצת.

לופין הנהן, חיוך קטן על השפתיים שלו, כנראה ממה שאמרתי קודם. "בהחלט." הוא אישר.

בשלב הזה הצלחתי להפסיק לצחוק... אבל לא יכולתי שלא לגחך. למה לקוסמים יש שמות כל כך מוזרים?

"ובכן כמו שבאתי להגיד." אמר דמבלדור משועשע. "אני מעוניין להציע לך מלגה בבית הספר שלי." הוא סיפר.

הפסקתי לצחוק מההלם והסתכלתי על דמבלדור מחכה שמישהו מהם יקום ויצעק-

"עבדנו עליך!" וכל זה יתברר כבדיחה חולנית של מישהו ואנחנו נוכל לצחוק על זה ולהמשיך הלאה. כאילו באמת מי ירצה אותי בבית הספר שלו? ועוד מבחירה? אין מצב.

אבל זה לא קרה.

"אתה-אתה רציני?" שאלתי אותו לגמרי המום.

"לחלוטין." אמר דמבלדור בחיוך, והניצוץ בעיניים שלו חזר. כנראה הבעת הפנים שלי הייתה שווה תמונה בגלל שסיריוס לא הצליח להתאפק והתחיל לצחוק בקול, לופין גיחך בשקט ואפילו הארי לא היה מסוגל לעצור את החיוך שהיה מרוח לו על הפנים.

"אתה בטוח? כאילו אתה יודע שאם אני יבוא לבית הספר הזה שלך, רוב הסיכויים הם שאני ישמיד את הבית ספר, נכון?" שאלתי אותו, עדיין לא קונה את כל הקטע של 'מלגה לפרסי ג'קסון.'

"אתם רואים אמרתי לכם שהוא מרושע! בדיוק כמו סבא שלו!" הארי צעק מאיפה שישב ליד סיריוס.

"אני לא מרושע" אמרתי לו בטון רציני.

"הו כן?" שאל בטון מתחכם. "אז למה כרגע איימת לפוצץ את הוגוורטס?" הוא שאל קצת יותר מעוצבן.

"אני לא איימתי לפוצץ את 'עור החזיר' שלך!" אמרתי לו, מתחיל להתעצבן קצת. "אני רק בודק אם אתם מודעים לעובדה שזה מה שבדרך כלל קורה..." הוספתי קצת יותר רגוע.

"אני לא קונה את זה." הוא אמר.

"תקשיב, אתה לא חייב לאהוב אותי, אתה יכול אפילו לשנוא אותי, אתה לא תהיה הראשון וגם לא האחרון..." התחלתי לספר לו. "אבל לפחות תיתן לי צ'אנס להוכיח לך שאתה טועה." אמרתי לו, ממש לא מעוניין באויב חדש.

"בכל אופן, אני לא משנה את דעתי." אמר דמבלדור, קוטע את הריב הקטן שלי ושל הארי. "אני מעוניין שתבוא ללמוד בבית הספר שלי, אבל לפני שתחליט אשמח לדבר איתך ואם אימך היקרה לרגע בפרטיות." ביקש דמבלדור.

החלפתי מבט עם אמא שלי, ידעתי שהיא לא בטוחה עדיין מה היא מרגישה בעניין הזה, אבל בכל זאת היא הנהנה אליי ואני בתגובה שלחתי לה חיוך קטן, לפני שקמנו מכורסא שישבנו עליה והתקדמנו לכיוון המטבח כשדמבלדור בעקבותינו.

מעניין מה הוא רוצה עכשיו.

* אחד הנחשים המדברים על הקאדוקאוס של הרמס.

מקווה שנהנתם =)

יצא ארוך בימיוחד הפעם מקווה שזה מפצה על ההעילמות שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא